ע"פ 1353/07 רפאעת מחאמיד נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא י' דר) בת"פ 4179/05 מיום 17.1.07, לפיו הושת על המבקשים עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרם, ו-12 חודשי מאסר על-תנאי.

1.

המבקשים הורשעו על-ידי בית המשפט המחוזי בביצוע עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק. בית המשפט המחוזי קבע כי בין המבקשים, בני משפחה אחת, למתלוננים, בני משפחה אחרת, פרצה קטטה על רקע סכסוך קודם בין שתי המשפחות. במהלך הקטטה תקפו המבקשים את המתלוננים, חבלו בהם וגרמו להם פגיעות גוף, שהיו בחלקן פגיעות קשות וחמורות. התקיפה נעשתה תוך שימוש במקלות, במוטות, באבנים ובלבנים. חלק מן המבקשים נפגעו גם הם, אולם נגרמו להם חבלות קלות בלבד. בגין מעשים אלו הושת על המבקשים עונש של שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרם, ושנה אחת מותנית, כשהתנאי הוא שלא יעברו במשך שלוש שנים עבירת אלימות שהיא פשע ויורשעו בגינה. כן חויבו המבקשים בתשלום פיצוי למתלוננים.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המבקשים לעכב את ביצוע העונש לצורך הגשת ערעור ודחה את מועד התייצבותם לתחילת ריצוי עונש המאסר ליום 18.2.07.

2.

בערעור שהוגש לבית משפט זה משיגים המבקשים הן על עצם ההרשעה והן על העונש שנגזר עליהם. עד להכרעה בערעור, עותרים הם - במסגרת הבקשה הנוכחית - כי יעוכב עונש המאסר שהוטל עליהם, וזאת בהתבסס על שני נימוקים מרכזיים: ראשית , טוענים המבקשים כי סיכוייהם לזכות בערעור הינם גבוהים. לדבריהם, אין מדובר בערעור בענייני מהימנות בלבד, אשר בהתייחס לכך ידוע כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית, אלא בפסק דין המכיל קביעות ומסקנות בעייתיות, אשר קיים סיכוי טוב כי ערכאת הערעור תמצא לשנות מהן. בנוסף, בכל הנוגע לערעור על גזר הדין, טוענים באי-כוח המבקשים כי לאור העובדה שבית המשפט הטיל על כל המבקשים עונש זהה ולא העניק משקל לנסיבות האישיות של כל אחד מהם, ובפרט: לגילם, לשאלת קיומו של עבר פלילי ולמידת המעורבות של כל אחד מן המבקשים באירוע, הרי שקיים סיכוי טוב לכך שערכאת הערעור תמצ א לנכון להתערב בקביעותיו. שנית , מתייחסים באי-כוח המבקשים לשאלת הנזק הצפוי להיגרם מהיעתרות לבקשה, מחד גיסא, ומדחיית הבקשה, מאידך גיסא. לדבריהם, בהינתן כי במשך זמן ניכר לאורך ניהול ההליך היו המבקשים משוחררים ולא הפרו את תנאי שחרורם, לא יגרם כל נזק אם תחילת ריצוי המאסר תעוכב עד להכרעה בערעור. בהקשר זה מציינים הסנגורים כי המבקשים מתגוררים בכפר שבו מתגוררת משפחת המתלוננים וכי מאז אירוע הקטטה לא ארעה בין שתי המשפחות כל הפרת-סדר. בנוסף, הגישו הסנגורים בדיון לפניי מכתב מטעם המתלוננים, אשר הוגש גם לבית המשפט קמא, בו ביקשו הם מבית המשפט - כמחווה הומאנית כלפי המבקשים ובעקבות פניות ממכובדי הכפר והסביבה - להקל בעונשם של המבקשים בכל הקשור לרכיב המאסר בפועל בעונשם. לצד כל זאת, טוענים הסנגורים כי אי-מתן הסעד המבוקש עלול לגרום למבקשים נזק בלתי-הפיך במידה ויזוכו בשלב הערעור, וכן עלול לייתר את הערעור ככל שהוא נוגע לחומרת העונש, שכן עד להכרעה בערעור ירצו המבקשים חלק משמעותי מהעונש שנגזר עליהם. לטענתם, בהנחה שינוכה שליש מתקופת המאסר שהושתה עליהם, יוותר למבקשים לרצות עונש מאסר של 11 חודשים בלבד.

3.

בא-כוח המשיבה, מנגד, הביע בדיון לפניי את התנגדותו לעיכוב ביצוע עונש המאסר. לדבריו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך כולו על קביעות בענייני מהימנות, ועל כן סיכויי הערעור הינם קלושים. בנוסף, טען הוא כי אף בהתחשב בפרקי הזמן שבו היו המבקשים נתונים במעצר - אשר ינוכו מן העונש שהוטל עליהם - וכן באפשרות שינוכה שליש מעונשם, עדיין נותרה למבקשים תקופת זמן די ארוכה לריצוי, כך שאין חשש שמא עד להכרעה בערעור ירצו חלק משמעותי מעונשם. לבסוף, הדגיש בא-כוח המדינה כי משהמבקשים הורשעו בדין, האינטרס הציבורי מחייב כי יחלו בריצוי עונשם ללא דיחוי, וזאת על מנת שיועבר מסר ברור כי מפרי חוק פורעים את חובם לחברה. העובדה כי המבקשים ממשיכים להסתובב בכפר באופן חופשי, חרף הרשעתם, מהווה לדידו פגיעה קשה באינטרס של אפקטיביות הענישה. לפיכך, סבור בא-כוח המדינה כי יש לדחות את הבקשה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובאסמכתאות שהגישו המבקשים, ולאחר ששקלתי את הטענות שהעלו בפניי הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש מקום להיעתר לבקשה. השאלה האם להורות על עיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור נתונה לשיקול-דעתו של בית המשפט, אשר מכריע בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות, כשלנגד עיניו עומדים בעיקר השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של המבקש ואופן התנהגותו במהלך המשפט, נסיבות אישיות מיוחדות של המבקש וכן השאלה האם ערעורו מופנה אך כנגד חומרת העונש שהוטל עליו (ראו: ע"פ 111/99

שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 277-282 (2000); כן ראו לדוגמה: ע"פ 7925/06 אבו עראר נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(4) 547).

בענייננו, בהינתן שהשגותיהם של המבקשים על הרשעתם נוגעות בעיקר לממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט בענייני עובדה ומהימנות ולמסקנות שהסיק בעטיים של אלו, ניצבת בפני המבקשים משוכה גבוהה ומשמעותית בדרך להוכחת טענותיהם בערעור (וראו לדוגמה: ע"פ 10670/04 אזברגה נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(4) 2344). יחד עם זאת, ומבלי לנקוט עמדה מפורשת ביחס לסיכויי הערעור לגופו, אני סבורה כי בהתחשב בעובדה שהמבקשים היו משוחררים לאורך ניהול ההליך, לא הפרו את תנאי השחרור והתייצבו לדיונים כנדרש (וראו: ע"פ 7911/05 אטיאס נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 2967); בהתחשב בפרק הזמן המשמעותי שחלף מאז האירוע ובכך שמאז המבקשים כפי הנראה לא היוו איום על המתלוננים; וכן בהתחשב בכך שעל כל המבקשים הוטלה תקופת מאסר זהה, חרף נסיבותיהם האישיות השונות (ובפרט: גילם ועברם הפלילי השונה) והחשש הנובע מכך שמא עד למתן פסק דין ירצו חלק ניכר מהעונש שהוטל עליהם - יש מקום לאפשר להם להביא השגותיהם בפני ערכאת הערעור בטרם יחלו בריצוי עונש המאסר.

אשר על כן, מועד תחילת ריצויו של עונש המאסר שהוטל על המבקשים יידחה עד למתן פסק דין בערעור. תנאי השחרור שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. יומן בית המשפט מתבקש לקבוע את הדיון בערעור בהקדם, בהתאם לאילוצים הניצבים בפניו.