בש"פ 4849/05 מדינת ישראל נ. ויקטור פלד

בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים החל ביום 1.6.05 או עד למתן החלטה בת.פ. 3453/04 בבית המשפט השלום בחיפה, לפי המוקדם.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל חמישה אישומים, ומייחס לו 5 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, 114 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ו-87 עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי. מעובדות כתב האישום עולה כי בין השנים 2001-2004, המשיב קשר עם אחרים קשר להקמת חברות קש, בין על-ידי חברות קיימות ובין על-ידי פתיחת חברות חדשות, באמצעותן קיבל סחורות מגוונות בכמויות גדולות, בשווי של 2.6 מיליון ש"ח, עבורן שילם באמצעות שיקים דחויים ללא כיסוי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביום 13.9.04 דחה בית המשפט השלום (השופט א' אליקים) את בקשת המדינה, והורה על שחרור המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים. בית המשפט סמך החלטתו על הסכמת המדינה לשחרר את המשיב במאי 2003, כאשר היה ברשותה מלוא חומר הראיות הרלוונטי לארבעת האישומים הראשונים, הסכמה, אשר לסברת בית המשפט, מעידה על כך שגם לשיטת המבקשת אין מסוכנות במשיב בגין אישומים אלו. באשר לאישום החמישי משנת 2004, נקבע כי אין לגביו ראיות לכאורה די הצורך להצדקת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית משפט השלום ציין, כשיקולים נוספים, את חוסר השוויון בין המבקש לשאר המעורבים בפרשה, אשר לא נתבקש מעצרם, ואת ההתארכות הצפויה בהליכי המשפט.

המדינה עררה על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 15.9.04 קיבל בית המשפט (השופט י' עמית) את ערר המדינה והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירות "עוקץ" המהוות מכת מדינה, המשקפות את המקרה המובהק של מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין בהחלטתו כי "המשיב .... הוא שור נגח אמיתי, מועד לנוכלויות, מי שעל פי כתבי האישום הרבים שהוגשו כנגדו הפך את הנוכלות לתורתו-אומנותו וברור כי יש להגן על הציבור מפני שכמותו. ובקיצור, איני מכיר עבירות רכוש מובהקות יותר מאלו שבפניי, שמצדיקות מעצר עד תום ההליכים כמו המקרה שבפנינו".

המשיב ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. ביום 2.11.04 דחה בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 8746/04) את עררו של המבקש וקבע כי מספר העבירות, משקלן המצטבר, היקפן הכספי והשיטתיות במעשים, מלמדים על הסכנה לציבור הטמונה במשיב, מה שמקים עילת מעצר. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה, שכן הסיכון הטמון במשיב יכול להתממש גם בהיותו במעצר בית, כמו גם החשש מפני שיבוש הליכים. טענת ההפליה ביחס לשותפיו של המשיב נדחתה, בהיות המשיב (לכאורה) הכוח המוביל והדומיננטי בעסקאות המרמה.

בפני מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים לתשעים ימים נוספים.

לטענת המבקשת מדובר בדוגמא מובהקת לעבירות רכוש המקימות מסוכנות, המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. זאת, לאור השיטתיות, ההיקף והשימוש באמצעים מתוחכמים שאפיינו את פעילותו של המשיב. מסוכנותו של המשיב נקבעה בערכאות קודמות, כמו גם החשש מפני הישנות המעשים גם במעצר בית. חשש זה עולה, לטענת המבקשת, גם לאור העובדה שהמשיב ביצע לכאורה את העבירות נשוא האישום החמישי חרף הגשת כתב אישום נגדו. המבקשת מציינת בהקשר זה גם את החשש משיבוש הליכי משפט. היא מוסיפה, שהמשפט מתנהל בקצב סביר, והמאשימה אף ויתרה על עדותם של כ-40 עדים.

המשיב טוען כי מסוכנותו הופרכה לאחר שהוחלט שלא להגיש כתבי אישום נגד מי שנטען כי היו שותפיו למעשי המרמה. שהרי קשירת קשר לביצוע פשע לא ניתן לבצע לבד, ללא שותפים. על כן, כך הטענה, סגירת התיקים נגד השותפים משמעה, שהמאשימה חוזרת בה מהטענה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בנסיבות אלו, טוענת באת כוח המשיב, המשפט בבית המשפט השלום ממשיך להתנהל "מכוח האינרציה", ללא בסיס ראייתי של ממש. אי הגשת כתבי אישום נגד השותפים, ממשיך המשיב, מעידה גם על היעדר מסוכנות, שכן אם מבצעי המעשים היו מסוכנים לציבור, לא הייתה כל סיבה שלא להגיש כתבי אישום גם נגד השותפים ולבקש את מעצרם. בינתיים, נטען, סר החשש לשיבוש הליכי משפט, עקב מחיקת השותף הנטען של המשיב באישום החמישי, מנשה ציפורה, שעדותו היא שהקימה, על פי החלטתה של השופטת פרוקצ'יה, חשש מפני שיבוש הליכי משפט. מה גם ששאר המעורבים בפרשה, נמצאים בחו"ל ולא יגיעו להעיד. המשיב מוסיף וטוען, כי המשפט רחוק מסיומו, וקיימים עדים רבים, הן עדי תביעה והן עדי הגנה, שעדותם טרם נשמעה. המשיב מציין, בנוסף, את נסיבותיו האישיות הקשות, ומצבו הרפואי.

אין בידי לקבל את טענת המשיב בדבר כרסום חומר הראיות לכאורה. כידוע, בדיון בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, נקודת המוצא הנה כי התנאים הבסיסיים של המעצר קרי, קיומה של עילת מעצר וקיומן של ראיות לכאורה מתקיימים (ראו: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625; בש"פ 5998/03 מדינת ישראל נ' אלימלך, (טרם פורסם); בש"פ 2067/91 מדינת

ישראל נ' חוואג'ה, (טרם פורסם)). לפיכך, בבקשה להארכת מעצר בית המשפט אינו בוחן מחדש קיומן של ראיות לכאורה כנגד הנאשם, אלא מתייחס להתמשכות ההליכים בתיק אל מול מסוכנות הנאשם, תוך בחינת מכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט. (בש"פ 10200/04 מדינת ישראל נ' אבו גאנם , (טרם פורסם)).

באשר למסוכנות, נקבע בבית משפט זה כי עילת המסוכנות עשויה להתקיים גם לגבי נאשם לו מיוחסות עבירות רכוש בלבד, וזאת כאשר המסוכנות נלמדת מנסיבות ביצוע העבירות, בכלל זה, ביצוע שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272). כפי שנקבע בהחלטות קודמות שניתנו בעניינו של המשיב, המקרה שבפנינו נופל באופן מובהק בגדרן של אותן עבירות רכוש שמסוכנות מבצעיהן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים. זאת, כפי שקבעה השופטת פרוקצ'ה, בבש"פ 8746/04 הנ"ל, לאור סממני המסוכנות הכרוכים בפעילותו של המשיב, בכלל זה, "התכנון המוקדם, התחכום, השיטתיות וההיקף הכספי הגדול המאפיין את ביצוע העבירות על ידו".

כפי שעולה מהחלטות קודמות, עילת מעצר נוספת בעניינו של המשיב עולה מהחשש לשיבוש הליכי משפט. בית משפט זה קבע בעניינו של המשיב כי: "שחרורו של העורר [המשיב] עלול גם לשבש הליכי משפט מבחינת השפעה על עדים שטרם העידו, ועל מעורבים נוספים באירועים נשוא המשפט". ההחלטה אינה מתייחסת, כפי שטוענת באת כוח המשיב, רק לעדותו של מנשה ציפורה. על כן, לא שוכנעתי שמחיקתו של עד זה מרשימת העדים, די בה כדי להסיר את החשש לשיבוש הליכי משפט, וזאת גם לאור המספר הרב של העדים שלטענת המשיב עוד צפויים להעיד במשפטו.

הצדדים חלוקים בנושא התמשכותם הצפויה של ההליכים. לטענת המבקשת פרשת התביעה צפויה להסתיים במסגרת תקופת הארכת המעצר. המשיב טוען, מנגד, שההליכים בעניינו צפויים להתמשך עוד זמן רב שכן נותרו עדי תביעה רבים, זאת נוסף על פרשת ההגנה המונה, לטענתו, 75 עדים.

אכן, מדובר בתיק רחב היקף שניהולו, מטבע הדברים, דורש את עיתותיו. עם זאת, מהמידע שהובא לידיעתי עולה, שקצב התנהלות ההליכים בפני בית משפט השלום משביע רצון, ובית המשפט פועל נמרצות לקידום התיק, וקובע ישיבות רבות לשמיעת ההוכחות. מהדברים שהובאו לידיעתי עולה, שהעיכוב בשמיעת ההוכחות נעוץ במקרה זה דווקא ביומנה העמוס של באת כוח המשיב. בנסיבות אלו, ודאי שאין לקבל את הנימוק בדבר התמשכות ההליכים, כשיקול המצדיק את שחרורו של המשיב, חרף הסיכון הכרוך בכך לביטחון הציבור.

חלוף הזמן אמנם משפיע על נקודת האיזון בין אינטרס הנאשם בשחרורו לבין אינטרס ההגנה על הציבור (ראו למשל: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (טרם פורסם)) , במקרה שלפנינו, חרף חלוף הזמן, אני סבור שבשקלול כלל הנסיבות, ובהתחשב בכך שמדובר בהארכת מעצר ראשונה מעבר לתקופה הסטטוטורית של תשעת החודשים, יש לקבל את בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב.

לאור האמור, אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל ביום 1.6.05, או עד למתן פסק דין בעניינו, הכל לפי המוקדם.