בג"ץ 8418/99 ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ נ. אל-רז ג'נסיס מסחר (1992)

זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (השופט גרובס) בק.פ. 102/98 מיום 16.11.99, לפיה החליט השופט לפסול עצמו מלישב בדין.

1.המערערות הגישו קובלנה פלילית נגד המשיבים, בה נטען כי המשיבים הפרו זכויות יוצרים במכשירי וידאו ומחשב המשולבים עם כונני CD-ROM ותוכנות מחשב וכן הפרו סימני מסחר של המערערת מס' 2. בתום פרשת הראיות מטעם המערערות (הקובלות), אשר הסתכמה בהשמעת עד אחד והצגת מסמכים ומוצגים שונים, טענו המשיבים (הנאשמים) כי "אין להשיב לאשמה".

2.בית המשפט דן בטענה ודחה אותה ביום 7.9.99. בהחלטתו ציין בית המשפט, בהתייחסו לעד מטעם הקובלות:

"יאמר מיד כי עיון מעמיק בעדותו בפני בית המשפט מעלה תמונה ורישום של עד אמין שמהימנותו, כמו גם מקצועיותו, אינן מוטלות בספק... מר יוסיפון אף ידע להצביע באופן ברור ובולט על סימנים המבחינים בין דיסקים מזוייפים לאמיתיים... סבורני כי יודע גם יודע מר יוסיפון את שאינו מיובא ע"י ישפאר שכן עדותו מספיקה בהחלט להצביע על כך שהדיסקים שנתפסו אצל הנאשמים אינם אמיתיים...".

על יסוד האמור בהחלטה זו הגישו המשיבים בקשה לפסול את השופט מלישב בדין, בטענה כי כבר גיבש עמדה בנוגע למהימנותו של עד התביעה היחיד. לטענתם, התעורר החשש, כי בית המשפט לא יוכל להיות קשוב ופתוח לראיות אשר בכוונתם להביא על מנת לסתור את עדותו.

3.בית המשפט בהחלטתו מיום 28.11.99 החליט לפסול עצמו. השופט בהחלטתו ציין:

"סבור אני שעיתוי ההתבטאות, בסיום פרשת התביעה ובטרם החלה פרשת ההגנה, יש בו כדי לתמוך כי אין מדובר בדעה קדומה " שאין כל סיכוי " (ההדגשה במקור - א' ב') שתשתנה במהלך המשפט... אמנם מוכן אני לקבל שלצורך דחיית טענת המבקשים כי אין להשיב לאשמה, יכולתי להסתפק בדברים פחות נחרצים בהתיחסותי לפרשת התביעה. ואולם, מכל מקום אין מדובר במצב שבו אין כל סיכוי שדעתי לא תשתנה לעניין מהימנות ומקצועיות העד, לאחר שאשמע את ראיות המבקשים הנוגעות לכך".

על אף שסבר השופט כי אינו בעל דעה קדומה, ראה לנכון לפסול עצמו מן הטעם של מראית פני הצדק, אשר יפה במיוחד, לשיטתו, במשפט הפלילי. השופט אף סבר שיש מקום ליתן משקל לתחושותיהם של המשיבים (הנאשמים), הגם שאינן מוצדקות בנסיבות המקרה.

4.על החלטה זו ערערו הקובלות. לטענתם מדברי השופט עצמו עולה, כי הוא פתוח לשכנוע לגבי עדותו של עד התביעה, וכי לא גיבש דעה קדומה בתיק שלפניו. עוד עולה מדברי השופט, כי לא קיימת סכנה ממשית למשוא פנים. לפיכך, כאשר התחשב השופט ברגישות המשפט הפלילי, ופסל עצמו מלישב בדין, סטה מן ההלכות הנוהגות בעניין זה. המערערות אף מביאות את ההלכה לפיה אין זו רק זכות לשבת במשפט, אלא גם חובה. בנוסף, מערערות הן על המשקל שהעניק בית המשפט לתחושותיהם של המשיבים בהחליטו לפסול את עצמו. לבסוף מציינות הן את העדר היעילות שבניהול ההליכים מחדש, תוך שמיעת עד התביעה פעם נוספת.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ושמעתי את טענות הצדדים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בית משפט השלום נתבקש להכריע בטענת אין להשיב לאשמה שהעלו המשיבים. בשלב זה בתיק, יוצאת התביעה, או הקובלים במקרה דנן, ידי חובת הראיה אלא אם כן הם מביאים ראיות לכאורה להוכחת האישום. על מנת לבחון האם עמדו הקובלים בחובת הראיה, אין בית המשפט בוחן את מהימנותם או משקלם של העדויות שהובאו בפניו. כל שעליו להכריע הוא אם, בהנחה שיינתן בראיות ובעדויות מלוא האמון ובהנחה שיינתן להם המשקל הנדרש, יהיה בכוחן לבסס קבלת התביעה והרשעת הנאשמים (ראו י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תשנ"ט - 1999) בעמ' 1228, 1304). כך סוכמה ההלכה בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון , פ"ד לב(1) 170, 179-180:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור...כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן...אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לענין האמינות, הן חריגות, ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות" (ראו גם בש"פ 5140/98 בורקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה (לא פורסם)).

6.הכלל הוא, אם כן, שאין מקום, בשלב בחינת הטענה של "אין להשיב לאשמה", להביע עמדה בשאלת מהימנות העדויות שהוצגו בפני בית המשפט. אכן, הבעת עמדה על ידי בית המשפט בשלב זה, טרם שמיעת פרשת ההגנה, על מהימנות עד התביעה בצורה פסקנית ונחרצת, כפי שנעשתה במקרה שלפני, עשויה להוליך למסקנה כי השופט גיבש כבר עמדה בתיק שלפניו וכי ישנו חשש ממשי למשוא פנים (ראו ע"פ 850/80 מדינת ישראל נ' שדמי , פ"ד לה(2) 757).

7.בערעור שלפני, החלטת בית המשפט לאחר סיום פרשת התביעה בה נקבע, כי אין להטיל ספק בעד התביעה, אשר היה מהימן על השופט, אכן מעלה חשש ממשי, כי השופט לא יוכל להתעלם מקביעותיו אלה בבואו לפסוק את הדין. חשש זה מקים עילה אובייקטיבית לפסלות שופט, ומטעם זה החלטתי לדחות את הערעור.

הערעור נדחה איפוא. הדיון בק.פ. 102/98, אשר נקבע לתזכורת ליום 30.12.99, בפני השופט כבוב בבית משפט השלום בנתניה, יתקיים בפניו ולא יוחזר לשופט גרובס.