בש"פ 6417/09 מוחמד אבו חיט נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

העורר, העומד לדין בפני בית משפט השלום בחיפה, מואשם כי בשלוש הזדמנויות שונות גרם נזק לשלושה כלי רכב שונים בכך שבעט בהם. באחד המקרים נטען כי העורר היה בגילופין ולאחר שנלקח לטיפול בבית החולים איים על שוטר בפגיעה שלא כדין בחייו ובגופו. לכלי הרכב נגרמו נזקים שונים בשווי הנע בין 693 ש"ח - 3535 ש"ח.

העבירות בהן מואשם העורר הינן חבלה במזיד ברכב ואיומים.

3.

בית משפט השלום (כבוד השופט ש' שר) נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. לא היתה מחלוקת בשאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. בית המשפט מצא כי עילת מעצר מתקיימת, נוכח עברו הפלילי של העורר, העובדה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בגין עבירות רכוש וכלל הנסיבות מלמדות כי הוא מסוכן לציבור גם אם במעשיו גרם נזק לרכוש בלבד. בית המשפט דחה את חלופת המעצר שהוצעה בבית אבי העורר ובפיקוח האב ואשתו מאחר שסבר כי הם אינם מתאימים לפקח על העורר. יחד עם זאת צויין כי ככל שתוצע חלופה ראויה אחרת, ניתן יהיה לשוב ולפנות בבקשה לעיון חוזר.

4.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' רניאל) דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום. בית המשפט הסביר כי העובדה שהעבירות המיוחסות לעורר אינן רק עבירות רכוש ושלעורר הרשעות קודמות רבות למדי, מלמדת על קיומה של עילת מעצר גם לשיטת הסנגור שסבר כי המעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש מיוחד למקרים של עברייני רכוש רצידיביסטיים. בית המשפט לא מצא להתערב בהתרשמות בית משפט השלום מן המפקחים המוצעים. צוין כי אבי העורר לא מנע ממנו את ההשתוללות נשוא כתב האישום, לחובתו עבר פלילי מלפני 12 שנים ולאחרונה הוא נחקר בנושא אלימות במשפחה. אף שהאב לא הורשע, סבר בית המשפט המחוזי כי די בכך כדי לפסלו מלשמש כמפקח על קיום תנאי השחרור ממעצר. באשר לאשת האב, התרשם בית המשפט המחוזי כי אינה בעלת סמכות וציין כי הפרש הגילים בינה לבין העורר אינו גדול.

5.

בא כוח העורר טוען כי שגו הערכאות דלמטה כאשר קבעו כי בנסיבות מתקיימת עילת מעצר. הוא חוזר על הטענה כי מהפסיקה בעניין מעצרים בגין עבירות רכוש עולה כי מעצר עד תום ההליכים נקבע לעברייני רכוש רצידיביסטים שחוזרים על ביצוע העבירות מתוך מניע כספי או מתוך תלות בסמים. לעומת זאת, האירוע בו היה העורר מעורב נובע לכאורה מכך שהשתכר, דבר שהינו חריג ביותר מבחינתו. עוד הוא טוען כי האישום באיומים על שוטר נוצר על רקע האלימות שנקטה המשטרה כלפי העורר בעת מעצרו. לדבריו, בהתאם לנהלים החלים במקרה זה, היה על המשיבה לקבל "אישור שפיטה" להעמדתו לדין של העורר. אישור שכזה לא התקבל, ולכן לא רק שאין להעמיד את העורר לדין בעבירה זו, אלא שאין לזקוף לחובתו את עובד קיומו של מאסר על-תנאי נגדו בעבירה זו. הסנגור מוסיף כי בעלי הרכבים להם גרם נזק כלל אינם מוכרים לו והוא נכון לפצותם. אשר לחלופת המעצר, טוען הסנגור כי עברו הפלילי של אבי העורר, שהוצע כמפקח, מסתכם בשתי הרשעות משנת 1990. לדבריו, האב הוא זה שיזם את הקריאה למשטרה באירוע בגינו הוגש כתב האישום. מטעמים אלה סבור הוא כי ניתן ליתן אמון באביו כמפקח עליו. הוא מטעים כי ניסיונותיהם למצוא חלופה אחרת לא העלו דבר, אך הם נכונים להציע ערב נוסף, איזוק אלקטרוני והפקדה כספית.

6.

בא כוח המשיבה מדגיש כי בית המשפט המחוזי הותיר את הדלת פתוחה בפני העורר להציע חלופות מעצר הולמות. הוא סבור כי מעשיו של העורר ועברו הפלילי מדגישים את הצורך בחלופת מעצר אפקטיבית. באיזוק אלקטרוני לא די לטעמו, שכן האיזוק מאפשר לדעת על הפרת תנאי השחרור רק בדיעבד. כן הוא מציין כי העורר לא מסר את מלוא המידע המדויק אודות עברו הפלילי. אשר למפקחים המוצעים, טוען בא כוח המדינה כי אין זה מדויק לומר כי האב הוא שיזם את אזעקת המשטרה למקום באירוע נשוא כתב האישום. בפועל האב העלה את האפשרות של קריאה למשטרה בהמשך לאמירתו לאדם שפנה אליו כי לו עצמו אין מה לעשות בנידון. אמירה זו, גורס בא כוח המדינה, מלמדת על חוסר יכולתו של האב לפקח על העורר. עוד ציין כי הסנגור זנח בבית המשפט דלמטה הטענה בדבר הצורך באישור שפיטה.

7.

דין הערר להידחות.

עבירות רכוש אינן מקימות לפי החוק חזקת מסוכנות סטטוטורית. יחד עם זאת, אין להסיק מכך כי אישום בעבירות אלה מקים מעין-חסינות מפני מעצר עד תום ההליכים. ייתכנו מקרים בהם חומרת עבירות הרכוש או חומרת כלל הנסיבות של ביצוען, תקים עילת מעצר של מסוכנות, הגם שאין מדובר בחזקת מסוכנות מכוח הדין:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה" (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998). להלן: עניין פרנקל ).

יחד עם זאת אציין כי איני סבורה כי מדויקת היא אבחנתו של הסנגור, ולפיה הלכת פרנקל יושמה אך בעניינם של עברייני רכוש חוזרים אשר ביצעו העבירות מתוך מניע כספי או תלות בסמים. לא למותר לציין כי דומה שמניע כספי או כלכלי מצוי ביסודן של כל עבירות הרכוש ולכן אין בנתון זה כדי ליצור הבחנה רלוונטית למקרים בהם הוחלט על מעצרם עד תום ההליכים של עברייני רכוש. גם הטענה כי ברוב רובם של המקרים דובר בעבירות שבוצעו על רקע התלות בסם אינה מדויקת.

8.

אני סבורה כי המקרה שבפנינו אינו עונה על הקווים המנחים הברורים שנקבעו בעניין פרנקל, הגם שאיני מקלה ראש במעשים המיוחסים לעורר. על סקאלת עבירות הרכוש אין העבירות שביצע לכאורה המשיב מן החמורות. עבירת האיומים כלפי שוטר חמורה היא ויחד עם זאת, קשה להתעלם מכך שעל-פי הנטען היא נעשתה בעת שהעורר נתון היה בגילופין. לעורר עבר פלילי מכביד, בעיקר בעבירות רכוש ואלימות, לרבות איומים. כל אלה הינם נתונים משמעותיים, ויחד עם זאת אני סבורה כי אין הם מלמדים על מסוכנות שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר.

בא כוח העורר הבהיר כי חלופת המעצר המוצעת היא החלופה היחידה שבאפשרותו של העורר להציע. עמדתן של הערכאות דלמטה כי אין מדובר בחלופה אידיאלית מובנת לי. יחד עם זאת, כאשר שוקלים את טיב העבירות ואת המסוכנות הנלמדת מהן כשלעצמן, דומני כי ניתן להסתפק בחלופה זו בבית אבי העורר ואשתו ותחת פיקוחם, ובתוספת בטחונות כספיים ראויים ואיזוק אלקטרוני. בא כוח העורר יבהיר לו את המשמעויות הצפויות של הפרת תנאי השחרור.

התיק יוחזר אפוא לבית משפט השלום, אשר יקבע להנחת דעתו את הביטחונות הכספיים המתאימים, בתוספת לתנאי השחרור שצוינו לעיל.

במובן זה, הערר מתקבל.