בש"פ 8587/03 ישראל טייב נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית משפט השלום בעכו, אשר נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה – נדחה. על החלטות אלו הוגש הערר הנוכחי.

2.כתב האישום כולל מספר אישומים. החמור שבהם הינו האישום הראשון. נאמר בו, כי העורר הציג עצמו כגזבר של קיבוץ מסוים. תוך ביצוע פעולות זיוף וגניבה הוא קיבל במרמה תווי קניה בשווי של 615,000 ₪. העבירות שיוחסו לעורר בקשר לאישום זה היו אלה: התחזות לאחר, גניבה, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות והפרת הוראה חוקית. המזימה נכשלה מאחר שביום בו קיבל העורר את תווי הקניה הוא היה מעורב בתאונת דרכים, וכך נתגלו תווי הקניה ומעורבותו בפרשה. העבירה של הפרת הוראה חוקית מתייחסת לאי קיום צו בעניין מעצר בית בהקשר להליך פלילי אחר. באישומים נוספים שבכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות דומות, אם כי בהיקף כספי נמוך בהרבה. יצוין, כי חלק מאותן עבירות בוצעו לאחר שנתגלתה מעורבותו של העורר בפרשת תווי הקניה. עוד נזכיר את האישום השישי, בו מדובר על שלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית. על פי הנטען, נקבע בהליך אחר, השונה מזה שנזכר באישום הראשון, כי העורר ישהה במעצר בית מלא, אך חרף זאת הוא הפר את הצו בשלוש הזדמנויות שונות. בית משפט השלום מצא, כי קיימות ראיות לכאורה לגבי כל האישומים. כמו כן נקבע, כי קיימת עילת מעצר. קביעה זו התבססה על כך שלכאורה מדובר בעבריין שיטתי ומתוחכם, שביצע עבירות מרמה בסכומים נכבדים. בית המשפט אף הפנה לכך שלעורר עבר פלילי, שתלוי נגדו מאסר מותנה, ושבהליך אחר נגזרו לו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, כל זאת בנוסף לתיק אחר התלוי כנגדו. על יסוד כל אלה הגיע בית המשפט למסקנה, כי קיימת סכנה לשלום הציבור ואף חשש להימלטות מן הדין. בנסיבות העניין לא ראה בית המשפט לנכון לעשות שימוש בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי החליט שאין בסיס להתערבות בהחלטה. אף דעתי היא כדעתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

2.הסניגור המלומד מצביע על העובדה כי תווי הקניה הוחזרו, כך שלא נגרם נזק כספי. כמובן, שלא ניתן להתעלם מכך שרק יד הגורל הביאה להחזרתם של תווי הקניה. כפי שצוין, באותו יום בו קיבל העורר לידיו במרמה את תווי הקניה הוא היה מעורב בתאונת דרכים קשה, וכך נתפסו תווי הקניה. כלומר, אין מדובר במקרה בו העבריין מחזיר מרצונו את שללו. טענה נוספת הייתה כי חלפו מספר חודשים עד להגשת כתב אישום ובקשה למעצרו של העורר. בעוד שעבירות המרמה והזיוף החמורות, אלה שבאישום הראשון, בוצעו בחודש מרץ 2003, הרי כתב האישום הוגש רק בחודש יולי 2003. מכאן מבקש הסניגור ללמוד, כי אף לדעתה של המשטרה לא הייתה סכנה לשלום הציבור, שכן אילו הייתה סכנה כאמור הייתה ננקטת פעולה תוך זמן קצר לאחר חשיפתה של התרמית. מן החומר שהובא בפניי הסתבר, כי המשטרה הייתה מעורבת בפעילות לסיכול עבירות של סחיטה באיומים, אשר לעורר הייתה נגיעה מסוימת לגביהן, ועל כן ניתנה עדיפות לסיכולן ולחקירתן של אותן עבירות. יובהר, כי העורר לא היה העבריין בפרשה זו. משמע, ניתן הסבר מספק מדוע הרשויות לא פעלו על דרך הגשת כתב אישום ובקשת מעצר תוך תקופה קצרה יותר, לאחר גילויה של התרמית.

3.אף שעבירות רכוש בכלל ועבירות מרמה בפרט אינן מצביעות במקרים רגילים על סכנה לשלום הציבור או על חשש להימלטות מן הדין, הרי הכל תלוי בנסיבות של המקרה הספציפי. במקרה דנא עסקינן, לכאורה, בעבריין מתוחכם ושיטתי, אשר המשיך בפעילות העבריינית אף לאחר שנתפס עם תווי הקניה אותם השיג במרמה. כאשר מצרפים לכך את העבר הפלילי של העורר, את העובדה שלכאורה הפר תנאי מעצר בית במספר הזדמנויות ואת קיומם של כתבי אישום נוספים, אין להימלט מן התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות דלמטה, היינו, כי קיימת עילת מעצר ואילו חלופה למעצר אינה מתאימה ואינה ראויה.

הערר נדחה.