ע"פ 2276/08 מרדכי אברהמי נ. מדינת ישראל

העובדות וההליכים

1.

בפניי שני ערעורים ושתי בקשות לעיכוב ביצוע עונשי מאסר שנגזרו על המערערים על ידי בית משפט השלום בקריות (להלן: בית משפט השלום ). בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) (להלן: בית המשפט המחוזי ) דחה את בקשותיהם של המערערים לעיכוב ביצוע עונשי המאסר עד להכרעה בערעוריהם. על כן הגישו המערערים את הערעורים שבפניי על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישו בקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר.

2.

נגד המערערים ושניים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם התפרצות לדירת מגורים בקרית מוצקין וגניבה מתוכה של כסף מזומן, שעונים, תכשיטים ומצלמה. על פי כתב האישום, יוחסו למערערים עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע בצוותא גניבה (עבירה לפי סעיף 406(ב) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), גניבה (עבירה לפי סעיף 384 ו-29 לחוק העונשין), היזק לרכוש במזיד (עבירה לפי סעיף 452 ו-29 לחוק העונשין), החזקת מכשירי פריצה (עבירה לפי סעיף 409 ו-29 לחוק העונשין) והחזקת נכס החשוד כגנוב (עבירה לפי סעיף 413 ו-29 לחוק העונשין). על פי עובדות כתב האישום, המערערים נמלטו ממקום האירוע באמצעות רכב עד שנעצרו על ידי שוטרים. משהבחין בשוטרים, השליך אחד מן השותפים דרך חלון הרכב שק עשוי בד שבתוכו נמצא חלק ניכר מהרכוש הגנוב.

3.

בית משפט השלום (כבוד השופט מ' ארגמן) הרשיע את המערערים ואת שני שותפיהם לכתב האישום בעבירות המיוחסות להם, בקובעו כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי כל ארבעת הנאשמים ביצעו בצוותא את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

4.

ביום 18.2.2008 גזר בית משפט השלום את דינו של המערער בע"פ 2276/08, מרדכי אברהמי (להלן: אברהמי ), בגין העבירות נשוא כתב האישום והטיל עליו עונש של מאסר בפועל למשך 10 חודשים, ובנוסף מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, בתנאי שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה מן העבירות המפורטות בפרק יא סימנים א', ג', ד,' ה ו-ה1 לחוק העונשין ויורשע בה. בנוסף, הפעיל בית משפט השלום שני עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים נגד אברהמי באופן הבא: עונש של 10 חודשי מאסר באופן ש-5 חודשים ירוצו באופן מצטבר ו-5 חודשים באופן חופף; ועונש של 6 חודשי מאסר לריצוי באופן חופף. דהיינו, בסך הכל נגזרו על אברהמי 15 חודשי מאסר בפועל.

5.

ביום 20.2.2008 גזר בית משפט השלום את דינו של המערער בע"פ 2300/08, ברוך דוידוב (להלן: דוידוב ), בגין העבירות נשוא כתב האישום והשית עליו עונש של מאסר בפועל למשך 10 חודשים, ובנוסף מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, בתנאי שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה מן העבירות המפורטות בפרק יא סימנים א', ג', ד,' ה ו-ה1 לחוק העונשין ויורשע בה. בנוסף, הפעיל בית משפט השלום עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי נגד דוידוב למשך 24 חודשים באופן ש-4 חודשים יהיו באופן חופף ו-20 חודשים באופן מצטבר. דהיינו, בסך הכל נגזרו על דוידוב 30 חודשי מאסר בפועל.

6.

במועד מתן גזרי הדין, ביקשו ב"כ המערערים לדחות את תחילת ריצוי המאסר על מנת לאפשר להם להגיש ערעור על פסקי הדין. בית משפט השלום נעתר לבקשותיהם ועיכב את ביצוע ריצוי המאסר עד ליום 9.3.2008 בשעה 8:30, וקבע כי במועד זה יהיה על המערערים להתייצב לתחילת ריצוי מאסרם.

7.

ביום 5.3.2008 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בחיפה ערעורים על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובד בבד הגישו בקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר עד להכרעה בערעור. ביום 9.3.2008, היום בו היו אמורים המערערים להתייצב לריצוי מאסרם, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשות לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי קבע כי הכלל הוא שעונש מאסר ירוצה מיד לאחר מתן גזר הדין. במקרה דנן, מצא בית המשפט המחוזי כי על פניו לא ניתן לומר שסיכויי הערעור הם רבים, שכן הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. אשר למשך עונשי המאסר שנגזרו על המערערים, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בעונשי מאסר ממושכים, ואין חשש ששמיעת הערעור וההכרעה בו תהיה לאחר ריצוי עונש המאסר. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים את עיכוב ביצוע גזר הדין. באותה החלטה קבע עוד בית המשפט המחוזי, כי הדיון בערעוריהם של שני המערערים נקבע ליום 3.4.2008.

7.

על החלטה זו הגישו המערערים ערעורים לבית משפט זה, ובד בבד הגישו בקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר.

טענות הצדדים בערעורים שבפניי

8.

בדיון שבפניי טען עו"ד ח' בולוס בשם אברהמי כי סיכויי הערעור של מרשו על הכרעת הדין להתקבל גבוהים, בשל חסר ראייתי משמעותי. לטענתו, בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים לא הספיקו הראיות שהציגה המשיבה כדי לשמש ראיות לכאורה להוכחת האשמה לצורך מעצרו של אברהמי, ולא ייתכן שדי באותן ראיות כדי לבסס הרשעה מעל לספק סביר. עוד טען עו"ד בולוס כי לאורך כל משפטו בערכאה הדיונית היה אברהמי משוחרר בערבות, ולכן אין כל סיכון אם ריצוי עונש המאסר יעוכב בעוד מספר שבועות עד להכרעה בערעור על הכרעת הדין.

9.

עו"ד ל' בר-זוהר שטען בשם דוידוב, הוסיף על דברי עו"ד בולוס וטען כי מרשו שהה במעצר בתקופת המשפט בבית משפט השלום ולכן מקל וחומר יש לעכב את ריצוי עונשו. לדבריו, לכאורה נותרו למרשו לרצות כשמונה חודשים מ-30 חודשי המאסר שנגזרו עליו, לטענתו, מתוכם ניתן להניח שינוכה שליש, ובנוסף תנוכה מעונשו התקופה של למעלה מ-12 החודשים אותה ריצה במעצר. עוד הוסיף עו"ד בר-זוהר כי במידה ויתקבל הערעור על הכרעת הדין, הנזק שייגרם למרשו הינו בלתי הפיך, ויש לעכב את ריצוי העונש על מנת שהערעור לא יהפוך לתיאורטי. אשר לסיכויי הערעור טען ב"כ דוידוב כי אלה גבוהים, שכן הראיות שעל בסיסן הורשע דוידוב (דו"חות השוטרים שעצרו את המערערים) אינן עומדות, לטענתו, במבחן המהימנות.

10.

עו"ד א' גורדון, שטען בשם המשיבה, טען כי לא מתקיימים בענייננו שיקולים כבדי משקל אשר מצדיקים את שחרורם של המערערים ממאסר לאחר שהתחילו לרצות את עונשם. זאת במיוחד כאשר נותר זמן קצר בלבד עד לשמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי (שנקבע לדיון ביום 3.4.2008). אשר לטענה כי ינוכה שליש מתקופת המאסר של דוידוב, טען ב"כ המשיבה כי לא ניתן להניח הנחה שכזאת, לאור עברו הפלילי העשיר של דוידוב. אשר לסיכויי הערעור, טען עו"ד גורדון כי אין כל חולשה ראייתית בתיק, שכן שני המערערים זוהו בתוך הרכב בו נתפסו המערערים ושותפיהם ואברהמי זוהה גם כיורד מהרכב במקום הפריצה.

דיון

11.

הכלל הוא שעונש מאסר יש לבצע באופן מיידי ואין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. הכלל מעוגן בתפיסה כי עם תום המשפט בערכאה הדיונית, משנקבע כי הוכחה האשמה מעבר לספק סביר, נשללת מן המורשע חזקת החפות.

12.

ככלל, הפעלת שיקול הדעת לצורך ההכרעה בשאלת עיכוב ביצוע עונש מאסר כרוכה באיזון בין שיקולים הנוגעים, מצד אחד, לאינטרס הציבורי, ומצד שני, לאינטרסים של הפרט הנדון (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 267 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עם זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו של הנאשם במידה העולה על הנדרש. הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה (שם, 277).

13.

בעניין שוורץ הותוו השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול בדונו בבקשה לעכב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק הדין, והם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון והאם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין.

14.

במסגרת העניין שלפנינו הגישו המערערים ערעור על עצם הרשעתם, ולכן טוענים הם כי במידה ויתקבל ערעורם ולא יעוכב ריצוי עונש המאסר, צפויים הם לרצות מאסר לשווא. אלא שעיון בערעורים, כמו גם בטענות ב"כ המערערים בפניי, מלמד כי ערעוריהם על הכרעת הדין נוגעים בעיקר, אם לא רק, לשאלת מהימנות הראיות ומשקלן. כמובן שאין בידי לקבוע כי הערעורים נעדרי סיכוי, אולם ניתן לומר כי כאשר עסקינן בערעורים המשיגים על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, ניצבת בפני המערערים משוכה גבוהה לאור ההלכה לפיה בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים של עובדה הנקבעים בערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 10670/04 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2004); ע"פ 7925/06 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2006)). על כן, בהתחשב בטיב הטענות הנטענות במסגרת הערעורים על הכרעת הדין, ניתן לומר כי שיקול מרכזי זה מטה את הכף נגד היענות לבקשתם של המערערים לעכב את ביצוע עונשי המאסר שנגזרו עליהם.

15.

אשר לחומרת העבירות בהן הורשעו המערערים, אמנם עסקינן בעבירות רכוש, אולם בנסיבות מסוימות גם עבירות רכוש טומנות בחובן מסוכנות וחומרה, זאת כאשר מדובר בעבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998)). בענייננו, העובדה שבאירוע הפריצה היו מעורבים ארבעה שותפים, בצירוף עברם הפלילי העשיר של המערערים, מהווים שיקולים נגד עיכוב הביצוע.

16.

מלבד סיכויי הערעור, הטילו ב"כ המערערים את עיקר יהבם על סוגיית אורך תקופת המאסר שהושתה על המערערים והחשש כי המערערים ירצו תקופת מאסר "לשווא" אם יזוכו בערעור. אולם גם בטענות אלה לא מצאתי כי יש להכריע את הכף לטובת החריג של עיכוב ביצוע העונש. על שני המערערים נגזרו תקופות מאסר משמעותיות, העולות על שנה (אף לאחר ניכוי התקופה בה שהה דוידוב במעצר, עולה תקופת המאסר שנגזרה עליו על שנה). אף אם נקבל את טענת עו"ד בר-זוהר כי מרשו צפוי להפחתה של שליש מתקופת מאסרו אשר תקצר משמעותית את תקופת המאסר, הרי שבהתחשב במועד הקרוב שנקבע לשמיעת הערעור, אין חשש ממשי כי הערעור יהפוך לתיאורטי (השוו: ע"פ 6471/00 בן יעיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2000)). נזכיר כי המערערים הורשעו מעל לספק סביר וחזקת החפות אינה עומדת להם עוד. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערערים כבר החלו בריצוי מאסרם, ומשכך נדרשים טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת מהלכו של ריצוי העונש (ראו: ע"פ 8605/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2004); ע"פ 4835/05 משראווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2005)). טעמים מיוחדים כאלה לא נמצאו במקרה שבפניי.

17.

לאור כל האמור לעיל, נדחים שני הערעורים ובד בבד נדחות הבקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר שנגזרו על המערערים.