בש"פ 2809/98 תאבת סולימאן נ. מדינת ישראל

1.המשיבה הגישה בבית משפט השלום בתל אביב יפו כתב אישום על העורר בשל עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה וגניבת רכב), גניבת רכב, פריצה לרכב ונסיון לגניבת רכב. לפי הנטען בכתב האישום פרץ העורר, יחד עם אחר, לתוך 15 כלי רכב. 14 מתוכם גנבו והעבירו לשטחי האוטונומיה. כל המעשים נעשו בתקופה שבין החודשים ינואר ומרץ 1998.

בית משפט השלום החליט לשחרר את העורר בערובה של הפקדת מזומנים בסך 5,000 ש"ח, בצירוף התחייבות עצמית וערבות צד ג' של שני ערבים על סך 10,000 ש"ח כל אחד, ובתנאי שיתייצב פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה. בית המשפט המחוזי ביטל את ההחלטה וציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכאן עררו של העורר.

2.איני רואה צורך לדון בשאלה אם עומדות נגד העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. ענין זה - שעליו עמד בא כוח העורר בדיון לפני בחצי פה - נבחן היטב על ידי הערכאות הקודמות ונחה דעתי שאין להרהר, בשלב זה, אחרי קביעותיהן. השאלה היחידה שעליה יש לתת את הדעת היא אם "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן - - - את בטחון הציבור - - - ", כאמור בסעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים").

בהחלטתי בבש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם. תקדין - עליון, כרך 97 (3), תשנ"ז/תשנ"ח1997- עמ' 771), אמרתי כי בבוא בית המשפט להשיב על השאלה האם הנאשם מסוכן ואם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו "על בית המשפט למצוא נקודות משען בטוחות, ככל האפשר, שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו לפניו בשלב זה. הראשונה - המעשה; השניה - העושה. דהיינו, עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה, או לעשות מעשה דומה, בדרך כלל או נוכח צרוף מסוים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של הנאשם, כפי שהוא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה".

כאמור, אין עברו של העורר עונה בו. אולם, מספרם של מעשי הפריצה ותדירותם - פריצה אחת מדי שבוע לערך במשך כחודשיים בקירוב - מעידים עליו שהוא מסוכן לציבור ועלול לחזור על מעשיו. ראוי להוסיף, לענין זה, כי לטענת בא כוח המדינה בבקשתה בבית משפט השלום "המשיב הודה, למעשה, בכ- 20 מקרים נוספים בהם פרץ וגנב רכבים באיזור חולון אך בשלב זה טרם נמצאו מתלוננים למקרים אלה".

3.עיינתי בטענת בא כוח העורר שיש לשחרר את העורר בערובה ובתנאי שחרור, כגון מגורים בבית משפחתו. לאור הנסיבות שתארתי החלטתי לדחות את הטענה. באיזון בין השיקולים המנוגדים גובר השיקול של הגנה על בטחון הציבור ורכושו. יש לציין כי בדיון התברר שהעורר מתגורר בתוך מחנה הפליטים שועפט ולדברי רב פקד צמח סודרי, ראש משרד סיור תחנת צפון ירושלים, במסמך שהוגש מטעמו, "משטרת ישראל נמנעת מלהכנס לתוך מחנה הפליטים". במצב דברים זה גם החלופה שהציע העורר איננה מעשית. (לענין האחרון עיין בהחלטתו של חברי השופט א' גולדברג בבש"פ 6914/97 זהרייה שחאדה נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

4. הערר נדחה.