החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

בש"פ 4152/09 מדינת ישראל נ. פלוני

ניתן ביום

בקצרה

דיני עונשין · הארכת מעצר עד תום ההליכיםבקשה להארכת מעצר שנייה בתשעים ימים לפי חוק סדר הדין הפלילי

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט נעתר לבקשת המדינה והורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים או עד מתן פסק דין, לפי המוקדם. נקבע כי חומרת העבירות המיוחסות למשיב, החשש להימלטותו מאימת הדין והקרבה למועד שמיעת הראיות מטים את הכף לטובת ההארכה. האיזון נעשה בין מסוכנות הנאשם והאינטרס במיצוי ההליכים לבין חירותו.

העובדות

למשיב מיוחסות עבירות ריגול, מעשים מטעים, שימוש במסמך מזויף והתחזות, בגין תכנון פיגוע ירי במחסום צבאי ואיסוף מידע באמצעות תעודת זהות מזויפת. המעצר הוארך בעבר והתיק נקבע לשמיעת ראיות לאחר דחיות לצורך משא ומתן שלא הבשיל להסדר טיעון.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים מעבר לתקופה הקבועה בחוק?

הלכות

  1. 1

    בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק יש לאזן בין מסוכנות הנאשם והאינטרס הציבורי במיצוי ההליכים לבין הגנה על חירותו

    ״במסגרת בקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק, על בית המשפט לאזן בין השיקולים המצדיקים את המשך מעצרו של הנאשם״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    נקודת המוצא היא שהנסיבות שהצדיקו את המעצר מלכתחילה עומדות על מכונן, ובית המשפט הדן בהארכה אינו בוחן מחדש קיום ראיות לכאורה אלא במקרים מיוחדים

    ״נקודת המוצא בבחינת השיקולים הללו הינה כי הנסיבות אשר הצדיקו את המעצר מלכתחילה עומדות על מכונן״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • הארכת מעצר
  • מסוכנות
  • חלופת מעצר
  • מיצוי ההליכים
  • ראיות לכאורה
  • הסדר טיעון
  • תעודת זהות מזויפת

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

בש"פ

4152/09

בפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשת:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:

פלוני

בקשה להארכת מעצר שנייה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה

- מעצרים), התשנ"ו-1996

תאריך הישיבה:

ג' בסיוון תשס"ט (26.5.09)

בשם המבקשת:

עו"ד מ' קרשן

בשם המשיב:

עו"ד א' אבו לאפי

החלטה

1.

בקשה להאריך בשנית את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 30.5.2009, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1111/08, לפי המוקדם.

2.

ביום 30.5.2008 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של ריגול; מעשים מטעים והטעייה; מעשה הכנה; כניסה לישראל או ישיבה בה שלא כדין; שימוש במסמך מזויף; והתחזות כאדם אחר במטרה להונות.

על-פי כתב האישום, סמוך לתחילת חודש אפריל 2008, החליט המשיב לבצע פיגוע ירי כנגד חיילי צה"ל במחסום צבאי בוואדי אלחליל הממוקם על כביש 60 (להלן: מחסום מיתר ), בין שטח הרשות הפלסטינית לישראל. לצורך זאת, רכש המשיב תעודת זהות מזויפת על שמו של אזרח ישראלי, ועליה תמונתו של המשיב. באמצעות תעודת הזהות המזויפת עבר המשיב, החל מחודש אפריל 2008 ועד ליום מעצרו, חמש פעמים במחסומים ישראלים, במטרה לאסוף מידע על אודות האבטחה במחסומים, לצורך מימוש פיגוע הירי. עוד נטען כי המשיב תכנן לרכוש רובה מסוג קלאצ'ניקוב לשם ביצוע פיגוע הירי, ולשם כך החל לעבוד בתחומי מדינת ישראל, מבלי שיש בידיו היתר כניסה לישראל כדין.

3.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בהסכמת המשיב, קיבל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי) את הבקשה. משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב לא הסתיים הוגשה בקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים, בהסכמתו. הבקשה נתקבלה על ידי בית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה), ומעצרו של המשיב הוארך החל מיום 1.3.2009.

נכון למועד הגשת הבקשה, התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 11.6.2009. המועד נקבע לאחר מספר דחיות שבוצעו לצורך ניהול משא ומתן בין הצדדים. ואולם, המשא ומתן לא הבשיל לכדי הסדר טיעון. יצוין כי בין הצדדים הסכמה לפיה ניתן יהיה להגיש את האמרות והמסמכים שערכו כל עדי התביעה, למעט שניים אשר יוזמנו להעיד.

מכאן הבקשה שבפניי, להאריך את מעצרו של המשיב בשנית.

4.

לטענת המבקשת, מסוכנותו של המשיב עולה מתוך כתב האישום, לפיו המשיב ביצע שורה של עבירות פליליות חמורות שתכליתן פגיעה בביטחון מדינת ישראל ותושביה. המבקשת טוענת כי העובדה שהמשיב אינו תושב ישראל מבססת את החשש כי אם ישוחרר, יימלט מאימת הדין. לדבריה, רוב בקשות הדחייה בתיק הוגשו מטעם ההגנה, כאשר רובן נבעו מרצון למצות את המשא ומתן בין הצדדים. להערכתה, משפטו של המשיב יסתיים בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת נוכח צמצום מספר העדים בתיק.

5.

סנגורו של המשיב הביע את התנגדותו לבקשה. הסנגור תולה את האשם בהימשכות ההליכים במבקשת, וטוען כי המאשימה היא שהובילה לכך שהסדר הטיעון בין הצדדים לא הבשיל. לדבריו, הראיות המצויות בתיק נגד המשיב אינן מספיקות להוכחת אשמתו. עוד נטען, בין היתר, כי עובדות כתב האישום אינן מגלות את עבירת הריגול בה מואשם המשיב. הסנגור גורס כי ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, היות שהוא אב לארבעה ילדים ומתגורר בשטח המצוי תחת שליטה צבאית ישראלית, וניתן יהיה לעצרו במידת הצורך.

6.

לאחר שבחנתי את נימוקי המבקשת ואת טענות המשיב, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

במסגרת בקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק, על בית המשפט לאזן בין השיקולים המצדיקים את המשך מעצרו של הנאשם - המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור והאינטרס הציבורי במיצוי ההליכים נגדו - לבין ההגנה על חירותו של הנאשם (בש"פ 614/08 מדינת ישראל נ' פרץ (לא פורסמה, 23.1.2008)). נקודת המוצא בבחינת השיקולים הללו הינה כי הנסיבות אשר הצדיקו את המעצר מלכתחילה עומדות על מכונן, ומלבד במקרים מיוחדים, בית המשפט הדן בהארכת מעצר אינו בוחן מחדש את קיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 825/98 בש"פ 825/98

מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625 (1998)).

העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, לפיו אסף מידע ותכנן לבצע פיגוע ירי נגד חיילי צה"ל, הינן חמורות ומעידות על מסוכנות גבוהה לשלום הציבור. כמו כן קיים חשש שהמשיב יימלט מאימת הדין לו ישוחרר, וזאת ביתר שאת עת מיוחס לו שימוש בתעודת זהות מזויפת. בנוסף, חלק מהדחיות בשמיעת התיק התבצעו לצורך גיבוש הסדר טיעון ומשהגיע המשא ומתן למבוי סתום נקבע מועד קרוב לשמיעת הראיות. מצב דברים זה, בצירוף הערכת המבקשת כי התיק יבוא על סיומו בתקופת הארכת המעצר הנוכחית, מטה את הכף לטובת הארכת מעצרו של המשיב.

לאור האמור, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 30.5.2009, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1111/08, לפי המוקדם.

ניתנה היום, י"ח בסיוון תשס"ט (10.6.09).

ש ו פ ט ת

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (2 תיקים)

הלכות

  1. 1בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק יש לאזן בין מסוכנות הנאשם והאינטרס הציבורי במיצוי ההליכים לבין הגנה על חירותו
  2. 2נקודת המוצא היא שהנסיבות שהצדיקו את המעצר מלכתחילה עומדות על מכונן, ובית המשפט הדן בהארכה אינו בוחן מחדש קיום ראיות לכאורה אלא במקרים מיוחדים