בש"פ 7280/10 מדינת ישראל נ. אשרף מחאג'נה

1.

בפניי בקשה ראשונה לפי הוראות סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, שיימנו החל מתאריך 15.10.2010, או עד למתן פס"ד בת"פ 19932-01-10 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מביניהם.

2.

כנגד המשיבים הוגש, בתאריך 15.1.2010, כתב אישום המייחס להם עבירות רצח, ניסיון לרצח, נשיאת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע. המשיבים הם אחים, אשר לפי הנטען בכתב האישום, קשרו קשר, בצוותא עם סאטי ופורסאן אגבריה (להלן בהתאמה: סאטי ו פורסאן ) להביא למותו של כמאל מחאג'נה (להלן: כמאל ) – כל זאת משום שחשדו שכמאל תקף את אחי המשיבים במהלך קטטה אלימה שהתרחשה כחודש ימים קודם לכן, בהשתתפות המשיבים ומספר אנשים נוספים. על פי עובדות כתב האישום, לאחר שביררו פרטים לגבי מקום עבודתו של כמאל, הגיעו המשיבים, יחד עם סאטי ופורסאן, בתאריך 6.12.2009, למוסך בעיר נצרת השייך לאחיו של כמאל, עימאד מחאג'נה (להלן: עימאד ), כשברשותם אקדח שרכשו מספר ימים קודם לכן. הארבעה המתינו ברכבו של המשיב 2 לבואו של כמאל, כל זאת כאשר הם רעולי פנים וברשותם האקדח ואלות שהכינו מבעוד מועד. מיד כשהבחינו כי כמאל הגיע למוסך, כך נטען, יצאו הארבעה מן הרכב, נכנסו אל המוסך תוך שהם יורים לעברם של כמאל ועימאד, בכוונה להמיתם. עימאד נהרג במקום לאחר שניסה להמלט מהירי, בעוד שכמאל הצליח לחמוק למוסך שכן, לאחר שהארבעה היכו אותו וגרמו לו לשבר בשוק השמאלית ולחבלות נוספות.

נגד שני הנאשמים הנוספים, סאטי ופורסאן, הוגש כתב אישום נפרד, ולאחרונה הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרם, בהתאם להוראות סעיף 62 ל חוק המעצרים , בקשה שנתקבלה בהסכמתם של השניים (בש"פ 7380/10).

3.

עם הגשת כתב האישום כנגד המשיבים, התבקש בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה להורות על מעצרם עד לתום ההליכים. בחודש מרץ 2010, לאחר מספר עיכובים שנבעו ברובם מבעיות בהסדרת ייצוגם של המשיבים, קבע בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט ר' שפירא ), כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לנטען בכתב האישום וקיימת עילת מעצר. לכן, הורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. בתאריך 26.3.2010, דחה בית משפט זה ערר שהגישו המשיבים כנגד החלטת המעצר, תוך שנקבע כי טענותיהם של המשיבים בדבר סתירות בכתב האישום אינן מכרסמות בעוצמת הראיות שלכאורה במידה המצדיקה בחינתה של חלופת מעצר (בש"פ 2071/10, מפי חברתי, השופטת א' חיות ). באותה החלטה נקבע עוד כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם של המשיבים כמבצעים עיקריים, וכי תשתית זו איננה משתנה גם אם מקבלים את טענתו של המשיב 2 כי שהה ברכב בעת אירוע הירי.

4.

בחודש אוגוסט 2010 התקיים בבית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (כב' השופט ע' זרנקין ), דיון בבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים. לאחר שבית המשפט הנכבד קמא סירב לבקשת בא כוחם של המשיבים להעביר את הדיון לשופט שהורה על מעצרם, חזרו המשיבים מן הבקשה והיא נמחקה.

בחודש ספטמבר 2010, נמחקה בקשה נוספת של המשיבים לעיון חוזר בשאלת מעצרם, זאת בשל חוסר מעש של המשיבים שלא הגישו את פירוט טיעוניהם בכתב, כפי שנתבקשו לעשות. בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט ר' שפירא ) הוסיף, כי על אף העדר הטיעונים, הוא שב ובחן את חומר הראיות ומצא כי לא חל בו שינוי ממשי, המצדיק עיון מחודש בהחלטת המעצר.

5.

ביני לביני, בחודש פברואר 2010, נפתח בבית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (כב' השופטים: י' אלרון (אב"ד) , מ' גלעד ו מ' רניאל ) משפטם של המשיבים, שבמעמד ההקראה כפרו בכל עובדות כתב האישום. עד למועד הדיון שבפניי, התקיימו בתיק שבעה דיוני הוכחות, ושני דיונים בוטלו לבקשת המשיבים. מאז התקיימו ישיבות הוכחה נוספות.

6.

זה המקום לציין כי הדיון בבקשת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים נקבע לתאריך 12.10.2010, אך נדחה לבקשת באי כוחם של המשיבים – לתאריך 14.10.2010 בשעה 11:00. באי כוחם של המשיבים לא התייצבו לדיון זה, אך התקשרו לנציגת הפרקליטות וביקשו כי הדיון ידחה לשעה 12:00. גם בשעה זו לא הופיעו עורכי הדין, אלא ביקשו כי הדיון ידחה למועד אחר. בסופו של דבר, התייצבו באי כוחם של המשיבים לדיון רק בשעה 13:30, וביקשו להעלות בפני טענות מורכבות בעניין התנגדותם להארכת המעצר. נוכח העובדה שהדברים שנשאו היו לא היו סדורים, הוריתי כי הטענות כולן יועלו על הכתב ויוגשו בתוך שבוע ימים, ולאחר חמישה ימים נוספים תוגש תגובת המדינה (ראו פירוט בהחלטותיי מתאריך 14.10.2010), וכך אמנם נעשה.

7.

המדינה חזרה על בקשתה להורות על המשך מעצרם של המשיבים. לטענתה, מסוכנותם הרבה של המשיבים, הנלמדת מהמעשים החמורים המיוחסים להם בכתב האישום, ואשר קיימות לגביהם ראיות לכאורה, מחייבת את המשך מעצרם. כמו כן מצביעה המדינה על כך שהמשפט מתנהל בקצב מהיר, ואף יכול היה להסתיים בינתיים, אלמלא נדחו מספר דיונים קודמים לבקשת המשיבים. עוד טוענת המדינה במסגרת בקשת המעצר, כי טענותיהם של באי כוח המשיבים מצויות במישור הראייתי ולכן הדיון בבקשה זו איננו המקום הראוי להעלותן, מה גם שערר שהגישו המשיבים ובקשות לעיון חוזר בעניין מעצרם, נדחו בבית משפט זה ובבית משפט הנכבד קמא.

8.

המשיבים מתנגדים להארכת המעצר. לסברתם, משחלפו תשעה חודשים והמשפט טרם הסתיים, גובר המשקל שיש לתת לזכותם לחירות, ולכן, משנסתיימה פרשת התביעה וכבר לא קיים החשש לשיבוש הליכים מצד המשיבים – ניתן לשחררם מן המעצר, לכל הפחות לחלופת מעצר רחוקה מעיר מגוריהם. באי כוחם של המשיבים אף מפנים להחלטת המעצר הראשונה בעניינם, אשר לטענתם (על אף תוצאתה הסופית שהורתה על מעצרם) ­– פותחת פתח לשחרורם ממעצר בעת הנוכחית, לאחר שחלק נכבד מן העדויות כבר נשמעו. כמו כן, מציינים באי כוחם של המשיבים כי חל כרסום ניכר בחומר הראיות שבתיק, ולשיטתם, עקב חולשת הראיות, סיכויי ההרשעה בתיק נמוכים, מה שמחזק אף יותר את הצורך בשחרורם מן המעצר כעת.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, שמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את השלמות הטיעונים בכתב, הגעתי למסקנה כי דין בקשת המדינה להתקבל .

10.

סעיף 61 לחוק המעצרים מורה, כידוע, כי נאשם שהיה עצור במשך תשעה חודשים אך משפטו טרם הסתיים בחלוף תקופה זו, ישוחרר ככלל ממעצר . עם זאת, סעיף 62 מאפשר להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים באישורו של שופט של בית משפט זה. אחד השיקולים המרכזיים שבית המשפט נדרש לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים הנ"ל הוא קצב ניהול המשפט (ראו: בש"פ 3054/08 מדינת ישראל נ' סריאנו (לא פורסם, 30.6.2008); בש"פ 2248/09 מדינת ישראל נ' אוחיון (לא פורסם, 18.3.2009)). בהקשר זה כבר נפסק כי עם חלוף הזמן נוטה באופן הדרגתי נקודת האיזון בין זכות הנאשם לחירות לבין זכות הציבור לביטחון ולמיצוי ההליכים עם הנאשם – לעבר הזכות הראשונה (השוו: בש"פ 8022/05 מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 6.9.05); בש"פ 10298/05 מדינת ישראל נ' בויארסקי (לא פורסם, 9.11.05)). ואולם, קצב ניהול המשפט הוא רק שיקול חשוב אחד בעת הכרעה בבקשה לפי סעיף 62, ועל בית המשפט להוסיף ולבחון את מכלול השיקולים הרלבנטיים, כגון: מסוכנות וחשש להימלטות מן הדין.

ניישם עתה את הדברים על עובדות הבקשה שבפנינו להלן.

11.

קצב ניהול המשפט : מן החומר שהובא בפניי עולה כי התביעה, וכמוה הערכאה הדיונית, עושות ככל הניתן על מנת להביא לסיומו המהיר של המשפט. ואכן, המשפט מתנהל ביעילות ופרשת התביעה אף הגיעה לסיומה לפני יותר מחודש. נראה כי את העיכובים שחלו בעבר במהלכו של המשפט, ניתן לייחס דווקא למשיבים, כך שהם מנועים מלהלין על קצב ניהולו של המשפט (השוו: בש"פ 6091/10 מדינת ישראל נגד אבו מעמר (לא פורסם, 2.9.2010)).

12.

מסוכנותם של המשיבים : העבירות המיוחסות למשיבים על פי כתב האישום ובראשן – עבירת הרצח וניסיון הרצח, הן מן החמורות ביותר הקיימות בספר החוקים (עיינו: בש"פ 9293/08 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 2.12.2008)). המשיבים נאשמים כי קשרו קשר לרציחתו של אדם, והוציאו קשר זה לפועל – כל זאת תוך שימוש בנשק חם וקר ובאלימות קשה. הנסיבות בהן התרחש האירוע האלים, כחלק מסכסוך כולל בין המשיבים לבין כמאל, עימאד ואנשים נוספים ובהמשך לאירועים אלימים קודמים, מעידות גם הן על מסוכנות גבוהה. לא בנקל ניתן להפיג את המסוכנות הנלמדת ממעשים כאלו – לציבור בכלל ולמעורבים בתקריות האלימות המתוארות בכתב האישום בפרט. זהו אחד מאותם מקרים שבהם חלוף הזמן איננו יכול, בשלב זה, להטות את הכף אל עבר זכותם של הנאשמים לחירות כנגד האינטרס המחייב את המשך מעצרם לשם הגנה על שלום הציבור.

13.

הכרסום הנטען בחומר הראיות : לא מצאתי כי יש מקום להדרש לטענות אלה במסגרת בקשה זו. הלכה היא כי דיון בהארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים איננו המקום הראוי להעלאתם של טיעונים בדבר כרסום בראיות התביעה. טיעונים אלו צריכים להיות נידונים במסגרת הליך של עיון חוזר (ראו: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625 (1998); בש "פ 3166/00 מדינת ישראל נ' תורכ (לא פורסם, 7.5.2000); בש"פ 4655/05 מדינת ישראל נ' בן דרור (לא פורסם, 19.5.2005); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון – הליכים שלפני משפט, 440 (2008)) .

למעלה מן הצורך, אציין כי הראיות לכאורה ועילת המעצר נבחנו מספר פעמים, גם על ידי בית המשפט הנכבד קמא וגם בבית משפט זה, ושתי הערכאות לא מצאו לנכון לשנות מהחלטתו המקורית של בית המשפט המחוזי הנכבד, שקבע כי קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר. במצב דברים זה, אין מקום להדרש כעת, בגדר בקשת הארכת המעצר שהוגשה על ידי המדינה, לעניין זה שוב.

14.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת המדינה מתקבלת . אני מורה איפוא על הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים, שיימנו החל מתאריך 15.10.2010, או עד למתן פסק דין בת"פ 19932-01-10 בבית המשפט המחוזי בחיפה, הכל לפי המוקדם מביניהם.