בש"פ 6636/07 ולנטון שיינר נ. מדינת ישראל

הבקשה שבפניי עניינה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' פינקלשטיין), לפיה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהושת על המבקש.

1.

המבקש עסק במתן שיעורים פרטיים. במסגרת תפקידו העביר שיעורים פרטיים בחשבון למתלוננת, תלמידת כיתה א', ולשם כך הגיע לביתה פעמיים בשבוע במשך חודש וחצי. נטען כי בהזדמנויות שונות נהג המבקש להניח את ידו על איבר מינה של המתלוננת ולנענע את אצבעותיו במקום. המבקש כפר במיוחס לו, וטען כי הניח את ידו על ברכי המתלוננת, שהייתה לבושה בגופיה ותחתונים מפאת החום הכבד ששרר בבית, על מנת להושיבה על הכסא במהלך השיעור.

2.

בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט פ' זאיד) קבע, על סמך העדויות השונות וממצאי מהימנותם, כי המדינה עמדה בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים להוכחת אשמתו של המבקש בשתי עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), אך זיכה אותו מחמת הספק משאר העבירות שיוחסו לו. בית המשפט גזר על המבקש מאסר בפועל של 3 שנים, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו אחת או יותר מהעבירות המנויות בסעיפים 345-348, 349(ב) ו-351 לחוק ופיצוי למתלוננת על סך 10,000 ₪.

3.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: ש' ברלינר, י' גריל ומ' נאמן) נדחה. נקבע כי בנוסף לעדות חוקרת הנוער שניתנה בבית משפט השלום, הוגשה גם קלטת וידאו של החקירה ממנה עולה כי המתלוננת ידעה להבחין בתשובותיה בין דברים שחוותה ובין מה שאמרו לה הוריה על מה שהתכוון לעשות המבקש. כמו כן קבע בית המשפט כי ניתן לראות בהודייתו של המבקש על עצם הנגיעה במתלוננת, הגם שלטענתו נעשה הדבר מתוך טעות, כדי להוות סיוע לאמינות המתלוננת. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בעונש שהושת על המערער, על אף שהוא חמור מהענישה המקובלת, נוכח הרצון להרתיע את הציבור מעשיית מעשים דוגמת אלו שביצע המבקש. נקבע שהמבקש יחל לרצות את עונשו בתאריך 24.6.07, חודש לאחר מתן גזר הדין.

ביום 24.6.07, היום בו אמור היה המבקש להתייצב למעצרו, נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברלינר) לבקשת המבקש לעכב את ביצוע העונש עד לתאריך 8.7.07. בתאריך זה, לבקשת המבקש, התקיים דיון נוסף בשאלת עיכוב הביצוע, במסגרתו הודיעה אמו של המבקש על הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון. בית המשפט נענה לבקשה, ודחה את תחילת ריצוי עונש המאסר עד להחלטת בית משפט העליון בבקשה למתן רשות ערעור. הדיון התקיים ללא נוכחות באי כוח המדינה, ומשכך קבע בית המשפט כי ההחלטה שנתן כפופה להעברת פרוטוקול הדיון לעיון המדינה, אשר תוכל למסור תגובתה, וציין כי "במידת הצורך, אשקול שוב את הדברים".

המדינה התנגדה לעיכוב הביצוע, בטענה כי מברור שערכה עולה כי למזכירות פרקליטות המדינה לא הוגשה כל בקשת רשות ערעור. משכך נערך דיון נוסף בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' פינקלשטיין). בא כוחו של המבקש הודיע כי אין הוא מייצגו בהליכים המשפטיים שלאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, והמבקש התייצב לדיון ללא ייצוג. במהלך הדיון התברר כי המבקש פנה במכתב אישי לנשיאת בית משפט העליון, אך נענה כי אין ביכולתה להתערב בעניינו שלא במסגרת הליך כחוק. משתם המועד להגשת בקשת רשות ערעור, הגיש בקשה להארכת מועד להגשתה. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי משהובא עניינו של המבקש לפתחו של בית המשפט העליון, הרי שבקשה לעיכוב ביצוע צריכה להיות נדונה על ידו. לפיכך נקבע מועד תחילת ריצוי עונשו של המבקש ליום 14.8.07.

4.

בעקבות החלטה זו, הגיש המבקש את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר המונחת בפניי. לטענת המבקש, סיכוייו לזכות בבקשה

לרשות הערעור ובערעור עצמו גבוהים, ועל כן עלולה דחיית הבקשה לגרום לו עוול. המבקש מדגיש את העובדה כי הוא מצוי במצוקה כספית קשה ביותר, ועל כן אינו מיוצג בשלב זה על ידי עורך דין.

5.

בהחלטה מיום 10.8.07 הוריתי לעו"ד פ' בריק, שייצג את המבקש בהליך בערכאות קודמות מטעם הסנגוריה הציבורית, או מי מטעמו, להתייצב לדיון בבקשה. מתגובה שנמסרה מהסנגוריה הארצית הציבורית עולה כי המבקש ביקש את עזרתם בהגשת בקשת רשות הערעור, אך לאחר ששקלו הבקשה, סברו כי אין הצדקה להגשת בקשת רשות ערעור בעניינו. בסופו של יום, לאור בקשת הסנגוריה הארצית הציבורית, נדחה עניינו של המבקש ליום 19.8.07, וניתן עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למועד הדיון.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת הסנגוריה הציבורית ובהחלטות בתי המשפט קמא, והאזנתי לטענות הצדדים, אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות. מועד ביצועו של עונש מאסר, הוא ככלל מייד עם הינתן גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. בדונו בשאלת עיכוב ביצוע עונש המאסר נדרש בית המשפט לאיזון בין האינטרס הציבורי מחד גיסא, ובין אינטרסים של הפרט הנדון מאידך גיסא. כך למשל יש לבחון את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנידון, התנהגותו במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות של הנידון (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (1999)).

7.

אכן, עברו הנקי של העורר, כמו גם התנהגותו בתקופת ניהול ההליכים נגדו, מפחיתים את החשש מסיכול ביצוע גזר הדין ומפגיעה בשלומו של הציבור. יחד עם זאת, בחינת מכלול השיקולים בעניינו של העורר מטה את הכף לדחיית הבקשה. סיכוייו של המבקש לזכות בערעור אינן נחזים להיות גבוהים. ראשית,

עוד טרם ניתנה החלטה בבקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. שנית, אף אם תינתן רשות ערעור, בהינתן שהשגותיו של המבקש על הרשעתו נוגעות בעיקר לממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט בענייני עובדה ומהימנות

ולמסקנות שהסיק בעטיים של אלו, ניצבת בפניו משוכה גבוהה ומשמעותית בדרך להוכחת טענותיו, לא כל שכן כשמתבקשת רשות לערער בפני ערכאת ערעור שנייה (ראו למשל: ע"פ 10670/04 אזברגה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.11.04)).

מעבר לכך, נוכח חומרתם של המעשים המיוחסים למבקש, שעל פי הנטען ניצל את סמכותו כמורה לשם סיפוק יצריו, בהתחשב בעונש שהושת על המבקש שהינו מחמיר יחסית, ובשים לב לשלב בו מצויים ההליכים המשפטיים, אני סבורה כי דחיית הבקשה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. אחד מהיבטיו של אינטרס זה כרוך בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עיכוב ביצוע עונש מאסר עלול ליצור טווח זמן ניכר בין מועד גזר הדין ובין תחילת ריצויו. בכך יש כדי למעט את כוחו המרתיע של העונש, הן מבחינת הרתעת היחיד, הן מבחינת הרתעת הרבים:

"אירוע כגון זה יש לו הד, ושחרורם של המשיבים, לאחר שהורשעו בדין, יש לו - או יכולה להיות לו - השפעה מזיקה על עבריינים פוטנציאליים, שיהיו סבורים בטעות, שעל-אף שפלוני הורשע באונס הוא מסתובב חופשי כאילו לא ארע דבר" (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזרן ואח', פ"ד מא (2) 808 (1987)).

8.

לאור האמור, הבקשה נדחית. יחד עם זאת, יש לפעול למתן החלטה בבקשה למתן הארכת מועד, כמו גם בבקשה למתן רשות ערעור - אם תתקבל הבקשה להארכת מועד, בהקדם האפשרי.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו

בתאריך 4.9.07 בשעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בחיפה.

עניין ייצוגו של המבקש בהליכים הבאים, ככל שיהיו, יהיה נתון לשיקול דעתה של הסנגוריה הארצית הציבורית, בכפוף להוראות הערכאות שידונו בעניינו של המבקש.