בש"פ 1376/10 איאד עיסא נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 12.1.10 בתיק ב"ש 472/10 למעצר העורר עד תום ההליכים, בו נתקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (הנשיאה דותן) מיום 11.1.10 בה הוחלט על שחרור העורר בתנאים.

רקע

ב.

כנגד העורר, יליד 1978 ותושב הכפר אלח'דר, הוגש ביום 21.12.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, כניסה לישראל שלא כדין והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. על פי המתואר בכתב האישום, גנב העורר יחד עם אחרים ביום 15.12.09 כלי רכב משכונת גילה שבירושלים, תוך שהוא שוהה בישראל שלא כדין. עם מעצרו, שעה שהמתין לחקירתו, החל כנטען לדחוף את השוטר ששהה במקום, וזה נאלץ להשתלט עליו בכוח סביר כדי להרגיעו. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות מסוימות לכאורה, אך טען כי אין בהן די כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

ג.

בית משפט השלום בירושלים (הנשיאה דותן) מיום 11.1.10 החליט על שחרור העורר בתנאים. הוצבע על חולשה בראיות ועל חסר בפעולות חקירה, לרבות איכון טלפוני ובדיקה מעמיקה של גירסת העורר, וזאת אף אם "באופן טכני" ניתן לקבוע את קיומן של ראיות לכאורה. מבחינת עילת המעצר, נקבע כי קיימת מסוכנות, נוכח עברו הפלילי הקשה של העורר, וכן החשש להימלטות מאימת הדין, בשל היותו תושב האזור. מאידך גיסא, חולשת הראיות הובילה להחלטה על שחרור העורר בתנאים הבאים: כי העורר יימנע מכניסה לישראל שלא כדין; יתייצב למשפטו; ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' של שני תושבי ישראל בסך 20,000 ₪ כל אחת; ויפקיד 5,000 ₪. על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט המחוזי.

ד.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה והחליט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. נקבע, כי מדובר בעבריין מועד בתחום גניבות הרכב והשהיה הבלתי חוקית בישראל; צוינו תקופות המאסר שריצה העורר, אשר לא הרתיעו אותו מהמשך פעילותו העבריינית. נאמר, כי עבר פלילי מכביד, המצביע על שיטתיות של פעילות עבריינית, מהוה עילה למעצר. כן נאמר, כי העדר פיקוח על העורר יסכן בעלי רכב בירושלים ובאיזור, שכן העורר עלול לשוב לפעילותו העבריינית. נוכח האמור, גם מבלי להביע דעה חולקת לעניין הערותיה של הנשיאה דותן בעניין הראיות, הוחלט כאמור.

הערר והדיון

ה.

העורר עותר לשחררו, או לחלופין לשחררו בתנאים, או להחזרת העניין לבית המשפט קמא על מנת שיבחן אפשרויות לחלופת מעצר. נטען נגד קביעת בתי המשפט הקודמים כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה, ונאמר כי הראיות הן נסיבתיות ומקוטעות, ואינן עולות כדי מסכת ראייתית כנדרש; וכי פעולות חקירה מהותיות לא נעשו. כן נטען, כי היה על בית המשפט לשקול בחיוב חלופות מעצר.

ו.

בדיון טען עו"ד עותמאן לעורר, בין השאר, כי אחי העורר, שעל פי הראיה – עדות השוטר שמעון בייגן – נהג ברכב הגנוב, לא נעצר ולא נחקר; האליבי של העורר לא נבדק, וגם נטען לפער זמנים בין מועד הגניבה לשעה שבה נראה העורר. נטען, כי לא נעשו פעולות חקירה מתבקשות; הראיות איפוא קלושות. ואשר להימלטות, המשטרה הגיעה בקלות אל העורר כדי לעצרו, ועל כן אין גם חשש להימלטות. נתבקשה השבתה על כנה של החלטתו של בית משפט השלום.

ז.

עו"ד שרף טענה למדינה. ראשית ציינה, כי התיק קבוע ליום 3.3.10 להוכחות וסיכומים, וישנם שישה עדי תביעה, כולם שוטרים; הערר הוגש רק ב- 18.2.10, חמישה שבועות לאחר החלטתו של השופט דרורי. לשיטת המדינה הראיות שבתיק מבוססות – דו"ח השוטר שזיהה בודאות את העורר ואת אחיו, דברי ארוסת העורר כי לא ראתה את העורר מזמן ועל כן נפגעה טענת האליבי שלפיה היתה עמו, וכן מסדר תמונות שנערך. העורר יכול היה להציג – כעולה גם מהחלטת בית המשפט המחוזי – ראיות לאליבי שלו, כגון תעודה רפואית בדבר מחלתו הנטענת ועדויות בני משפחה. מסוכנות העורר, נטען עולה מעברו המכביד, והעיקר לשיטת המדינה הוא המסוכנות.

הכרעה

ח.

באשר לראיות לכאורה: עיינתי בתיק הראיות. הראיות המרכזיות בתיק הן הודעותיו של איש המשטרה שמעון בייגן - דו"ח פעולה מיום 15.12.09, יום המעשה, ציין בבירור את מספר הרכב הגנוב וזיהה את העורר ואת אחיו, המוכרים לו היטב מן העבר. ראו גם הודעת בייגן מיום 16.12.09, שבה חזר על דבריו. איני רואה צורך להידרש לשאלת מסדר הזיהוי, שכן לדידי לראיה לכאורה האמורה – עדויות מר בייגן, משקל רב. העורר (חקירתו מיום 16.12.09) אמנם מכחיש כל קשר לעניין, אך על פני הדברים לא ניתנו תימוכין לאליבי עליו הצהיר בשיחת החוקר רס"מ חלבי עם ארוסתו. אכן, ספק אם החקירה נוהלה במלוא הראוי לה, לרבות בדיקה מעמיקה יותר של טענת האליבי בדרכים שונות, אך נראה לי כי תשתית בסיסית של ראיות לכאורה בהחלט ישנה. ניכר מהחלטתה של הנשיאה המלומדת של בית משפט השלום אי הנחת מניהול החקירה, ובכל הכבוד יש בכך צדק, גם אם איני רואה עמה עין בעין לגבי "השורה התחתונה".

ט.

לרועץ לעורר לעניין חלופה עומד במובהק עברו המכביד. העורר עמד חמש פעמים לפני בתי המשפט, רובן הגדול בעבירות רכוש (אך גם נשק, סמים, איומים, כניסה שלא כחוק, תקיפת שוטרים), עבירות הרכוש רובן בגניבות רכב וסביבן. העורר ריצה מאסרים לא קצרים, של 17 חודשים (2000), 25 חודשים (2002), ו-28 חודש (2006). הרצף אומר דרשני, והופך את העורר לא רק למועד לפורענות בעיקר בתחום הרכב, אלא גם בעבירות נלוות נגד שוטרים. אין צורך לחזור על ההלכות בדבר עבירות הרכוש כעילת מעצר (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פד נב(4) 268 (השופטת – כתארה אז – ביניש), וראו גם בש"פ 3451/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). דעת לנבון נקל, כי בעל רכב היוצא מביתו ומוצא כי רכבו איננו נתקף עצב וזעם, עצב על אבדן הרכב, פריט רכוש יקר, וזעם על השולחים יד ברכוש הזולת שלא עמלו עליו, לא זרעו ומבקשים הם לקצור ולהשיג רווח קל (ראו גם בש"פ 45/10 מסראוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(השופט עמית)).

י.

לכך מצטרפת העובדה שמשפטו העיקרי של העורר יתנהל בקרוב, ויש לקוות כי יסתיים מהרה.

יא.

איני רואה מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, ואיני נעתר איפוא לערר.