בש"פ 6331/13 גפרסון ליברדו רוביו נ. מדינת ישראל

1.

מונחת בפני בקשה למתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעמ"ת 41659-08-13 (כב' השופט צ' קאפח ) מיום 2.9.2013, בה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט צ' עוזיאל ) מיום 23.8.2013, שהורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, לפיו קשר המבקש עם ארבעה נאשמים אחרים לגנוב מזוודה, אשר מכילה תכשיטים בשווי המוערך בכ-320,000 ש"ח (להלן: המזוודה ), השייכת ליורם שנהב (להלן: המתלונן ). בתאריך 31.7.2013 הניחו הנאשמים דוקרן לפני הצמיג הקדמי ימני של רכבו של המתלונן, ובשעה 14:30, כאשר יצא המתלונן מפגישה עסקית עם המזוודה, איבד את שליטתו על הרכב ונאלץ לעצור בצד הכביש. בזמן שהמתלונן החליף את צמיג הרכב, נטלו הנאשמים את המזוודה, ולקחו אותה לדירה שהושכרה על-ידי ארבעה מתוכם – בהם המבקש.

המזוודה אותרה על-ידי אמצעי מעקב שהיה חבוי בצידה, שהוביל את חברת 'איתוראן', יחד עם ליווי משטרתי, לדירה. השוטרים הגיעו לדירה בסמוך לשעה 15:30, כשעה לאחר גניבת המזוודה, ובדירה נמצאה תכולת המזוודה – תכשיטים בעלי ערך רב – פרוסה על שולחן בסלון הדירה. הנאשמים כולם נכחו בדירה באותה העת, ובחיפושים שערכו השוטרים נמצאו ארבעה דוקרנים זהים לדוקרן שגרם לתקר בצמיג רכבו של המתלונן.

בנוסף לראיות אלו, התביעה הצביעה בדיון על מעצר הנאשמים על סתירות מהותיות בין גרסאות הנאשמים, על מחקרי תקשורת (איכונים) המצביעים על נוכחות הנאשמים באזור ועל שיחות טלפון ביניהם המכחישות את גרסתם (לפיה הכירו לראשונה רק באותו יום).

להגנתו, טען בא כוח המבקש שבניגוד לשאר הנאשמים לא אוכן מכשיר הסלולארי של מרשו על-ידי המשטרה, ולכן יש להתייחס לעניינו בנפרד. לדבריו, אין ולו ראיה אחת הקושרת את המבקש לשלב כלשהו מתוך שרשרת האירועים, למעט העובדה שהוא נכח בדירה בשעה שנמצאו התכשיטים. יתרה מזו, המתלונן ועוד שני עדי ראייה לא תיארו אף אדם בעל זהות דרום אמריקאית שנכח בזירת האירוע, למרות שארבעה מבין חמשת הנאשמים הגיעו ארצה לאחרונה כתיירים מאמריקה הלטינית; גם במסדר זיהוי שנערך, לא זוהה המבקש. בנוסף לכך טען בא כוח המבקש שכיוון שמדובר בעבירת רכוש אחת ויחידה של אדם שאין לו רישום פלילי כלשהו, מן הראוי לבחון חלופת מעצר שתכלול ערבויות ושאר אמצעים שיבטיחו את אי-הימלטות המבקש מהארץ.

בית משפט השלום פסק שמציאת המזוודה ותכולתה בדירת הנאשמים שעה לאחר גניבתה, כשכולם היו נוכחים בדירה, מקימה "חזקה תכופה" בעלת עוצמה נגדם. מציאת הדוקרנים בדירה, וחוסר עקביות בגרסאות שמסרו הנאשמים למשטרה – כולל גרסת המבקש – מחזקת חזקה זו. לנוכח המקבץ הראייתי שהונח בפניו, קבע בית המשפט שדרישת הראיות לכאורה מתקיימת לגבי כל הנאשמים; אשר להבדלים בעוצמת הראיות שבין הנאשמים השונים, ובפרט בנוגע למבקש, סבר בית המשפט שאין משום כך לפגום בתשתית הראייתית הבסיסית שהוצגה. בית משפט השלום סבר שהגם שעסקינן בעבירת רכוש, הרי בנסיבות מסוימות די בה כדי להקים עילת מעצר. מקרה זה, בשל מאפייניו העובדתיים, עונה על תנאיי החריג הנ"ל. בנוסף, סבר בית המשפט כי לא היה מקום לבחון חלופת מעצר עבור נאשמים, שהנם תיירים, בשל החשש הרב להימלטותם למדינת מוצאם.

כאמור, הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערר בפסק דין קצר, מבלי לבקש את תגובת המדינה. מכאן הבקשה שלפנינו.

דיון והכרעה

2.

הבעתי בעבר את עמדתי באשר למדיניות הראויה במתן רשות ערר בגלגול שלישי בהליך פלילי:

"לגישתי, בבוא בית המשפט לבחון בקשת רשות ערר בהליך הפלילי, עליו להיות נכון יותר לקבל בקשה כזו, לעומת התנאים הנוקשים הנצרכים לצורך מתן רשות ערעור בהליך אזרחי. נדמה כי בניגוד לבקשות רשות ערעור המוצאות מקומן בגדרי הלכת "חניון חיפה", גלגול שלישי בסוגיית מעצר מצריך יתר מיקוד בשאלה האם עולה כי נגרם למבקש עוול במעצרו. ניתן להצדיק גישה זו בשל מהות העניין – מעצר – שהרי מעצרו של היחיד מקום בו אין הכרח לכך נוטה להיות, כשלעצמו, עניין שיש בו אינטרס ציבורי (לגישה שונה, ראו למשל בש"פ 8987/11 סמיר אבו לבדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.12.2011))" (בש"פ 5572/12 שרלו נ' מדינת ישראל

[פורסם בנבו] (24.7.2012), פסקה 4).

דברים אלו חלים הלכה למעשה במקרה דנא.

כשבאים לדון במעצרו של נאשם, הנחה בסיסית היא כי ההליך הפלילי נמצא בתחילתו, באופן שחזקת החפות ניצבת לימינו של הנאשם. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 אכן מניח הנחה זו, ובעקבותיה מציב שלוש משוכות אותן צריכים לעבור טרם הוראה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים: קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר, והיעדר חלופה ראויה.

נפתח במשוכה השנייה, עילת המעצר. עילת מעצר מתגבשת מקום בו קיים חשש לשיבוש הליכי משפט או קיומה של מסוכנות, כשסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים קובע כי תתקיים עילת מעצר מקום בו: "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה". סעיף 21(א)(1)(ג) אף מונה עבירות המקימות חזקת מסוכנות. ברם, ייתכן עדיין כי עבירה אחרת, שאינה מנויה ברשימה, אף היא תלמד על מסוכנות דיה. ודוק, עילת המעצר, לרבות מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ב)), היא המפתח. בהקשר הספציפי של עבירות רכוש ראוי להזכיר את אשר נפסק בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (מפי הנשיאה ד' ביניש ), לפיו:

"ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור...

אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו – לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה..."

העבירות בענייננו של קשירת קשר לביצוע פשע ולגניבה בהיקף משמעותי תואמות את הקריטריונים של עבירות המבוצעות "תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים". כפי שכתב שופט בית משפט השלום, השימוש בדוקרנים לצורך גרימת תקר לגלגל רכב נוסע מלמד על מידת מסוכנות של הנאשמים, ועל כך שאינם בוחלים להשתמש באמצעים וכלים העומדים לרשותם לצורך מימוש התוכנית הפלילית, גם כשיש בכך חשש לסיכון בטחונו של אדם.

3.

נעבור אפוא למשוכה הראשונה והמרכזית – קיומן של ראיות לכאורה – ומשם נעבור לשאלת חלופת המעצר.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה, בית משפט השלום הדגיש שגם כלפי המבקש הונח מקבץ ראייתי מרשים. המבקש היה נוכח שעה שנכנסה המשטרה לדירה, כשהרכוש הגנוב פרוס בפני הנוכחים על-פני השולחן – נתון המקים נגדו, לדעת בית המשפט, חזקה תכופה שאינה נסתרת על-ידי שאר עובדות המקרה. להיפך, הימצאות הדוקרנים בדירה בה מתגורר המבקש, והגרסאות המפלילות שנמסרו על-ידו, מחזקות את החזקה, ומתוך המכלול הכריע בית המשפט שאכן נעבר המשוכה של ראיות לכאורה.

בערר, קבע בית המשפט המחוזי, לאור התשתית הראייתית, כי "לכל אחד מהם [הנאשמים] נועד תפקיד שונה". אך מה היה תפקידו של המבקש במסגרת האירוע? הימצאות המבקש בדירה שבה נמצאו הדוקרנים והתכשיטים מאששת את מעורבותו בפרשיה, וריבוי הגרסאות הסותרות שמסר לחוקרי המשטרה מצטרפות אף הן למארג הראייתי נגדו. ובכל זאת, הראיות אינן מגלות מהי "המשימה" שהוטלה על המבקש. לשון אחרת: קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות קשר, גם על-ידי המבקש, עודנו מותיר שאלות פתוחות. יוזכר כי מחקרי התקשורת שהגישה התביעה אינם קושרים את המבקש למקום האירוע, בניגוד לשאר הנאשמים. קשה אפוא לעמוד על טיבה וטבעה של מעורבות זו מתוך הראיות שהוצגו, הגם שישנה תשתית לכאורה נגד המבקש לביצוע העבירה של קשירת קשר לעבירות רכוש שנעברו.

הפסיקה קבעה, פעם אחר פעם, כי הגם שקיומן של ראיות לכאורה הינו תנאי בל-יעבור למעצרו של אדם עד סיום ההליכים – אין זה סוף פסוק. אף במקום שישנן ראיות לכאורה, שאלה נוספת היא מהי עוצמת ראיות אלו. בענייננו, התשובה לשאלה האחרונה מחזקת את מצוות המחוקק – שניתן להורות על מעצר עד תום ההליכים רק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (סעיף 21(ב)(1)).

בבחינת החלופה במקרה הקונקרטי יש לתת את הדעת לכך שהמבקש הינו תייר אשר מרכז חייו ומשפחתו נמצאים מעבר לים. נתון זה משליך על החשש להימלטותו מן הארץ. עם זאת, נוכח האמור לעיל, אין לצאת מתוך ההנחה שנסיבות המקרה מחייבות את מעצרו של המבקש מבלי לבחון היטב את האפשרות של חלופה. אין בכך הבעת עמדה שראוי לשחרר את המבקש בכל מצב, אך יש מקום לשחרר אותו היה ותימצא חלופה ראויה בנסיבות העניין.

סוף דבר

4.

החלטתי אפוא להעניק רשות ערר, לדון בבקשה בהתאם לרשות שניתנה, ולקבל את הערר במובן שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת חלופת מעצר עבור המבקש.