בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ. סיני בן כלפו בלולו

המשיב עומד לדין לפני בית-משפט השלום בנתניה בחמישה-עשר אישומים שעניינם התפרצות לעסק וגניבה והסגת-גבול וגניבה. כתב-האישום מלמד אותנו כי המשיב - בצוותא-חדא עם אחרים, חלקם קטינים - פרץ לבתי-עסק, למפעלים ולמשרדים באיזור נתניה וגנב מהם מכל הבא ביד. מעשים אלה כולם נעשו בין חודש ינואר 1997 לבין חודש פברואר 1998, וחגיגת-הפריצות נסתיימה רק לאחר שהמשיב נעצר.

עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט השלום (מפי כבוד השופט חאלד כבוב) סירב להיעתר לבקשה והורה על שיחרורו של המשיב ממעצר בתנאים אלה ואחרים.

המדינה עררה על החלטתו של בית-משפט השלום, אך בית-המשפט המחוזי (מפי כבוד השופטת אסתר קובו) דחה את הערר וקיים את החלטתו של בית-משפט השלום.

על החלטה זו האחרונה הערר שלפני, ובקשת המדינה הוא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

ראשית לכל, ברצוני לשבח את החלטתו של שופט בית-משפט השלום. ההחלטה בנויה היטב, נסמכת היא אל אסמכתאות כראוי, והנמקתה ראויה לשבח. רואה אני מחובתי לומר דברים אלה, על-אף שלסופו של דיון אין אני מסכים עם ההחלטה לגופה.

המשיב אינו כופר בראיות לכאורה המצויות בתיקי המשטרה ואשר יש בהן כדי לייסד את האישומים המועלים נגדו. כבוד השופט כבוב ניתח בפרוטרוט ראיות אלו, ומסקנתו החד-משמעית היא כי אכן יש ראיות-לכאורה לאישומו של המשיב. המסקנה הנדרשת מכאן היא, כי המשיב וחבורתו הילכו, במשך שנה תמימה, אימים על העיר נתניה וסביבתה, שעה שהפריצות תכפו והלכו מדי חודש בחודשו. אם מעשים כמעשי המשיב אינם מקיימים יסוד סביר לחשש כי ימשיך לסכן את בטחון הציבור - אימתי יתקיים יסוד סביר לחשש מעין-זה, לא ידעתי. אכן, המשיב הוא כאותו שור נגח שיש להיזהר ולהישמר מפניו שמא ישוב וינגח שוב ושוב עוברים ושבים.

אם אין די בדברים שאמרנו, מסתבר כי המשיב לא החל את מעשיו הנדונים עתה כשור תם. קריאה בחומר הראיות תלמדנו כי המשיב הורשע בשנת 1992 בעבירה של קבלת רכוש גנוב, וכי נדון לחמישה חודשי מאסר על-תנאי ולפיקוח קצין מבחן. לאחר שנת הפיקוח עבר המשיב עבירה נוספת של קבלת רכוש גנוב, וביום 19.3.97 החליט בית-המשפט להאריך את תקופת המאסר על-תנאי, ובלא להרשיע את המשיב בדינו הטיל עליו מבחן "טהור". מה יכול היה בית-המשפט לעשות עוד למשיב ולא עשה? כל שניתן היה לעשות נעשה, אך המשיב לא עמד בו יצרו. היה זה ביום 19.3.97, כאמור, שהמשיב נדון למבחן "טהור" ולהארכת מאסר על-תנאי, ולא חלפו אלא כתשעה ימים וביום 28 במארס 1997 התפרץ המשיב למפעל באזור נתניה (האישום השני). לשלמות הדברים נוסיף, כי האישום הראשון המוטח במשיב מדבר על התפרצות וגניבה ביום 6.1.97. פירוש הדברים הוא, שהמשיב נדון למבחן "טהור" בעוד הוא ממשיך בדרכו הרעה.

נוסיף על-כך, כי המשיב ביצע את הפריצות בחבורה, וכפי שעולה מהחלטתו המפורטת והנאה של השופט כבוב, היה המשיב מעין "פייגין זוטא"; לאמור, המשיב העסיק בשירותו אנשים אחרים - חלקם קטינים - ושילם להם עבור העבודות שביצעו לפי הזמנתו: לעיתים בתשלום מראש, לעיתים בתשלום לאחר מכירת הרכוש הגנוב. יתר-על-כן: המשיב אף הוסיף והדריך קטינים שעבדו במפעל הפריצות שלו, מה יעשו אם ייתפסו בידי המשטרה.

אחרי כל אלה, נשאלת מאליה שאלה: כיצד-זה שבית-משפט השלום הורה על שיחרורו של המשיב ממעצר, וכיצד זה שבית-המשפט המחוזי אישר את החלטתו של בית-משפט השלום? קראתי בהחלטתו של בית-משפט השלום והוספתי וקראתי בה שוב, ואני חייב להודות כי נתקשיתי להבין מדוע החליט בית-המשפט כפי שהחליט. אכן, קריאת ההחלטה - כמעט עד לסופה - מוליכה את הקורא אל עבר מעצר, אלא שלקראת סופה בא המיפנה. מדוע כך?

השופט מזכיר (מפי סניגורו של המשיב) את היותו של המשיב נשוי ואב לשני ילדים קטנים; את העובדה שהחל עובד במקום עבודה מסודר לאחר הפריצה האחרונה; את העובדה שמעולם לא ריצה עונש-מאסר בפועל; ואת האמון שראוי ליתן בו כמי שלא יפר תנאים שהוטלו עליו. כן מוסיף כבוד השופט ומזכירנו כי מעצר אינו מיועד לשמש אמצעי הרתעה וכי אופיו הוא אופי מניעתי בלבד.

אני מסכים לכל דבריו של השופט כולם; לכל הדברים - חוץ מאשר למסקנה. סבורני כי הסיכון בשיחרורו של המשיב עולה בהרבה על הסיכוי שלא יחזור על מעשיו הרעים. אני חולק איפוא על מסקנתו של בית-משפט השלום.

אשר לבית-המשפט המחוזי: בית-המשפט מסכים לסיכון בשיחרורו של המשיב ממעצר, ומוסיף הוא כי "הפן הנוסף שמצטרף לחומרה הוא העובדה שהמשיב חזר לסורו כאשר נימצא בתקופה זו במבחן טהור וניתנה לו על-ידי בית-המשפט הזדמנות של פז לחזור מסורו לדרך הישר, הזדמנות שכנראה החמיצה". לאחר דברים אלה - דברים המוליכים אותנו, לכאורה, לכיוון של מעצר - מוצאים אנו את בית-המשפט המחוזי אומר, להפתעתנו, דברים אלה: "נימוק זה, צודק ככל שיהיה, מתאים יותר לטיעונים לעונש הראוי למשיב, מאשר לצורך הדיון בענייננו". צר לי, אך חולק אני על דברים אלה. לא אכפור בדברי בית-המשפט כי המעילה באמון מצידו של המשיב ראוי לה שתבוא במניין לעת גזירת עונשו. ואולם אינני מסכים כי אותו שיקול של מעילה באמון אינו יפה אף לענייננו עתה. המשיב הוכיח לנו במעשיו כי אין מורא הדין עליו, כי התחייבות בעיניו אינה התחייבות, כי תקיעת-כף היתה כלא היתה. המשיב הוא אדם מסוכן לציבור ויש להגן על הציבור מפניו שמא יוסיף וילך בדרך הרעה שכבש לעצמו.

אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

היום, ד' בניסן תשנ"ח (31.3.98).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98020890. G02