בג"ץ 3321/99 ברוריה בן יאיר נ. מדינת ישראל

העוררת נעצרה לאחר שכייסה קונה בחנות מסויימת. התברר, שמדובר באסירה ברשיון שתלוי ועומד נגדה מאסר על תנאי לא רק בר-הפעלה אלא חב-הפעלה בעבירה של גניבה, ומלבד זאת, היה תלוי ועומד נגדה כתב אישום, המייחס לה עוד 5 עבירות, מהן 4 מוגמרות ואחת נסיון לגניבה. כל הגניבות הן בדרך של כייסות, והשופט בבית משפט השלום כנה את העוררת בכינוי "כייסות סדרתית". לעוררת רשימה נכבדה של הרשעות קודמות, כולן עבירות רכוש, רובן ככולן גניבות. העוררת, כנראה, בחרה לה כדרך חיים להתפרנס מכייסות, אם כי לגבי השלב הנוכחי יש לה הסבר. לפי דבריה, כאשר השתחררה מן המאסר התברר לה, שביתה נתפס על ידי פולשים, שלא זו בלבד שלא השיבו לה את החזקה על דירתה, אלא גם הפליאו בה את מכותיהם. מאז היא נעה ונדה ברחובות. לא נתברר לי אם יש לה זכויות של ממש במקום המגורים הזה ומדוע אינה פועלת בדרך חוקית לממשן, אם יש כאלה.

המדינה ביקשה לעצור את העוררת עד תום ההליכים בתיק האחרון שבו נתפסה, וצירפה לזאת גם את האישום שהיה תלוי ועומד בזמן המעצר האחרון. הבקשה הובאה בפני בית משפט השלום בירושלים, והשופט הנכבד בבית משפט השלום, כבוד השופט ש' פיינברג, בהחלטה מנומקת, החליט לשחרר את העוררת בחלופת מעצר לאחר שבדק אותה חלופה ונחה דעתו שהחלופה הזו מאזנת בין הצורך להגן על הציבור מפני העוררת ולהבטיח את בואה לבית המשפט, לבין זכותה, וזכות כל אדם, לחירות כל זמן שלא הורשע. המדינה לא השלימה עם ההחלטה הזו וערערה בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' מזרחי) קיבל את הערר, והחליט שבנסיבות המיוחדות של העוררת הזאת לא היה מקום להסתפק בחלופת מעצר וכי הדרך הנכונה להגן על הציבור מפניה הוא מעצרה על תנאי.

העוררת אינה משלימה עם ההחלטה ובא כוחה, עו"ד שמעון לייבו, הגיש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, וטען בפני בטוב טעם ובשום שכל כל טענה אפשרית לטובתה של העוררת. מר לייבו מטיל ספק אם המחוקק התכוון גם לעבירות רכוש כאשר דן בנאשם שיסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור בסעיף 21(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: "החוק"). גם אם החוק התכוון לכך, ומר לייבו לא מתעלם מכמה פסקי דין של בית משפט זה שפסקו כך, הרי שבשום מקרה לא היה מדובר בעבירות של כייסות. היה מדובר בפריצות ובגניבות רכב ודומיהן (בש"פ 2089/98, בש"פ 5705/98, בש"פ 2809/98).

עניות דעתי היא, כי מרגע שנקבע, שהמסוכנות לציבור כולל גם מסוכנות לרכושו של הציבור, שוב אין הבדל עקרוני בין סוג הגניבה שבה מדובר, אני עדיין מסכים, שהמקרים שבהם בית המשפט יעצור על תנאי כייס יהיו נדירים, אבל נדמה לי שיש מעט מקרים קיצוניים, כמו המקרה דנן, שאסירה ברשיון מבצעת עבירות, נתפסת, לא נעצרת ומוגש נגדה כתב אישום אחרי יותר משחרור אחד בערובה, ובכל פעם מועלת באמון שניתן בה. מגיע שלב, שבו

בית המשפט מגיע למסקנה, שאין דרך, למנוע אותה מהמשך העבירות, אלא על ידי מעצר. זאת היתה דעתה של השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתה.

בא כוח העוררת הסביר את הרקע לעבירותיה, והעוררת עצמה גם כן ביקשה את רשות הדיבור והסבירה אותם דברים. אני מסכים עם השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי, שמקומם של דברים אלה במסגרת הטיעון לעונש, אם וכאשר תורשע העוררת כדין. הם אינם יכולים להיות נימוק להמשיך ולחשוף את הציבור לסיכון.

הסניגור הצביע על כך, שחלופת המעצר שהוא מציע, יש בה כדי למנוע את המשך העבירות. חוששני, שעם כל רצונם הטוב של הערבים, אין בכוחם למנוע מהעוררת להמשיך בביצוע עבירות.

סיכומו של דבר, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, והערר נדחה.