בש"פ 5671/13 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

בפני בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 20.8.2013 או עד למתן פסק דין בת"פ 14980-12-12 בבית משפט השלום בבאר שבע (השופט ר' סולקין ), לפי המוקדם מביניהם.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 20.11.2012 הוגש נגד המשיב וארבעה נאשמים נוספים מבני משפחתו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום שייחס להם שורה של עבירות מין ומעשי אלימות כלפי אחיותיו של המשיב ( ת ', ילידת 1998 ו- ל ', ילידת 1995 (להלן ביחד: המתלוננות )). למשיב עצמו יוחס ביצוען של עבירות אלימות ואיומים בלבד. ביום 6.12.2012 תוקן כתב האישום ומשפטם של המשיב ושני הוריו הופרד ממשפטם של שני הנאשמים הנוספים. כתב האישום המתוקן נגד המשיב הועבר לבית משפט השלום בבאר שבע, בעוד עניינם של שני הנאשמים הנוספים, נותר בפני בית המשפט המחוזי.

3.

כתב האישום המתוקן מתייחס לאירועים שונים שבהם איים המשיב על המתלוננות במעשי אלימות שונים, ובחלקם אף הפעיל כנגדן אלימות: במקרה אחד חבט באגרופו על אוזנה של ת' בשל כך שצפתה בטלוויזיה; במקרה אחר נעל את המתלוננות בחדר וחבט בגופן בעזרת מקל וכסא פלסטיק, וזאת בשל כך שצפו בתמונות במחשב; במקרה נוסף הכה המשיב את ל' בראשה באמצעות סכין, מאחר שחשד כי היא משקרת לו. בגין מעשים אלו יוחסו למשיב מספר עבירות של תקיפת קטין (לפי סעיף 368ב(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ); תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין); ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

4.

במקביל להגשת כתב האישום המקורי, הוגשה בקשה למעצרם של המשיב ושל שלושה מתוך ארבעת הנאשמים נוספים, עד לתום ההליכים נגדם. כן הוגשה בקשה להאריך את תוקף התנאים המגבילים אשר הוטלו על הנאשמת הנוספת (אימו של המשיב), אשר נעצרה ביום 1.11.2012 אך שוחררה יום לאחר מכן בתנאים מגבילים. הדיון בבקשת הארכת המעצר התקיים ביום 27.11.2012. מאחר שבאותה עת היה המשיב עצור עד תום ההליכים בתיק אחר, הסכים בא-כוח המשיב למעצר.

5.

להשלמת התמונה, אציין כי אביו של המשיב שוחרר ממעצרו בתנאים ביום 27.11.2012, ואילו מעצרם של שני הנאשמים האחרים הוארך על ידי בית משפט זה ב-90 ימים.

6.

הקראת כתב האישום במשפטם של המשיב והוריו התקיימה ביום 20.12.2012. בשל הקושי להעיד את המתלוננות ובקשות דחייה שהוגשו בשל החלפת הייצוג התיק, טרם התקיימו הליכי ההוכחות במשפט. עם זאת, ביום 2.6.2013 הורשעו הוריו של המשיב, על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון. דיון ההוכחות בעניינו של המשיב קבוע ליום 9.9.2013, ואילו מועד השמיעה של פרשת ההגנה נקבע ליום 21.10.2013.

7.

עוד יצוין כי בימים אלה מרצה המשיב עונש מאסר בפועל של 36 חודשים (החל מחודש מאי 2013) בגין הרשעתו בעבירות רכב ורכוש מיום 22.4.2013.

טענות הצדדים

8.

הבקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום מתבססת בעיקרה על מסוכנותו הנטענת. המבקשת טוענת כי למשיב מיוחסת אלימות חמורה, במספר הזדמנויות, כלפי שתיים מאחיותיו הקטינות, ועובדה זו מעידה על מסוכנותו ועל אופיו אלים. כן מוסיפה המבקשת כי מסוכנותו של המשיב מתעצמת נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל שבע הרשעות בעבירות שונות ובכללן עבירות של אלימות וגרימת חבלה, עבירות רכוש, קשר לפשע, הפרעה לשוטר, החזקת סכין, הפרת הוראה חוקית, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, התחזות, שיבוש הליכי משפט ובריחה ממשמורת. עוד מצביעה המבקשת על כך שבנסיבות העניין, כאשר בפרשה מעורבים מספר בני משפחה, קיים גם חשש לשיבוש הליכי המשפט מצדו של המשיב.

9.

בא-כוחו של המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הגם שהמשיב מרצה עונש מאסר וממילא כפוף להגבלה של חירותו, הארכת מעצרו כרוכה בפגיעה נוספת בו, בשל המגבלות הנוספות שחלות עליו כמי שהוא גם בסטטוס של "עצור" בנוסף להיותו אסיר. בהקשר זה, התייחס בא-כוחו של המשיב לכך שבשל מעצרו הוא מוחזק במתקן כליאה ללא תוכניות שיקום, עובדה אשר לטענתו פוגעת בסיכויו לזכות בשחרור מוקדם. לטענתו של המשיב, הוא אף אינו מקבל היתר לעבודה במתקן הכליאה בשל היותו עצור. באשר למסוכנותו הנטענת של המשיב טוען בא-כוחו כי מאסרו בתקופה הנראית לעין אמור לתת מענה לחשש זה.

10.

בתגובה לטענות בא-כוחו של המשיב ציינה באת-כוח המדינה כי ההחלטה על מעצרו של המשיב היא נחוצה בשים לב למסוכנותו, וכי יש בהשתת המעצר כדי להבטיח שלא ישוחרר אף אם יסיים לרצות את מאסרו. באשר לתנאי מאסרו, ציינה באת-כוח המדינה, לאחר התייעצות עם הייעוץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, כי בכל מקרה, אף אם לא יוארך מעצרו של המשיב, המדיניות הנוכחית היא שלא לאשר חופשות לאסירים שתלוי ועומד נגדם כתב אישום. היא הוסיפה וטענה כי בכל הנוגע להיבטים האחרים של תנאי הכליאה, כל מקרה נבחן לגופו, וממילא פתוחה הדרך בפני המשיב להגיש עתירת אסיר בנושאים הקשורים לתנאי כליאתו.

דיון והכרעה

11.

מן המפורסמות הוא, שבעת בחינתה של בקשה להארכת מעצר מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית שנקבעה לכך, נדרש בית המשפט לבחון מחדש את נקודת האיזון בין זכותו של הנאשם לחירות, לבין האינטרס בהבטחת שלום הציבור ובטחונו ובהגנה על ההליך השיפוטי. ככל שמתארכים ההליכים בעניינו של נאשם, ומתארכת שהותו במעצר, נעה נקודת האיזון בין השיקולים הנוגעים לעניין – גובר משקלה של זכות הנאשם לחירות ונגרע, באופן יחסי, משקלו של האינטרס בהבטחת שלום הציבור ובטחונו ( ראו: בש"פ 3376/10 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 10 ( 11.5.2010) ; בש"פ 1099/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 5 (15.2.2012)). זאת, לצד החובה המתמדת הקבועה בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. חובה זו משליכה לא רק על בחינת ההחלטה המקורית האם לעצור נאשם עד תום ההליכים, אלא גם על ההחלטה בנוגע להארכת מעצר מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית (ראו: בש"פ 6605/97 מדינת ישראל נ' אבו סלימאן , פ"ד נא(5) 189, 191 (1997) (להלן: עניין אבו סלימאן )). אלה הם העקרונות המנחים אותי גם בהחלטתי זו.

12.

בענייננו, סבורה אני כי האיזון בין הבטחת מטרתו של המעצר לבין מידת הפגיעה במשיב יושג באמצעות הגדרת המאסר שבו נתון המשיב כחלופת מעצר. בית משפט זה חזר ופסק כי ניתן לראות בריצויו של עונש מאסר, כאשר נלווה לו התנאי של אי-שילוב לסבב חופשות, כחלופת מעצר ראויה (ראו למשל: עניין אבו סלימאן , בעמ' 191; בש"פ 3173/02 מדינת ישראל נ' מדינה (22.4.2002); בש"פ 1229/08 אירן נ' מדינת ישראל (6.3.2005); בש"פ 6527/12 מדינת ישראל נ' שרכס (30.9.2012)). בנסיבות העניין, מאחר שהטעם המרכזי העומד בבסיס טענותיה של המבקשת הוא מסוכנותו של המשיב, הרי שריצויו של עונש מאסר, בכפוף לכך שהמשיב לא ייצא לחופשות, מהווה מענה לחשש זה. אני מורה אפוא על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, בכפוף לתנאי של אי-שילובו בסבב חופשות.

13.

אשר על כן, אני מורה כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר של המשך ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו ובתנאי שבמהלך תקופה זו לא יצא לחופשות.