ע"פ 10670/04 עבאס אזברגה נ. מדינת ישראל

המבקש שימש כשוטר בשנת 1999, ובית המשפט המחוזי הרשיע אותו ביחד עם אחר בביצוען של עבירות אינוס, הפרת אמונים, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט למבקש שנתיים מאסר ו-12 חודשי מאסר על-תנאי.

כנגד ההרשעה והעונש הוגש ערעור לבית משפט זה, והמבקש עותר לדחות את ביצוע המאסר שהושת עליו עד להכרעה בערעור. לבקשה זו מתנגדת המשיבה.

הערעור המופנה כנגד ההרשעה, עוסק בעיקר בהשגות על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, ולעניין זה אוסיף כי חזית המחלוקת בין הצדדים היתה צרה מאוד. כוונתי לכך, שהמבקש לא הכחיש במהלך חקירתו ובעדותו בבית המשפט כי קיים יחסי מין עם המתלוננת – חדרנית בבית מלון אותה הסיעו הוא וחברו בניידת משטרה – והמחלוקת הצטמצמה לשאלה אם היחסים קוימו בהסכמתה של המתלוננת (כגרסת המבקש) או נכפו עליה (כגרסת המשיבה).

העולה מכך הוא, שבדרכו של המבקש להוכחת חפותו, ניצבת משוכה גבוהה אשר מקורה בהלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים של עובדה הנקבעים בערכאה הדיונית. בכך יש כמובן כדי להשליך על סיכוייו של הערעור, אולם חרף זאת החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר, כדי לאפשר למבקש להביא את השגותיו בפני בית משפט זה בטרם יידרש לשאת בעונש. אני נוהג כך משום שמדובר בעבירות אשר בוצעו לפני שנים לא מעטות (בחודשים יוני ואוקטובר 1999), ומאז ועד לסיומם של ההליכים התהלך המבקש חופשי, ולא נמצא כי מעד פעם נוספת. אכן, עתה לאחר הרשעתו לא עומדת עוד לזכותו חזקת החפות, אולם הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות, התנהגותו הנורמטיבית עד אז, והחשש שעד אשר יינתן פסק הדין בערעור יספיק המבקש לשאת בחלק ניכר מתקופת המאסר, מצדיקים להשקפתי את עיכוב המאסר עד למתן פסק-הדין בערעור, וכך אני מורה.