בש"פ 3216/08 מדינת ישראל נ. ישראל טאייב

1.

לפניי בקשה שנייה מטעם המבקשת להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, מתאריך 9.5.08, או עד למתן פסק דין בתיק הפלילי המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בחיפה, הכל לפי המוקדם יותר – זאת מכח סמכותי על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

2.

עניינו של המשיב – כתב האישום שהוגש נגדו, מהלך המשפט, והשיקולים השונים בקשר עם מעצרו – נידונו בבית משפט זה בפרוטרוט במסגרת שתי החלטות קודמות: החלטה בערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 6422/07 טאייב נ' מדינת ישראל , מפי השופט

ע' פוגלמן ), והחלטה בבקשה הראשונה מטעם המבקשת להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, שאוחדה עם ערר על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב (בש"פ 685/08, 1071/08 מדינת ישראל נ' טאייב , מפי השופטת

ע' ארבל ). נוכח התיאור הנרחב של העובדות בשתי ההחלטות הנ"ל – אציין כאן את הרקע לבקשה זו שלפניי אך בתמצית:

נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן, האוחז 12 אישומים. בכל אחד מעשרת האישומים הראשונים מיוחסת למשיב עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וזאת בקשר עם פרסום מודעות בעיתון בידי המשיב בהן הבטיח הלוואות בריבית בנקאית. מודעות אלה, שפורסמו משך כשנה, הביאו לפנייתם של המתלוננים השונים לנאשם בבקשה לקבל הלוואות. המתלוננים קיבלו מן המשיב הבטחות למתן הלוואה כנגד מסירת המחאות למשיב, אך בפועל נמנע המשיב – באופן חלקי או מלא – מלהעביר להם את כספי ההלוואה, בדרכים שונות. חלק מעבירות אלה בוצע, לפי הנטען, תוך ביצוע עבירות נוספות, בהן איומים והונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות. באישום האחד-עשר מיוחסות למשיב עבירות של הסגת גבול ושל ניסיון לקבל דבר במרמה ובנסיבות מחמירות. זאת, לאחר שהמשיב התקשר עם המתלוננים בהסכם לרכישת משקם, שילם את עיקר התמורה בהמחאות שלא כובדו, ולאחר מכן ניצל את היעדרות המתלוננים מן המשק, פלש אליו, התחזה לבעל הנכס והשכירו לאחר. באישום השנים-עשר מיוחסת למשיב עבירה נוספת של קבלת דבר במרמה ובנסיבות מחמירות, כאשר שם נטען כי הוא התקשר בקשר רומנטי עם מתלוננת תוך התחזות לרווק עשיר, טען בשלב מסוים כי הוא נקלע לקשיים וזקוק להלוואה, קיבל מן המתלוננת סך של כ-40,000 ש"ח, ונמנע מלהשיב למתלוננת את ה"הלוואה".

3.

עם הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, במאי 2007, התבקש בית המשפט המחוזי ( השופט

ר' שפירא ) להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים, וכך עשה, תוך שהוא מתמקד במעשים החמורים המיוחסים למשיב ולעברו הפלילי, בקובעו, בין השאר, כדלקמן:

"עברו של המשיב מכביד. אף כי המדובר בנאשם כבן 30 שנים, הוא הספיק להסתבך עם החוק שוב ושוב בעבירות אלימות ועבירות מרמה רבות כולל עבירות זיוף, קבלת נכסים שהושגו בעוון, סחיטה באיומים, איומים, התחזות כאדם אחר במטרה להונות, נסיון למרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף ועוד. עבר פלילי כזה שעיקרו עבירות מרמה בשילוב עבירות אלימות ורכוש נוספות מלמד, כי בפני בית המשפט ניצב נאשם, אשר דרך המרמה והזיוף הינה דרך חייו שמתקשה הוא להינתק הימנה, כל זאת חרף קיומו של מאסר מותנה בר הפעלה וחרף שהייתו זה מכבר בבית הכלא על כל המשתמע מכך" (החלטה מיום 16.7.07, ב"ש 2467/07 (מחוזי – חיפה), בעמ' 26-25 להחלטה).

בית המשפט הוסיף עוד כי מסוכנותו של המשיב היא רבה, וכי לעת הזו לא מצא כי ניתן לתת אמון במשיב, ומכאן שאין מקום להסתפק בחלופת מעצר למשיב ( שם , שם). ערר על החלטה זו נדחה ב בש"פ 6422/07 הנ"ל, שבו קבע חברי, השופט פוגלמן , כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב במידה המצדיקה את מעצרו, וכי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר המסוכנות הנשקפת מן המשיב, בדין יסודה. החלטה זו התבססה על ההלכה הפסוקה לפיה עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים – עשויות להיות כאלה המסכנות את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור (ראו ההלכות הנזכרות שם, בסעיף 5 להחלטה: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272; בש"פ 8746/04 פלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.04)). כן נקבע כי חלופת מעצר לא תוכל להשיג את מטרת המעצר, והיא – הגנה על הציבור והבטחת קיומם הראוי של הליכי משפט.

מספר בקשות שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי, לאחר מתן ההחלטה האמורה, לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו – נדחו. בהחלטה בערר על אחת מהחלטות אלו, שהדיון בו אוחד כאמור עם בקשת הבמקשת להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים מעבר לתשעה חודשים ( בש"פ 685/08, 1071/08 הנ"ל), קבעה חברתי, השופטת

ארבל , כי אין מקום להורות על שחרורו של המשיב ממעצר, בציינה את מסקנתה לפיה לא חל כרסום בראיות נגד המשיב, וכן בציינה את המסוכנות הרבה של המשיב ואת החשש לניהול התקין של הליכי המשפט ולהימלטותו של המשיב מן הדין ( שם , סעיפים 10-9 להחלטה).

4.

עתה מונחת לפניי בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב, זו הפעם השנייה, ב-90 ימים נוספים, מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים. כידוע, ככל שחולף הזמן נוטה באופן הדרגתי נקודת האיזון בין זכות הנאשם לחירות לבין זכות הציבור לביטחון ולמיצוי ההליכים עם הנאשם – לעבר הזכות הראשונה (ראו לדוגמה: בש"פ 8022/05 מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 6.9.05)). בהחלטה זו עליי לבחון איפוא האם במועד הנוכחי, מחייב איזון זה את שחרורו של המשיב ממעצר, ולו לחלופת מעצר. התשובה לכך בשלב זה היא עדיין בשלילה.

מסוכנותו של המשיב היא רבה, והדברים פורטו כבר בהחלטות השונות הנזכרות לעיל. על פני הדברים וכפי שעולה מהנטען בכתב האישום נראה כי המשיב הפך את הוצאת הכספים מן הזולת במרמה ובאיומים – לדרך חיים. זאת ועוד – חרף גילו הצעיר, המשיב הספיק לצבור לו שורת הרשעות בעבירות של מרמה וזיופים, לעיתים תוך איומים. את העבירות המיוחסות לו ביצע המשיב, לכאורה, בסמוך לאחר סיום תקופת מאסר קודמת בגין עבירות של גניבה, התחזות וזיוף, ולמרות שהיה תלוי ועומד נגדו עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי. אם לא די בכך, העבירות בוצעו אף תוך שמתנהלים נגד המשיב הליכים פליליים אחרים (ת"פ 298/03 (מחוזי – חיפה) ות"פ 2647/05 (שלום – עכו)), שבהם הורשע המשיב לבסוף (לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון) בביצוען של עבירות סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועושק, תקיפת שוטר, תקיפת חבלנית, ואיומים. במסגרת הליכים אלה אף עשה המשיב כל אשר לאל ידו על מנת לעכב את הדיון במשפטו, לרבות הימנעות חוזרת מהתייצבות לדיונים חרף צווי הבאה שהוצאו נגדו, החלפה תכופה של המייצגים אותו, ואפילו העלאת טענות-שווא כי עורך דין מסוים מייצגו ולא יוכל להגיע לדיון בחודשים הקרובים – כאשר בתגובה הודיע אותו עורך דין שאין הוא מכיר את המשיב כלל וכי הלה מעולם לא פנה אליו. כל אלו הביאו את בית המשפט שדן בעניינו לקבוע כי:

"אין זאת כי הנאשם עושה הכל על מנת שלא לקדם את הטיפול בעניינו ויש לשים לכך קץ" (החלטה מתאריך 4.11.04), ובחלוף למעלה משנה לשוב ולקבוע כי: "הנאשם עושה הכל על מנת שלא לקיים את הדיון ולשבש את הליכי המשפט" (החלטה מתאריך 27.2.06).

מן האמור עולה בבירור כי אימת הדין אינה שורה על המשיב. מובן גם שאין מדובר במשיב אשר מעורר אמון כלשהו, ודאי לא ברמה הנדרשת לצורך הסתפקות בחלופת מעצר.

5.

ב"כ המשיב, טוען – ובדין, כי הארכת מעצר של נאשם בעבירות רכוש, מעבר לתקופה הסטטוטורית של תשעה חודשים (וודאי שמעבר לשנה), היא חריג. ברם, כאמור ב עניין פרנקל (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272), ביצוע עבירות רכוש ומרמה באורח שיטתי (ולחלופין: בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים) יכול להיחשב כסיכון ל"בטחונו של אדם" או ל"בטחון הציבור", כמשמעותם בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בכך יש כדי להקים עילה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, לעיתים אף מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית של תשעה חודשים (ראו: בש"פ 8587/03 טייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.03); יצוין כי החלטה זו דנה בעניינו של המשיב דכאן – אך ביחס לסדרת עבירות זיוף ומרמה שיוחסו לו בהליך אחר; כן ראו: בש"פ 3440/07 מדינת ישראל נ' מזרחי (לא פורסם, 29.4.07); בש"פ 9431/07 מדינת ישראל נ' רמאדן (לא פורסם, 8.11.07); בש"פ 8022/05 מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 6.9.05)). במקרה דנן, המשיב לא רק שביצע לכאורה שורה ארוכה של עבירות מרמה בצורה שיטתית ועל פני תקופה ממושכת, אלא שלכך מצטרף עברו הפלילי המכביד, כמו גם "חשש ממשי לניהול התקין של הליכי משפט ולהימלטות מן הדין" (כאמור ב בש"פ 685/08, 1071/08 הנ"ל, בפסקה 10 להחלטה). בנוסף, יש לבחון, כמובן, את הטעם להתמשכותם של ההליכים המשפטיים בעניינו של המשיב. במקרה שלפנינו, כפי שקבע כבר בית המשפט המחוזי באשר לאחת מבקשות המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר (ב"ש 4279/07), עיקר הטעם לעיכובים בקיום דיוני ההוכחות בתיק, נעוץ היה במשיב. מאז ראשית דצמבר 2007, עת חודשו דיוני ההוכחות, התקיימו כ-15 ישיבות, בקצב משביע רצון, והסתיימה פרשת התביעה. כן נקבעו לשבועות הקרובים ארבעה דיוני הוכחות לשמיעת פרשת ההגנה. אמנם, לא ברור אם במועדים אלה, או בתקופת המעצר הנוכחית, תסתיים בהכרח שמיעת הראיות ויוכרע דינו של המשיב (שכן המשיב ביקש – כפי זכותו – לזמן 60 עדי הגנה), אולם אין בכך כדי לשלול את ההצדקה להארכת מעצרו של המשיב, גם זו הפעם.

6.

ממכלול הטעמים האמורים לעיל, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, מיום 9.5.08 או עד למתן פסק הדין בת"פ 6058/07 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.