בע"מ 1677/01 מדינת ישראל נ. אילן סלמן

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות של תקיפה, איומים ואינוס. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, תקף המשיב באגרופיו את המתלוננת, שהיתה חברתו לחיים, במספר רב של הזדמנויות וכן איים עליה. בסמוך לחודש ינואר 2000 קשר המשיב את המתלוננת למיטה, בדירה שבה התגוררו באותה עת, ואיים עליה כי ירצח אותה. בסוף חודש מאי 2000 הודיעה המתלוננת למשיב על הפסקת הקשר הרומנטי ביניהם. המשיב הגיע לבית הוריה ואחרי שיצאה לפגוש אותו הוביל אותה לדירתו בניגוד לרצונה, איים עליה שירצח אותה ויתאבד ואחרי כן בעל אותה שלא בהסכמתה באיומי מספריים. יצוין כי לגבי פרט אישום אחד, שעניינו מעשה תקיפה ביום 10.5.01, נמצא כי המשיב "אינו כשיר לעמוד לדין". בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' ברוש), בהחלטתו מיום 22.6.00, ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים, מבקשת המדינה בבקשה שלפני להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים.

2.מתוך בקשתה של המדינה עולה כי בין המתלוננת לבין המשיב היו יחסי חברות שנמשכו כארבע שנים, מאז היתה המתלוננת בת ארבע עשרה שנים והמשיב בן תשע עשרה שנים. לפי בקשת באת כוח המשיב נשלח המשיב לבדיקה פסיכיאטרית ונמצא כי בחודש מאי 2000 "עבר תקופה פסיכוטית" והיום שוהה הוא במחלקה לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר. נטען כי מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת נלמדת מן המעשים המיוחסים לו וכן מן העובדה שבעבר הפר צווי הרחקה מהמתלוננת שהוצאו נגדו. על פי כל אלה טענה באת כוח המדינה כי המשיב מסוכן למתלוננת וכי יש להאריך את תקופת מעצרו .

באת כוח המשיב טענה כנגדה כי אין ממש בראיות וכי מתוך הודעותיה של המתלוננת במשטרה ומעדותה בבית המשפט עולה בבירור כי בין המשיב לבין המתלוננת היה קשר של אהבה וכי הוריה של המתלוננת הם שניסו לנתקו. כל הפרשה מקורה בניסיונות אלה ולא בסכסוכים בין בני הזוג. עוד הצביעה על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת וכן הדגישה כי האישום בעבירת האונס עניינו מגע מיני אחד, מתוך ארבעה. מטעמים אלה וכן לאור עברו הנקי של המשיב יש לשחררו.

3.העיון בטענותיה של באת כוח המשיב, שאותן שטחה בפירוט רב, מראה שכולן מתמצות בטענה אחת: כי ראיות התביעה נתכרסמו וכי אין בראיות כדי להצדיק את המשך מעצרו. טענות אלה יש לדחות מן הטעם שהן ענין לבית המשפט המחוזי לענות בו, במסגרת בקשה לעיון חוזר, ואין מקומן בדיון בבקשה להארכת מעצר (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה פ"ד נב(1) 625, 629-628; מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, תשס"א) בעמ' 179-178). מבלי לחוות דעה בדבר סיכוייה של בקשה כזאת רשאית, כמובן, באת כוח המשיב לבקש את שחרורו בדרך זאת. יודגש כאן כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים ניתנה על פי ראיות לכאורה שהובאו בפניו - שבמרכזן עמדו הודעותיה של המתלוננת - ומחמת הסכנה שבשחרורו של המשיב. כל עוד לא נתכרסמו ראיות אלה, יש לקבוע כי לא תש כוחה של הסכנה וכי אין לשחרר את המשיב לחלופת מעצר כפי שהציעה באת כוחו.

4.לפיכך אני מאריך את תקופת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל ביום 7.3.01 או עד סיום משפטו בת"פ 1077/00 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם.