בש"פ 1583/16 בש"פ 1583/16

1.מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד ) שהורה על מעצר בית של העורר עד לתום ההליכים.

כתב האישום שהוגש נגד העורר כולל, בין היתר, עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); זיוף בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין; רישום כוזב במסמכי תאגיד - עבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין ועבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

על-פי כתב האישום, העורר ייסד וניהל עמותות חינוכיות אשר קבלו ממשרד החינוך כספים במרמה, תוך דיווח שקרי על רישום תלמידים שאינם מתגוררים בישראל ודיווח על תלמידים הרשומים במוסדות חינוך אחרים. העורר דיווח למשרד החינוך על פעילויות חינוכיות של בתי ספר המקבלים כספים מהעמותות שבניהולו בשעה שפעילויות אלה כלל לא התקיימו, במטרה לקבל כספים ממשרד החינוך. במסגרת הבקשות שהוגשו למשרד החינוך, הגיש העורר דוחות ונתונים כוזבים. על פי כתב האישום, בדרכים אלה קיבל העורר, במרמה, כספים רבים העולים על סך של 2 מיליון ש"ח. הכספים שימשו למטרות שונות, ובין היתר, הולבנו על ידי העורר באמצעות העברת המחאות לגורמים שונים ופדייתן.

2.בקשה זו מצויה בצומת שלא הרבה נוסעים בה. מצד אחד בית המשפט למעצר הורה על שחרורו של העורר תוך נכונות להקל בתנאים. מצד שני, טוען הסניגור, וזו זכותו של הנאשם, כי מלכתחילה אין בסיס להורות על מעצר עד לסיום ההליכים ולכן גם תנאי השחרור המקלים אינם תואמים את נסיבות התיק. כדי להשיב לשאלה זו, תחילה אתייחס ולו בקצרה, לכללים המאפשרים הארכת מעצר עד לסיום ההליכים וביישומם על המקרה הקונקרטי.

הארכת מעצר עד לתום ההליכים נקבעת –

כמעין תנאי סף – על בסיס בחינה של שני אלמנטים: קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר (סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996). בית המשפט קמא בחן את הראיות לכאורה בתיק והכריע כי הראיות הקיימות בתיק חוצות את רף הראיות לכאורה הנדרש. עיינתי בנימוקי בית המשפט קמא ובחומר הראיות שהובא בפניי, והשתכנעתי בקביעתו של בית המשפט קמא כי יש בנמצא ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות שבכתב האישום. לעניין רישומם של תלמידים שאינם שוהים בישראל, קיימות ראיות מוצקות המצביעות על רישומם של התלמידים וקבלת כספים הן במוסד 'פאר יעקב' שהופעל על ידי 'תקוות הגאולה' והן במוסד 'מנחם ציון' שהופעל על ידי 'כולל אברכים'. חקירת המשטרה של רואת החשבון גב' צפורה כהן קושרת את העורר באופן שאינו משתמע לשני פנים לאי סדרים כספיים בעמותת 'תקוות הגאולה'. בתשובה לשאלת החוקר: "מישהו מטעם העמותה ביקש ממך לשנות בדו"ח הכספי סעיף שיהווה סוג של טריק חשבוני... מי ביקש ממך לבצע זאת?" השיבה גב' כהן: "פנחס זיידמן". בהמשך הדברים שאל החוקר את גב' כהן באופן מפורש: "כלומר היו אי סדרים כספיים בעמותה והאיש שקבל את הדיווחים והתראות על כך הוא פנחס זיידמן?" תשובתה של גב' כהן: "נכון". בעימות שנערך בין גב' כהן לעורר שאל החוקר: "האם מישהו אחר חוץ מפנחס מסר לך מסמכים של העמותות נ"ל?" השיבה גב' כהן: "כן. הוא. לפעמים היה שליח מטעמו שלא זיהיתי". ובהמשך: "הוא היה מודיע לפני שהוא שולח חומר". עדות זו קושרת את העורר לאי הסדרים בעמותת 'תקוות הגאולה', נשוא כתב האישום הראשון. לכך מצטרפות עדויותיהם של וורטהיימר וגולדשטיין הקושרות את העורר לפעילות העמותה. שניהם העידו כי העורר הוא שביקש מהם ומינה אותם להיות מורשי חתימה בעמותה, ושניהם אף טוענים כי חתימותיהם זויפו. לגבי מעורבותו של העורר באי-הסדרים בעמותת 'כולל אברכים', נשוא כתב האישום השני, המשיב עצמו אינו מכחיש שהיה פעיל בעמותה לאורך השנים. בתיק ישנן כמה עדויות (בין היתר, של דוד וולס ואפרים דייטש) המצביעות הן על המחאות של 'תקוות הגאולה' והן של 'כולל אברכים' אשר ניתנו כהלוואות לגורמים שונים. בחומר הראיות הרב שקיים בתיק, ישנן, בין היתר, גם עדויות על המחאות לטובת אחיו של העורר, א' זיידמן, והעברת כספים מחשבונו לחשבונו של העורר. א' זיידמן העיד בחקירתו כי אינו יודע מה מקור הכספים וכי אחיו, העורר, הוא מיופה כוח בחשבונו.

הראיות לכאורה המצדיקות הארכת מעצר הוגדרו על ידי בית המשפט לפי המבחן: "אם טיבה של הראיה – על רקע מכלול הראיות המצוי בשלב זה – הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם" (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 144 (1996)). מהחומר שהונח לפניי שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו שבתיק קיימות ראיות גולמיות אשר יש בהן פוטנציאל של סיכוי סביר להפוך לראיות מפלילות בהליך שמתקיים, והן חוצות את הרף הנדרש כתנאי להארכת המעצר.

לאחר שעברנו את משוכת הראיות, הרכיב השני אותו יש לבחון הוא עילת המעצר. אכן עבירות הרכוש בהן הואשם העורר אינן מקימות חזקת מסוכנות. אולם, כשם שבמצב בו העבירה המופיעה בעבירות החיקוק שבכתב האישום יוצרות חזקת מסוכנות סטטוטורית, בסמכותו של בית המשפט להורות על שחרור הנאשם; כך העובדה שהעבירה המופיעה בכתב האישום אינה כלולה בקבוצת העבירות היוצרות חזקת מסוכנות, איננה סוגרת את הדלת בפני בית המשפט להורות על מעצר הנאשם עד לסיום ההליכים. אכן יש משמעות לכך שהעבירה בכתב האישום אינה מופיעה ברשימת העבירות המקימות חזקת מסוכנות, אך כפי שנקבע בעניין רוסלן, גם עבירות רכוש עשויות להקים עילת מעצר: "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור" ( בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (4) 268, 272 (1998) ).

כמובן שלא כל עבירות הרכוש מקימות עילת מעצר ויש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. במקרה זה, צדק בית המשפט קמא בקביעתו שאופי העבירות, במקרה דנן, מקים עילת מעצר. מסקנה זו נגזרת, בין היתר, מאופי העבירות, מדרך ביצוען ומהשלב בו מצוי ההליך המשפטי. העבירות בוצעו, לכאורה, בדרך מתוחכמת שכללה כמה מהלכים – דיווח כוזב, קבלת כספים, הוצאתם במרמה והלבנתם. חלק מהמעורבים בפרשה נמצאים ביחסים בינאישיים ברמות כאלה ואחרות עם העורר ואף לכך יש לתת משקל. לכך יש לצרף את העובדה שהראיות בתיק וחקירת העדים טרם נשמעו בבית המשפט. כל אלה מובילים למסקנה כי קיימת מסוכנות בנסיבות העבירה של העורר.

טענה נוספת שהשמיע בפניי הסניגור, היא טענת האפליה. אומר בקצרה, איני מקבל טענה זו. טענת אפליה מטילה על הטוען אותה להוכיח כי לא קיים שוני רלוונטי אשר מבחין את מי שנטען לגביו כי הוא מופלה מהנאשמים האחרים אליהם הוא מושווה. כוחה של טענת אפליה בין שווים עומד ביחס הפוך לכוחה של טענת אפליה מלאכותית בין שונים. במקרה דנן, סבורני כי עניינו של הנאשם שונה מהמקרים האחרים שהוצגו בפניי. הן היקף העבירות והן היקף החומר הראייתי הקיים לגבי מעורבים אחרים אינו דומה לזה שישנו בעניינו של העורר. על פי כתב האישום, העורר לא רק הציג בפני משרד החינוך מצג שווא לגבי רישום תלמידים המתגוררים בחו"ל ולגבי תלמידים הרשומים במוסדות אחרים, אלא הוא פעל בדרכי מרמה נוספות הן לקבלת כספים והן להלבנתם.

3.בית המשפט קמא איפשר לעורר חלופת מעצר בדמות מעצר בית, ואף איפשר לעורר לצאת לכל התפילות בחול ובשבת, על פי תנאים שנקבעו. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 19.3.2016 אישר כב' השופט ר' וינוגרד להעביר את מעצר הבית של העורר לדירה שכורה בה הוא יוכל להשתכן עם בני משפחתו. אני סבור שחלופת המעצר בתנאים שקבע בית המשפט קמא מאזנים נכון בין שמירה על הליכי משפט הוגנים מחד גיסא ושמירה על זכויותיו של החשוד מאידך גיסא. בנוגע לבקשות נוספות להקלה בתנאים, חזקה על בית המשפט כי אף בהן הוא ימצא את האיזון הנכון וזאת מבלי להביע עמדה.

הערר נדחה.