בש"פ 203/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

העורר, קטין, יליד חודש דצמבר 1992, עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז, באשמת ביצוען של עבירות קשירת קשר לבצע פשע, רצח וניסיון לרצח. במישור העובדתי נטען, כי במהלך חודש אוקטובר 2009 נתגלעה מחלוקת בין שתי קבוצות תלמידים, האחת מג'לג'וליה והאחרת מכפר קאסם. ביום 6.10.09 פרצה קטטה בין שני המחנות במהלך נסיעה משותפת באוטובוס המסיע תלמידים, ובמהלכו אמר אדריס עודה (להלן: אדריס) מג'לג'וליה לסלימאן עאמר (להלן: סלימאן) את מלות האיום הבאות: "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך". באותו מעמד טפח עאמר חסנין (להלן: עאמר), אף הוא מג'לג'וליה על לחיו של סלימאן, תוך שהוא אומר לו "תשמור על עצמך". לגרסת המשיבה, בעקבות כך קשרו אדריס, עאמר, עלי שוואהנה (להלן: עלי) והעורר לארוב לאוטובוס המוביל את התלמידים לכפר קאסם, ולגרום למותו של סלימאן ואחרים. את זממם בצעו הקושרים ביום 8.10.09, בשעות הצהריים, כאשר הגיעו לזירה ברכב בו נהג עאמר והם נושאים עמם רובה סער מסוג קלצ'ניקוב ותחמושת. בשלב זה הוציא עאמר את הנשק שהיה מונח בתא המטען, ואז נטל אותו אדריס שהחל צועד למקום מסתור שם ארב לבואו של האוטובוס, בעוד ששותפיו נותרו ממתינים לו ליד הרכב. לעניין זה אוסיף, כי גרסתו של העורר היתה שהוא נותר להמתין במקום מרוחק מהזירה כדי להתריע בפני שותפיו מפני זרים, אולם בעניין זה קיימות גרסאות סותרות, בין היתר, של עלי שוואהנה (ראו ההודעה של נאשם זה מיום 29.10.09). משהבחין אדריס באוטובוס מגיע, הוא פתח לעברו באש ומירי זה נפצע ונגרם מותו של אמג'ד שהוואנה ז"ל, וסלימאן נפצע באורח קשה.

2.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר ושלושת חבריו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, ובכך עוסק הערר שבפני. נטען, כי חלקו של העורר בפרשה קטן במידה ניכרת מזה של חבריו; הוא לא ידע על העומד להתרחש; ניסה למנוע מחבריו לבצע את זממם ואחר כך נמלט מן המקום בבהלה. עוד נטען, כי על בית המשפט המחוזי היה לשקול את עניינו של העורר לגופו, ולא להסתפק בגזירה שווה מפסיקתו של בית המשפט העליון בעניינם של מעורבים אחרים.

3.

הטענה לפיה חלקו של העורר באירועים שולי, אינה יכולה לעמוד, ולו מן הטעם שבחקירתו אמר העורר דברים שונים. וכך לדוגמא נרשם מפיו בתמליל החקירה מיום 28.10.09, כי שמע מפיו של אדריס שהוא רוצה לבצע רצח של נוסעי האוטובוס (עמ' 2), וכן שהוא רוצה לירות לעבר האוטובוס (עמ' 3). ובאשר לנשק, עולה מתוך דבריו של העורר בעמ' 7 ואילך, כי הוא ראה אותו עוד בטרם נסע עם חבריו לזירה, ואותה שעה הוא היה עטוף בחולצה. ואם תאמר כי אפשר שהוא לא ידע מה ארוז בחולצה, הנה מתברר כי העורר הבחין במחסנית, וגם שמע מפיהם של חבריו כי מדובר בנשק. ובאשר ליעוד הנשק, העיד העורר (עמ' 8), כי שמע מעאמר שהוא מתכוון להשתמש בו לצורך ירי לעבר האוטובוס.

4.

נסכם אפוא – העורר ידע מפיו של אדריס כי הוא מבקש לפגוע בנוסעי האוטובוס; הוא ידע כי הפיגוע ייעשה באמצעות ירי מנשק חם; הוא ראה את הנשק בתא המטען עוד לפני שעלה למכוניתו של עאמר; והקושרים ייעדו לו תפקיד – להתריע מפני התקרבותם של זרים לזירה. נתונים אלה מצביעים, לפחות בשלב זה של ההליכים, על שותפות מלאה ומעורבות עמוקה של העורר בקשר לפגוע באוטובוס, אף שהוא עצמו לא נטל חלק בירי.

מעיני בית המשפט המחוזי לא נעלם גילו הצעיר של העורר, כפי שלא נעלם ממנו תפקודו הנורמטיבי עובר לאירוע זה. אולם נכונותו של העורר ליטול חלק בקשר הפלילי ששם לו למטרה לפגוע בנערים צעירים בני גילו על רקע של מחלוקת שרבות כמותה, מעידים על כך שטמונה בו סכנה מופלגת בחומרתה, ואת הסכנה הזו אין להניח לפתחו של הציבור.

אי לכך, הערר נדחה.