פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1439/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העורר:
נדים שבלי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 16.2.10 בב"ש 3/10 שניתן על ידי השופט ז' הווארי
תאריך הישיבה:
י"א באדר התש"ע
(25.2.2010)
בשם העורר:
עו"ד ראפי מסאלחה
בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש
החלטה
א.
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט הווארי ) מיום 16.2.10 בתיק ב"ש 3/10, בגדרה הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בתיק פ' 2/10.
רקע
ב.
כנגד העורר, יליד 1986, הוגש ביום 3.1.10 כתב אישום המייחס לו 11 אישומים בגין עבירות שונות – שוד בנסיבות מחמירות, התפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות, גניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, היזק בזדון לרכוש, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, החזקת מכשירי פריצה, החזקת סכין, והחזקת סם מסוכן לשימוש עצמי. על פי המתואר בכתב האישום, קשר העורר עם אחרים לעבור שורת עבירות רכוש, ולשם כך, מסר להם מידע וערך סיורים מקדימים; בהמשך היה מסיע את האחרים למקום העבירה ואוספם לאחר ביצועה, או מתפרץ עמם לבתי מגורים. תמורת חלקו בפריצות קיבל העורר מהאחרים כספים או סם מסוג חשיש. יצוין כאן האישום הראשון, הוא שוד אשה בת שבעים וחמש (להלן המתלוננת ) בביתה, שהעורר איבטח בו, כנטען, את פעולת המבצעים הישירים, שעה שהללו איימו על המתלוננת, הפכו את ביתה וגנבו תכשיטים, ארנק ובו מטבעות עתיקות ועוד, קשרו אותה וחתכו את כבל הטלפון. בהמשך גנבו הקושרים את רכבה.
ג.
עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ובית המשפט המחוזי הורה על שליחת העורר להסתכלות פסיכיאטרית ועל הזמנת תסקיר בעניינו. לאחר קבלת התסקיר והאבחון, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים. נאמר, כי קמה עילת מעצר, שכן עבירת השוד המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות, ובנוסף, העבירות האחרות המיוחסות לו, שבוצעו באורח שיטתי, בהיקף ניכר ותוך שימוש באמצעים מתוחכמים, מצביעות גם הן על מסוכנות משמעותית. לעניין חלופת מעצר נאמר, כי העורר אמנם נטול עבר פלילי, חויית המעצר קשה לו מאוד, ושירות המבחן סבר כי קיימת חלופת מעצר הולמת בבית הוריו. על אף האמור, הוחלט כי יש לתת משקל לנסיבות העבירות בהן מואשם העורר ולחומרתן - עבירות מתוכננות ומוקפדות שנעברו בשיטתיות ותחכום. נאמר, כי חלקו של העורר בתכנון הפריצות היה מרכזי ביותר, והוא זה שאיפשר את צאתן אל הפועל. כן נאמר, כי התסקיר לא התיחס לכל הנסיבות המתוארות באישומים השונים, כגון באישום הראשון המתאר – כאמור – שוד אכזרי של קשישה תוך כבילתה. צוינה גם האבחנה הפסיכיאטרית, כי העורר כשיר לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפטו, וכי אין סכנה מוחשית לכך שיפגע בעצמו אם יישאר במעצר, או עדות למצב פסיכוטי. נקבע, כי נוכח האמור אין מקום לשחרור לחלופת מעצר, ונוסף על כך, נקבע כי החלופה שהוצעה אינה הולמת, מקום שהעורר עבר את העבירות לכאורה, שעה שהתגורר עם הוריו המוצעים כמפקחים.
הערר והדיון
ד.
העורר עותר לשחרורו לחלופת מעצר. נטען, כי יש בחלופה שהוצעה כדי להפיג את מסוכנות העורר, וכי הוריו מסוגלים לפקח עליו. נטען, כי חלקו של העורר בעבירות קטן, וכן כי אין חשש להשפעתו על עדים. הודגש, כי מדובר בצעיר נעדר עבר פלילי, בן למשפחה נורמטיבית.
ה.
עו"ד מסאלחה טען לעורר, והטעים כי העורר אוים והוכה על ידי מדובב, וכי מצבו הנפשי קשה, והקלטות הקשורות במדובב נעלמו. עוד נטען, כי שירות המבחן המליץ על שחרור, וגם אם נכנסה בעורר רוח שטות, הוא לא השתתף פיסית בשוד הקשישה, וגם באשר למקרי עבירות הרכוש, נכח בחוץ והסיע; לכן יש לראותו כמסייע, ואין להביאו בגדרי הלכת רוסלן פרנקל (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268).
ו.
עו"ד פרוש טענה למדינה, כי העורר הוא שמסר לאחרים את המידע על מקומות העבירה, שכן הוא – שלא כמותם – תושב האזור; הוא סייע בהובלת הכספות ואף בפריצתן וקיבל תמורה, וזאת לילה אחרי לילה תוך מעורבות פלילית עמוקה. שירות המבחן נדרש בעיקר למצב הנפשי, אך יש לראות את התמונה הכוללת; אמו של העורר שהוצעה כמפקחת מגוננת עליו ואינה מתאימה לפיקוח.
הכרעה
ז.
עיינתי בתסקיר שירות המבחן (1.2.10), המתאר רקע נורמטיבי וחויה קשה מן המעצר, תוך חשדנות גם כלפי השירות, וכן נסיונות אבדניים, ועל כן מצריך השגחה וטיפול במעצר. ההורים הומלצו כמפקחים, וכן הומלץ על הסתכלות פסיכיאטרית בטרם החלטה. ואכן, זו נערכה ונאמר בעקבותיה (7.2.10), כי אין העורר לוקה במחלת נפש במובן המשפטי, והוצע המשך מעקב במקום בו יימצא.
ח.
בא כוח העורר הגיש עושר רב של פסיקת בית משפט זה ובה מקרים שונים שבהם שוחררו עברייני רכוש, מהם כבדים, לחלופה, וביקש ללמוד הימנה גזירה שוה לעורר.
ט.
חוששני, בכל הכבוד למאמציו הראויים של הסנגור המלומד, שבמקרה זה אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, והיא תואמת את הלכת פרנקל ופסיקה רבה נוספת, המדגישה – בין השאר – את השפעתן הקשה של עבירות פריצה וגניבה על הקרבנות. העבירות הללו יוצרות תסכול ועגמת נפש קשה, ודעת לנבון נקל את תחושתם של מי שרכושם נפל לידי זדים שלא עמלו בו (ראו בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). אודה כי במקרה דנא היטתה בעיניי את הכף במידה רבה פרשת שוד הקשישה המתגוררת לבדה במושב, ושנעשה בה מעשה העלול להותיר בה טראומה לכל החיים. גם אם העורר היה לכאורה באותו אירוע "מאבטח בלבד", הנה
בלא שיתוף אנשים כמותו, לא היתה אפשרית שהיית השודדים במשך ארבעים דקות בבית הקשישה תוך מעשיהם הרעים, על האימה הגדולה שהותירו בה ללא ספק. די בכך לטעמי שלא להיעתר לערר. אך גם לגבי שאר ה"עלילות" בהן מדובר, שהשתרעו לכאורה על פני שלושה חודשים, היה העורר, כנטען, מי שמסר את המידע לגבי מיקום מקומות הפריצה, אף לאחר סיור מקדים. באחד המקרים השתתף העורר גם בהעמסת כספת גנובה בחוף גופרה בכנרת. ודאי שבית הוריו של העורר, שלא היוה עבורו גדר ומסגרת (אמו מכחישה שיצא מן הבית בלילה כל עיקר), אינו יכול לשמש חלופה.
י.
סוף דבר, הצטברות המעשים, בהם בולט האישום הראשון, פועלת לחובת העורר. אכן עברו של העורר נקי, ואילו היה מדובר במקרה קל יותר בהיקפו ובמסוכנותו היה
מקום לשחרור, אך כשעסקינן במערכת עבירות לכאורה שיטתית כל כך,
ובפרשת שוד חמורה כל כך, הענין שונה.
י"א.
עם זאת, התלבטתי במידה מסוימת בשל הנושא הפסיכיאטרי. אמנם מסקנתה של חוות הדעת הפסיכיאטרית היתה כאמור, אך איני מקל ראש בנסיונות אבדניים כנזכר מעלה. עם זאת לא ראיתי לנכון לשנות ממסקנתי חרף ענין זה, מתוך הנחה כי העורר ימשיך להיות בהשגחה ולקבל את הטיפול הנחוץ גם במעצרו, והפרקליטות תשוב ותסב לכך את תשומת לב שלטונות בית הסוהר, המתבקשים להקפיד.
י"ב.
בנתון לכך איני נעתר איפוא לערר.
ניתנה
היום, י"ח באדר תש"ע (4.3.10).
ש ו פ ט