ע"פ 4409/09 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.4.09 בת.פ. 40193/07 (כבוד השופט ז' כספי) אשר גזר על המבקשת עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים, עד להכרעה בערעור שאותו הגישה לבית משפט זה.

הכרעת וגזר הדין

1.

המבקשת הורשעה על פי הודאתה בעבירות של התעללות בקטין או חסר ישע לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ותקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק זה. יצויין כי תחילה כפרה המבקשת במיוחס לה והודאתה הגיעה לאחר שמיעתן של חלק מעדויות התביעה, לרבות עדויותיהן של חוקרת הילדים ושתי פקידות הסעד שטיפלו בעניין, אז חזרה בה מכפירתה והודתה, כאמור.

2.

המבקשת היא אימן של שתי קטינות, א', ילידת 1997 וד', ילידת 1998 (להלן – הקטינות ) אשר התגוררו, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, עם המבקשת ואביהן. במהלך השנים 2006-2007 ביצעה המבקשת בקטינות מעשי תקיפה והתעללות. כך, בתחילת חודש יוני 2007 סגרה המבקשת את פיה ואפה של א' בחוזקה באמצעות ידיה ולאחר מכן היכתה אותה באמצעות מקל של מטאטא בחלקים שונים של גופה. כאשר נפלה א' על הרצפה, המשיכה המבקשת להכותה, עד שנשבר המקל. באירוע אחר שהתרחש בין השנים 2006-2007, בעקבות מעשה קונדס שביצעו הקטינות בבית הספר, הושעו השתיים מבית ספרן. כשנודע הדבר למבקשת, זרקה היא על א' כיסא שפגע ברגליה. בהמשך, לקחה סכין מן המטבח, חיממה אותה על כירת הגז והניחה את הסכין החמה על ידה ורגלה של א', תוך שהיא גורמת לכוויה על גופה. לאחר מכן הניחה המבקשת את הסכין החמה גם על ידה של ד' והותירה סימן אדום על עורה. ביום 2.3.06, על רקע איחורים של הקטינות בהגעתן לביתן, היכתה אותן המבקשת במקל. בהמשך, עיקמה המבקשת את ידה של ד' וכתוצאה מכך גרמה לה לשבר ביד. באירוע אחר שהתרחש בין השנים 2006 ו-2007, שיחקה א' במכשיר MP3 וגרמה לקלקולו. בתגובה לכך, בלילה, בעת שישנה א', העירה אותה המבקשת, אחזה בפיה ובאפה כדי שלא תצעק, הדליקה גפרור והבעירה את הלהבה בסמוך לידה של א', עד שזו חשה כי היא נשרפת ופרצה בבכי. לאחר מכן הוציאה אותה המבקשת אל מחוץ לבית למשך דקות ארוכות, ואז הכניסה אותה בחזרה.

בין השנים 2005 ו-2007 התרחש אירוע נוסף במסגרתו, לאחר שנודע למבקשת כי א' התחצפה לבת דודתה, היא הדליקה את כירת הגז וקירבה את ידה של א' סמוך ללהבה, עד שהאחרונה חשה צריבה בידה. ביום 24.6.07, או בסמוך לכך, השליכה המבקשת לעבר א' נעל שפגעה בה וגרמה לה למכאוב. בהזדמנות אחרת משכה באוזנה והיכתה אותה בידה.

3.

במסגרת גזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי כי המעשים שבהם הודתה המבקשת הם חמורים וקשים ויש בהם סממנים מובהקים של התאכזרות וקבע כי למרות טענתה של המבקשת כי חונכה בדרך "קשה" בצעירותה, בקווקז, כפי שגם עולה מתסקיר המבחן בעניינה, הרי ששהתה די זמן בישראל כדי ללמוד ולדעת ששיטה והתנהגות זו פסולות ואסורות בתכלית האיסור כאן. כן ציין בית המשפט המחוזי כי גם לגופם של דברים, קשה להבין כיצד הכאה באמצעות מקל של מטאטא עד שבירתו על גופה של ילדה בת 10, רק משום שהתנהגה בצורה שלא נשאה חן בעיני אימה, כמו גם שימוש חוזר ונשנה באש עד גרימתן של צריבה או כוויה, יכולים להוות שיטת חינוך. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי תגובתה הנוקשה של המבקשת, אשר שנתיים ויותר לאחר ביצוע המעשים אינה יכולה לגלות אמפתיה וחמלה כלפי שתי בנותיה, מדאיגה ומלמדת כי למרות שהמבקשת הביעה צער וחרטה על מעשיה, אין בה הפנמה של חומרת המעשים. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתנהגותה "המזעזעת והאכזרית", נתנה המבקשת דרור ליצרים אלימים שבה וכי אין בהנמקת העניין בהעתקת דפוסי התנהגות וחינוך מילדותה שלה כדי להסביר את האכזריות הממשית שבמעשי ההתעללות כלפי שתי בנותיה הקטנות. בית המשפט המחוזי שקל לקולא את הודאתה של המבקשת במיוחס לה, הצער והחרטה שהביעה על התנהגותה, נסיבותיה האישיות, היותה בהריון ומעצר הבית המלא שבו שהתה כשנתיים וממנו יצאה רק לצרכים רפואיים ומפגשים עם בנותיה. מנגד, שקל בית המשפט המחוזי לחומרא את חומרת התופעה של אלימות כלפי קטינים וחסרי ישע ואת החובה המוטלת על בתי המשפט לשרש תופעה זו באמצעות הטלתה של ענישה מרתיעה. לאור כל האמור לעיל, גזר בית המשפט המחוזי על המבקשת 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא תעבור עבירה שבה הורשעה או כל עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות וציין כי נוכח מצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת, הוא נמנע מלגזור עליה קנס.

להשלמת התמונה יצויין כי בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העונש עד ליום 27.5.2009 וביום 24.5.2009 הוריתי אני על עיכוב ביצוע אירעי של העונש עד להחלטה אחרת בבקשה.

הערעור ובקשת עיכוב הביצוע

4.

המבקשת הגישה לבית משפט זה ערעור, המופנה כלפי העונש שנגזר עליה. לטענתה של המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשהחמיר עימה יתר על המידה, בהתעלמו ממכלול שיקולים רלוונטיים לקולא לרבות: חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; העובדה כי המבקשת נטלה אחריות מלאה למעשיה, הודתה בעבירות המיוחסות לה והביעה צער על מעשיה; נסיבותיה האישיות והעובדה כי שיטות החינוך בהן נקטה היו מנת חלקה בצעירותה והשפיעו על התנהגותה; העובדה כי מעשי ההתעללות לא היו יום-יומיים אלא מדובר במספר אירועים "ספורדיים"; העדר עבר פלילי של המבקשת והעובדה כי זהו מאסרה הראשון; העובדה כי בעקבות ההליכים נגדה התפרק התא המשפחתי של המבקשת; ההשלכות שתהיינה למאסרה של המבקשת על בנותיה ששוהות בפנימייה והביעו רצון עז לשוב ולהתאחד עם אימן, לאחר שחל שינוי כן ואמיתי באופיו של הקשר בין המבקשת לבין בנותיה והעובדה כי המבקשת נמצאת בשלבי היריון מתקדמים ועתידה ללדת בתקופה הקרובה. לטענת המבקשת, זהו המקרה בו מתקיימות נסיבות מיוחדות ונכונות, שבעטיין השיקול של "תיקונה ושיקומה" צריך לקבל מעמד מיוחד ומרכזי בין שיקולי הענישה האחרים.

5.

בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע עונשה עד להכרעה בערעור. לטענת המבקשת – באמצעות באת כוחה, עו"ד רויטל סויד – העובדה כי היא נעדרת עבר פלילי וזוהי לה ההסתבכות הראשונה בפלילים; העובדה כי הגיעה לכל הדיונים שהתקיימו במהלך משפטה (למעט דיון אחד שאליו לא הגיעה והמציאה אישור רפואי מתאים); העובדה כי במשך שנתיים ימים לא הפרה את תנאי מעצר הבית שבו שהתה וכי לא נשקפת ממנה כל מסוכנות לציבור, מצדיקות את עיכוב ביצוע העונש, בהתאם למבחנים שנקבעו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (להלן – הלכת שוורץ ).

6.

בנוסף, טוענת המבקשת כי נוכח נסיבותיה האישיות, היותה בהריון מתקדם (בשבוע ה-34 להריונה), כאשר אך לפני שבוע היתה מאושפזת למשך שלושה ימים וקיים חשש כי עקב מצבה הבריאותי עלולים להתעורר סיבוכים בשלב זה של ההיריון ואף בשלב הלידה, ונוכח העובדה כי החלה לשקם את מערכת היחסים עם בנותיה, תחילה באמצעות מפגשים יחד עם עובדת סוציאלית ובהמשך באמצעות מפגשים עימן בתדירות של 3-4 פעמים בשבוע, ללא תיווכה של עובדת סוציאלית, וכן את מערכת היחסים עם בעלה, כאשר בתה הבכורה אף מבקשת לשוב ולהתגורר עימה, ברי כי עונש המאסר לו היא צפויה יוביל להשלכות הרות אסון, הן במישור האישי והן במישור הרפואי וגם שיקולים אלו מצדיקים את עיכוב הביצוע של העונש. כן טוענת המבקשת כי היא החלה בהליך שיקום הכולל טיפול פרטי וכן טיפול משפחתי.

7.

עוד טוענת המבקשת כי אין בבקשתה כדי לפגוע באינטרס הציבורי ואין היא מבקשת לחמוק מריצוי עונשה, וכי היא מסכימה להותרת הערבויות שהטיל עליה בית המשפט המחוזי עד לשמיעת ערעורה. לבסוף, טוענת המבקשת כי האינטרס הציבורי הוא שדווקא מחייב את המשך שיקומו של הקשר בינה לבין בנותיה, אשר בעטיין של הפגישות התכופות עימן עזבה את ביתה ועברה לשהות במעצר בית בעיר עכו על מנת להיות קרובה לפנימייה שבה הן שוהות. לטענתה, קיים סיכוי סביר כי לא יאפשרו לבנותיה לבקר אותה בבית הסוהר על מנת שלא להעצים את הפגיעה הנפשית שחוו ומבקשת היא כי יתאפשר לה להמשיך בהליך השיקומי שבו החלה, לטובתן.

טענות המשיבה

8.

מנגד, מתנגדת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד – לבקשה, וטוענת כי אין מקום לעכב את ביצוע העונש. ראשית, טוענת המשיבה כי העבירות שבהן הורשעה המבקשת, על יסוד הודאתה, הן עבירות אלימות והתעללות חמורות ביותר שבוצעו בנסיבות חמורות כנגד בנותיה הקטינות. לטענתה, העונש שהושת על המבקשת אינו חמור באופן החורג מרף הענישה המחמיר שבו נוקטים בתי המשפט במקרים דומים, וכי מטעם זה סיכויי הערעור נמוכים. כן טוענת היא כי תקופת המאסר שנגזרה על המבקשת היא משמעותית ומשכך, אין חשש כי עד למועד שמיעתו יתרוקן הערעור שאותו הגישה מתוכן. משכך, טוענת המשיבה כי לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך עיכוב ביצוע של עונש ואין מקום להורות על עיכוב הביצוע מטעם זה.

9.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי במקרים אחרים, בהם היה נוטל על עצמו נאשם שהורשע אחריות מלאה למעשים שביצע, מפנים את חומרתם ונוקט בהליך שיקומי משמעותי, יתכן כי היה מקום לעכב את ביצוע העונש. ואולם, לשיטתה, תסקיר המבחן שנערך אך לפני זמן קצר, בחודש פברואר 2009, מלמד כי לא כך הדבר בעניינה של המבקשת. לטענת המשיבה, מתסקיר המעצר עולה כי המבקשת "הכחישה לחלוטין התעללות נפשית, רגשית או פיסית", השליכה על בתה הבכורה את ההאשמות "ומחזקת בילדה את תחושת האשמה", דבר הגורם לבתה "בעיות רגשיות קשות ותחושות של אמביוולנטיות ובלבול". לטענתה של המשיבה, תסקיר זה מלמד כי המבקשת לא הפנימה את חומרת מעשיה ומשכך, אין מקום לעכב את ביצוע העונש.

יצויין כי במענה לטענה זו, טענה באת כוח המבקשת במסגרת הדיון שהתקיים לפניי כי כפי שעולה מתסקיר המבחן, המבקשת סבלה בילדותה מיחס נוקשה ואלים מצד אביה וכי כפי שעולה מגזר הדין, למבקשת היה קושי משמעותי לתקשר עם קצינת המבחן וכי הלכה למעשה היא מפנימה את חומרת מעשיה ובית המשפט המחוזי אף השתכנע כי היא נוטלת את האחריות לביצועם.

10.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי השאלה האם תשובנה הבנות לחיות עם אימן אם לאו אינה תלויה במבקשת וכי יהיה באפשרותן של בנותיה לבקרה בין כתלי בית הסוהר. עוד טוענת היא כי אין מקום להעניק משקל עודף לעובדת היותה של המבקשת בהריון מתקדם, שכן יש חשיבות להרתעתה האישית של המבקשת וממילא יהיה באפשרותה ללדת ולגדל את ילדה בין כתלי בית הסוהר.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ובתסקיר המבחן שהוגש בעניינה של המבקשת ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, ולא בלי לבטים, החלטתי להיעתר לבקשה באופן שעונשה של המבקשת יעוכב עד להכרעתו של בית משפט זה בערעור שאותו הגישה. סבורני כי נסיבותיה החריגות של המבקשת מצדיקות היעתרות לבקשה זו. להלן אנמק את החלטתי.

12.

בהלכת שוורץ האמורה קבע בית משפט זה את אמות המידה הצריכות לשם הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשאלה אימתי יעוכב ביצועו של עונש מאסר עד להכרעה בערעור. יישום המבחנים שנקבעו בהלכת שוורץ על המקרה שלפניי מביא לכך שהאינטרסים השונים מושכים לכיוונים שונים [ראו: ע"פ 4698/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.6.2006)].

13.

מן העבר האחד, מופנה הערעור שאותו הגישה המבקשת כלפי חומרת העונש בלבד, לאחר שהמבקשת הורשעה על יסוד הודאתה בעבירות חמורות ביותר של אלימות והתעללות אשר נעברו בנסיבות חמורות ביותר – כלפי בנותיה הקטינות. מעשיה של המבקשת הם חמורים ומקוממים וההתעללות שבה נקטה כלפי בנותיה היא אכזרית ביותר. אין חולק כי האינטרס הציבורי מחייב הרתעה משמעותית ומוחשית מפני ביצוען של עבירות דומות ובכלל זה, מחייב ריצוי מיידי של העונש המוטל בגינן [ הלכת שוורץ , פסקה 18(א)]. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ספק בעיניי האם העונש שנגזר על המבקשת חורג מרף הענישה המקובל בגין מקרים דומים, באופן שיצדיק התערבות בו ומטעם זה, ספק האם יצלח ערעורה של המבקשת. כמו-כן, תסקיר המבחן השלישי שהוגש בעניינה של המבקשת לבית המשפט המחוזי מצייר תמונה קודרת של מי שספק אם הפנימה את חומרת מעשיה.

14.

מן העבר השני, על המבקשת נגזר עונש מאסר בפועל בן שנתיים, עונש שאינו ארוך במידה ניכרת מהעונשים שהושתו על מבקשים באותם מקרים שבעניינם ייטה בית משפט זה לעכב את ביצוע העונש. בנוסף, העבירות שבהן הורשעה המשיבה בוצעו לפני פרק זמן של בין שנתיים עד ארבע שנים. זאת ועוד, במהלך שנתיים ימים בהן התנהל משפטה של המבקשת, שהתה היא בחלופת מעצר ולאורך תקופה זו התייצבה לכל הדיונים בעניינה (למעט אותו דיון שבו לא התייצבה מחמת בעיה רפואית והציגה אישור על כך) ולא הפרה את התנאים המגבילים אשר נקבעו לה [השוו: ע"פ 4698/06 הנ"ל]. כמו-כן, יש ליתן משקל משמעותי לנסיבותיה האישיות החריגות של המבקשת: לעובדה כי היא מצויה בשבוע ה-34 להריונה ולכך שלכאורה חל מפנה משמעותי במארג היחסים בינה לבין בנותיה. המבקשת העתיקה את המקום שבו שהתה בחלופת מעצר אל העיר עכו, על מנת להיות קרובה לבנותיה ששוהות בפנימייה ולאפשר את המפגשים עימן מספר פעמים בשבוע (מפגשים הנערכים כיום, לפי טענת המבקשת, ללא נוכחותה של עובדת סוציאלית). בנוסף, נטען כי המבקשת החלה בקבלת טיפול אישי ויש לקוות כי מאמצי השיקום וניסיונות האיחוי של התא המשפחתי הם אכן כנים ומשמעותיים.

15.

השאלה האם להורות על עיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר מכריע בכל מקרה הנדון לפניו בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות, כאשר השיקולים העומדים לנגד עיניו הם בעיקר השיקולים שנקבעו בהלכת שוורץ [כן ראו: ע"פ 1353/07 מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.2.2007)]. במקרה שלפניי, התרשמותי היא כי, האינטרסים השונים "מושכים" זה את זה לכיוונים מנוגדים עד כי נדמה כי כפות המאזניים במקרה שלפניי הן מעויינות כמעט. במקרים כגון דא, נראה כי הנסיבות האישיות החריגות והתרשמותו של בית המשפט מהשלכתן של נסיבות אלה על תוצאת הביצוע המיידי של המאסר הן שתכרענה את כף המאזניים [ הלכת שוורץ , בעמ' 282 וראו גם: ע"פ 1004/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.3.2006)].

16.

לפיכך, לאחר שהתלבטתי רבות ועיינתי שוב ושוב בחומרים שהוצגו לפניי, ובהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל, סבורני כי במקרה זה נסיבותיה האישיות של המבקשת, אשר פורטו בהרחבה לעיל, מטות את הכף לטובת עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליה, עד להכרעה בערעור שהגישה.

17.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. עונשה של המבקשת יעוכב עד להכרעה בערעור. הערבויות ותנאי השחרור שאותם קבע בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.