ע"א 5068/02 מדינת ישראל נ. זייד כילאני

1.על המשיבים הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו כתב אישום המייחס להם עבירות חמורות נגד בטחון המדינה; למשיב מס' 1 מייחס כתב האישום עבירות של רצח בכוונה תחילה, נסיון לרצח, גרימת חבלה בכוונה מחמירה, גרימה שלא כדין להתפוצצותו של חומר נפיץ, הנחת חומר נפיץ שלא כדין ונשיאת נשק שלא כדין. למשיבה מס' 2 מייחס כתב האישום עבירות של סיוע לרצח בכוונה תחילה, סיוע לנסיון לרצח, סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה, סיוע לגרימה שלא כדין להתפוצצותו של חומר נפיץ, סיוע להנחת חומר נפיץ שלא כדין ונשיאת נשק שלא כדין.

וזאת תמצית כתב האישום: המשיב מס' 1 הוא תושב ג'נין. בתקופה הקודמת לאירועים נשוא כתב האישום התגורר בתל-אביב. המשיבה מס' 2 היתה חברתו בשנה שלפני האירועים נשוא כתב האישום. משיבה מס' 2 ידעה על כך, אולם נמנעה מלדווח על כך לרשויות; ביום 27.2.01 הגיע המשיב מס' 1 לגוש דן במטרה להטמין שני מטענים של חומר נפיץ שקיבל מפעילי טרור בשכם במקומות שבהם נמצאים אנשים רבים. המשיב מס' 1 הטמין את המטענים, אולם לא הצליח להפעילם מרחוק. אחד המטענים התגלה על ידי המשטרה. את המטען השני חזר ולקח עימו. ביום 1.3.01 נסע המשיב מס' 1 במונית במטרה לחזור לאזור ולהיפגש שם עם פעילי טרור. המונית עצרה במחסום בכביש, והמשיב מס' 1 נתבקש להציג תעודת זהות. בתגובה לכך, ירה במטען שהיה בתיק באקדח שנשא שלא כדין במטרה לפוצץ את המטען ולגרום למותם של אנשים. המטען התפוצץ ואחד מנוסעי המונית נהרג וכן נפצעו 10 אנשים נוספים. המשיבה מס' 2 היתה מודעת לכך שהמשיב מס' 1 נושא עימו את המטענים ואת האקדח וכי הוא עלול לגרום למותם ולפציעתם של אנשים. כמו כן פעלה כדי לאפשר ולהקל על המשיב מס' 1 לבצע את מעשיו ובמעשיה היה כדי למנוע את מעצרו וגילוי העבירות שביצע.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר שרון), בהחלטתו מיום 21.5.01, ציוה - בהסכמת בא כוח המשיב מס' 1 - לעצור את המשיב מס' 1 עד תום ההליכים. כמו כן ציוה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלמון צ'רניאק), בהחלטתו מיום 6.8.01, לעצור את המשיבה מס' 2 עד תום ההליכים. ערר שהוגש על ההחלטה נדחה בהחלטתה של חברתי הנכבדה, השופטת מ' נאור. משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חודשים האריכה חברתי הנכבדה, השופטת א' פרוקצ'יה, בהסכמת באי כוח המשיבים את המעצר בתשעים ימים. משלא נסתיים גם במהלך התקופה המוארכת, האריכה את תקופת המעצר בתשעים ימים נוספים ואף זאת בהסכמת באי כוח המשיבים. סיכומי התביעה במשפט הוגשו ביום 7.5.02 וסיכומי ההגנה הוגשו ביום 3.6.02, אך טרם ניתנה הכרעת הדין. לפיכך חוזרת המדינה ומבקשת, בבקשתה שלפני, להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים.

2.באת כוח המשיב מס' 1 טענה שלא היתה הצדקה להתמשכות המשפט עד כה. אכן, כידוע יכול שהתמשכות יתרה של משפט תשמש טעם לשחרר נאשם מן המעצר. אולם, טעם זה נדחה – כאשר הדברים אמורים במסוכנות של המשיב מס' 1 – שניתן לומר שאין גדולה ממנה – שעליה מעידים נסיונותיו שחזרו ונשנו לבצע מעשי רצח, שאחד מהם אף עלה בידיו, וכן החשש המובנה בנסיבות המעשים וברקע האישי שלו, כי יימלט מן הדין.

בא כוח המשיבה מס' 2 הרחיב – יתר על המידה – בדיון שלפני את הדיבור בטענות מטענות שונות, שמשמעותן בתמצית היא, כי כתב האישום אינו מגלה עילה, שחל כרסום בחומר הראיות וכי מרשתו איננה מסוכנת כלל ועיקר. אין צריך לומר, כי מקומן של טענות אלה היה, ואולי יהיה, בדיון בבית המשפט המחוזי ואין מקום לדון בהן כאן (ראו, בין היתר: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נ"ב(1) 625; בש"פ 3799/01 מדינת ישראל נ' אמג'ד חליאפה

(טרם פורסם); בש"פ 3491/01 מדינת ישראל נ' דורון רוזוליו (טרם פורסם)). יצוין, כי השופטת מ' נאור עמדה בהחלטתה בהרחבה על מסוכנותה של המשיבה מס' 2 ולא שוכנעתי כי מסוכנותה פגה במשך הזמן שחלף.

במקום אחר אמרתי, כי "דברו הברור והמפורש של המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 הוא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, את דברו יש לקיים ואין אנו רשאים לדוש אותו בעקב --- אולם, בסופו של דבר, הכריעה את כף שיקולי חומרת הסכנה לשלום הציבור אם ישוחררו המשיבים מן המעצר. המעשים המיוחסים להם מעידים שחיי אדם כאין וכאפס בעיניהם ועל תעוזה ונחישות שאינן מצויות בדרכם להשיג את מטרותיהם הנפשעות. פיקוח נפש דוחה מצוות. הסכנה החמורה שבשחרורם דוחה את מצוות המחוקק" (בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר

ואח' (טרם פורסם); ראו גם: בש"פ 1147/01 מדינת ישראל נ' מונדיר בדיר , פ"ד נה(3) 481). כך גם כאן. עוד יש לזכור, כי כאמור לעיל, הסתיים המשפט ונראה שנתינתה של הכרעת הדין איננה רחוקה.

3.לפיכך אני מאריך את מעצרו של המשיב מס' 1 בתשעים ימים החל ביום 30.7.02 ושל המשיבה מס' 2 בתשעים ימים החל ביום 3.7.02; או עד מתן פסק דין במשפטם בת.פ.ח 1050/01 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, הכל לפי המוקדם.