פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
3964/16
לפני:
כבוד השופטת ע' ברון
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1.
מחמוד (דובי) אבו זאיד
2. מחמד (חמודי) אבו זאיד
3. מדחת עראמין
4. מוחמד מחמוד
בקשה להארכת מעצר
מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים),
התשנ"ו-1996
בשם המבקשת: עו"ד
מורן פולמן
בשם המשיבים 2-1: עו"ד
אורי בן נתן
בשם המשיב 3: עו"ד
וסים דראושה
בשם המשיב 4: עו"ד
אבי כהן
החלטה
לפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) החל מיום 30.5.2016 בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 53144-08-15 בבית משפט השלום בבאר שבע, לפי המוקדם.
כתב האישום וההליכים בתיק
1.
נגד המשיבים, ילידי שנת 1996, 1991, 1975 ו-1985 בהתאמה, ונגד אדם נוסף (להלן: נדאל ) הוגש ביום 30.8.2015 כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); הכנסת ציוד קצה רט"ן לפי סעיף 52(ב)(2)(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח משולב], התשל"ב-1971; וסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק. ברקע הדברים יצוין כי המשיבים הם אסירים המרצים את עונש מאסרם באגף מספר 2 בכלא אש"ל (להלן: הכלא ). במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום, גם המתלונן ריצה את מאסרו באותו אגף בכלא, בתא מספר 1 (להלן: התא ), שאותו חלק עם נדאל. כ"אסיר חוליה", היה רשאי המתלונן לצאת מחוץ לאגף ולהגיע לשטחי הכלא. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, המשיבים ונדאל קשרו קשר עם אחרים הנמצאים מחוץ לכותלי הכלא (להלן: האחרים ) במטרה להחדיר ציוד קצה רט"ן לתוך הכלא, שישמש עבורם ועבור אסירים ביטחוניים השוהים באגף 10. לשם כך, קשרו המשיבים ונדאל קשר לסחוט באיומים את המתלונן כדי שהאחרון יעביר להם את החבילות עם הציוד האמור.
בהתאם לתכנית שרקמו המשיבים ונדאל עם האחרים, ביום 19.7.2015 השליכו חלק מהאחרים את החבילות מעבר לחומת הכלא. באותה שעה, פנה המשיב 1 אל המתלונן ויידע אותו בדבר "חלקו" של המתלונן בתוכנית; המתלונן סירב לשתף פעולה, וכך נהג גם לאחר שנדאל פנה אליו בעניין. למחרת המתינו לו המשיבים בתא, תוך שכל אחד מהם אוחז בסכין יפנית בגלוי כדי להפחידו, ודרשו ממנו שוב לסייע להם; ואף הציעו לו סך של 40,000 ש"ח בתמורה לכך. בהמשך, המשיב 1 איים על המתלונן כי ככל שלא ישתף פעולה – משפחתו עלולה להיפגע, בעוד שהוא מציג לו פתק שעליו רשומים שמות בני משפחתו. בתגובה למעשיהם אלה, התרצה כביכול המתלונן ואמר להם כי הוא מסכים לשתף פעולה. בהמשך לכך, ניגש המתלונן אל קצין המודיעין והביא את העניין לידיעתו, ובעקבות כך הורחקו המשיבים ונדאל מהאגף והחבילות נתפסו על ידי שירות בתי הסוהר.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, כשבידיה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם; ומשקמה בעניינם של המשיבים עילת מעצר סטטוטורית של מסוכנות. עוד הוסיפה המדינה כי המשיבים ביצעו את המעשים המיוחסים להם בהיותם אסירים, ועמדה על עברם הפלילי הלא מבוטל של כל אחד מהם. המשיבים מצדם הסכימו לקיומן של תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר, ומנגד לא הציעו חלופת מעצר אפשרית. בהחלטתו מיום 12.10.2015 הורה בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופטת ש' שיטרית ) על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם, משמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס למשיבים, ומשהעבירות המיוחסות להם מקימות חזקת מסוכנות.
משלא נסתיים משפטם של המשיבים, לפניי כאמור בקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. הבקשה סוקרת את מהלך הדיונים עד כה, וממנה עולה כי ביום 24.9.2015 התקיימה הקראה של כתב האישום לגבי המשיבים 2-1, בעוד שההקראה לגבי המשיבים 4-3 נערכה עוד במסגרת הליך המעצר. לנוכח טענת המשיבים כי לא קיבלו את מלוא חומרי החקירה, נעתר בית המשפט לדחיית מועדי הדיון שהיו קבועים, עד שלבסוף קבע בהסכמת הצדדים כי הליך מקדמי לפי סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 יתקיים ביום 10.2.2016 והעיר כי לא יתאפשרו דחיות נוספות. אלא שבמועד זה עמד על הפרק הסדר טיעון, ועיכובים נוספים בהליך נגרמו בשל מגעים שהתנהלו בין הצדדים בהקשר לכך; הגם שבסופו של יום זה לא הסתייע ובא-כוח המשיבים הודיעו כי הם מעוניינים לנהל את התיק. עתה קבועים ארבעה מועדים לשמיעת הוכחות ולסיכומים בספטמבר (מועד אחד) ובנובמבר (שלושה מועדים). יצוין כי המשיבים הם אסירים: המשיבים 1 ו-2 הורשעו ביום 29.9.2014 בריבוי עבירות, ביניהן עבירות איומים, תקיפה כדי לגנוב וסמים; בגין עבירות אלה הושת על המשיב 1 עונש מאסר של 3.5 שנים ועל המשיב 2 – 6 שנות מאסר; המשיב 3 הורשע ביום 14.4.2004 בעבירות מין ואיומים והושת עליו עונש מאסר של 14 שנים; והמשיב 4 הורשע ביום 3.7.2014 בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, שוד מזוין והדחה באיומים ובכוח, שבגינן הושת עליו עונש מאסר של 7 שנים ו-6 חודשים. חרף היותם אסירים כאמור, מבקשת המדינה כעת את הארכת מעצרם, שעה שהתנאים במעצר ובמאסר שונים. עוד יצוין כי המשיב 4 נתן זה מכבר את הסכמתו להארכת המעצר המבוקשת, ומשכך עוד בהחלטה מיום 17.5.2016 הוארך מעצרו החל מיום 30.5.2016 בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינו ב-ת"פ 53144-08-15, לפי המוקדם.
טענות הצדדים בבקשה דנן
4.
המדינה טוענת כי ההליך בעניינם של המשיבים אכן התארך, בין היתר בשל בקשות הדחיה שהוגשו לצורך ניהול משא ומתן בין הצדדים. לעניין קצב התקדמות ההליך, טוענת המדינה כי היא ערה לכך שארבעת דיוני ההוכחות נקבעו למועדים די רחוקים, אך זאת משום יומנו העמוס לעייפה של בית משפט השלום; ולצד זאת הודיעה המדינה כי היא נכונה לפנות בבקשה מוסכמת להקדמת מועדי הדיון. מכל מקום, המדינה טוענת כי אין להורות על שחרורם של המשיבים חזרה למאסרם (תחת מעצרם); וזאת משום מסוכנותם הנלמדת מן המעשים החמורים המיוחסים להם, כמי שפעלו בחבורה למען החדרת ציוד רב ומשמעותי לתוך כותלי הכלא מתוך מטרה וידיעה כי העברתו לאסירים בטחוניים עלולה לסכן את בטחון המדינה; כן מוסיפה המדינה כי מסוכנותם של המשיבים מתעצמת לנוכח עברם הפלילי, הכולל מספר הרשעות לכל אחד, שבגינן מרצים כעת המשיבים עונשי מאסר ממושכים. לסיכום דבריה, המדינה טוענת כי הותרת המשיבים במעצר מתחייבת לנוכח המסוכנות הרבה שנשקפת מהם, חרף היותם אסירים, כך במיוחד שעה שביצעו לכאורה את העבירות המיוחסות להם בהיותם אסירים; דבר המעיד על היעדר מורא מן החוק. עוד מציינת המדינה כי דווקא משום שהמשיבים לא צפויים להשתחרר מהכלא במסגרת הארכת המעצר הקרובה, המשך מעצרם אינו פוגע בזכותם לחירות.
המשיבים מצידם מתנגדים להארכת המעצר המבוקשת. טענתם העיקרית מכוונת כנגד ההמתנה הארוכה שנגזרה עליהם עד לשמיעת ההוכחות בעניינם. לשיטתם, המתנה זו אינה מידתית מקום שבו המחוקק קבע שמשפט אמור להסתיים בתוך 9 חודשים; וכך במיוחד, מקום שבו מועד ההוכחות הראשון קבוע לחודש ספטמבר 2016, הווה אומר – יותר משנה מעת שנעצרו המשיבים. המשמעות היא, שכבר עתה ברור כי בעניינם של המשיבים תתבקש הארכת מעצר נוספת. במצב דברים זה, סבורים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה ולהורות על "שחרורם" לחלופת מעצר להמשך ריצוי מאסרם.
דיון והכרעה
5.
בית משפט זה עמד לא אחת על כך שבעת בחינתה של בקשה להארכת מעצר מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית שנקבעה לכך, נדרש בית המשפט לבחון מחדש את נקודת האיזון בין הפגיעה המתמשכת בחירותו של נאשם כל עוד עומדת לו חזקת החפות, לבין האינטרס בשמירה על שלום הציבור ובטחונו. בהקשר זה יביא בית המשפט במניין שיקוליו, לצד משך מעצרו של הנאשם, את העילות שהביאו למעצר מלכתחילה; את קצב התקדמות ההליך המשפטי בעניינו; ואת האפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעות שחרורו לחלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (בש"פ 98/15 מדינת ישראל נ' שאער , פסקה 10 (2.3.2015)). בענייננו, לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה והיטיתי אוזן לטיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ואבאר.
ראשית דבר, מתעוררת השאלה מה רבותא יש בבקשה להארכת מעצר של מי שהם אסירים וממילא לא עתידים להשתחרר במהלך הארכת המעצר העומדת על הפרק. נראה שהתשובה לכך נעוצה בהבדל שבזכויות ובתנאים של מי שמוחזק מאחורי סורג ובריח במעמד של אסיר לבין מי שהוא בסטטוס של "עצור" בנוסף להיותו אסיר. התנאים במעצר הם מחמירים והדוקים יותר מאלה שבמאסר. אמנם בשורה של מקרים שהובאו לפתחו של בית משפט זה, של מי שהיו נתונים במאסר לתקופה ממושכת בשעה שנתבקשה הארכת מעצרם בעניין אחר, מצא בית משפט כי ניתן "להסתפק" בריצוי של עונש המאסר ולראות בו כחלופת מעצר ראויה, כאשר נלווים למאסר תנאים מגבילים נוספים כגון אי שילוב של האסיר בסבב חופשות (ראו למשל: בש"פ 6605/07 מדינת ישראל נ' אבו סלימאן , פ"ד נא(5) 185, 191 (1997); בש"פ 5671/13 מדינת ישראל נ' פלוני (22.8.2013); בש"פ 6527/12 מדינת ישראל נ' שרכס
(30.9.2012); בש"פ 3173/02 מדינת ישראל נ' מדינה (22.4.2002)). ואולם, המקרה דנן שונה. ואבאר.
המעשים המיוחסים למשיבים מעידים על המסוכנות הרבה שנשקפת מהם, כמי שרקמו תכנית להברחת ציוד לכלא, שיועד גם עבור אסירים ביטחוניים, ולא חששו לפעול בדרך של סחיטה ואיומים על מנת להוציאה לפועל. לכך יוסף, כי המשיבים כולם בעלי עבר פלילי לא מבוטל, והם עצמם הסכימו לדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר של מסוכנות. אלא שלא די בזאת, ויש ליתן בענייננו את הדעת לנדבך נוסף שיש בו לטעמי כדי להכריע את הכף: מעשים אלה בוצעו לכאורה על ידי המשיבים תוך כדי תקופת מאסרם ו מתוך
כותלי בית הכלא. גם לאחר שנתפסו והושמו מאחורי סורג ובריח הוכיחו המשיבים כי הם אינם בוחלים בדרך עבריינית, ובמצב דברים זה נראה כי המגבלות שטומן בחובו מאסרם – לא די בהן.
אכן קצב התקדמות ההליך אינו משביע רצון, ולא משום המשיבים. טרם החלה שמיעת ההוכחות בתיק, ובשלב זה קבועים ארבעה דיוני הוכחות במהלך חודש ספטמבר ונובמבר 2016. דהיינו – לא זו בלבד שמשפטם של המשיבים לא הסתיים בתוך תשעת החודשים שבהם היו נתונים במעצר מעת הגשת כתב האישום, כהוראת סעיף 61(א) לחוק המעצרים, אלא ששמיעת ההוכחות תחל רק
כ-12 חודשים ויותר לאחר הגשת כתב האישום. משכך, כבר בשלב שבו אנו נמצאים כיום נהיר כי המדינה תידרש לבקשה להארכת מעצר נוספת בעניינם של המשיבים. על כן, מצופה מהמדינה כי תפעל כדבריה ותגיש בהסכמה בקשה להקדמת מועדי הדיון; בהתאם, מתבקש בית משפט השלום לעשות מאמץ ולהיעתר לכך, ככל שהדבר מתאפשר; זאת חרף העומס הרב שידוע שרובץ לפתחו, על מנת לקדם את שמיעת התיק ולהביאו לכלל סיום. משנאמרו הדברים ובאיזון השיקולים הרלוונטיים, סבורתני כי לעת הזאת מסוכנותם של המשיבים היא מובהקת באופן המחייב פיקוח הדפוק ומרתיע. לא ניתן "להסתפק" כחלופת מעצר במאסר שבו הם נתונים, אלא יש להורות על הארכת מעצרם כמבוקש. בחלוף הזמן וככל שלא תחול התקדמות משמעותית במשפטם של המשיבים, הדברים ישובו וייבחנו כאשר תעמוד על הפרק הארכת מעצר נוספת, לרבות בהיבט של מאסר תחת מעצר.
סוף דבר, הבקשה מתקבלת ומעצרם של המשיבים מוארך בזאת ב-90 ימים החל מיום 30.5.2016 או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 53144-08-15, לפי המוקדם.
ניתנה היום, כ"א
בסיון התשע"ו (27.6.2016).
ש
ו פ ט ת