בש"פ 1219/12 בני אלקריץ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' קולה ), שהאריך את מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת, והורה על הגשת תסקיר מעצר לדיון בבקשת המעצר שיתקיים ביום 29.2.2012.

1.

השתלשלות ההליכים בעניינו של העורר מפורטת בהחלטתו של השופט י' דנציגר בבש"פ 1057/12 מיום 5.11.2012 (להלן: בש"פ 1057/12 ) ואיני רואה לחזור על הדברים בהרחבה. בתמצית ייאמר כי בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת מיוחסות לעורר ולשניים נוספים (להלן: הנאשמים הנוספים ) עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת מכשירי פריצה ושיבוש מהלכי משפט. כן מיוחסות לו גם עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ועבירות תעבורה נוספות. על פי מסכת האירועים המפורטת בכתב האישום, העורר ושניים נוספים תכננו לפרוץ לבית מגורים בעפולה כדי לגנוב רכוש אולם בטרם הוציאו את תוכניתם לפועל, הבחינו ברכב משטרה שחסם את הרחוב. העורר והנאשמים הנוספים נמלטו מהמקום בנהיגה פראית, תוך סיכון חיי אדם, פגיעה ברכוש וביצוע עבירות תנועה רבות. במהלך המרדף, השליך העורר את תעודת הזהות שלו מהרכב במטרה לשבש את החקירה. בשלב מסוים התנגשו הרכב שבו נסעו העורר וחבריו באוטובוס, והם החלו במנוסה רגלית לשדות הסמוכים, בעוד השוטרים דולקים אחריהם, עד אשר נתפסו ונעצרו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרם של העורר והנאשמים הנוספים עד תום ההליכים. בעניינו של העורר ניתנו בבית המשפט המחוזי שתי החלטות המורות על הארכת מעצרו עד להמשך דיון בבקשת המעצר (החלטה מיום 13.1.2012 והחלטה מיום 24.1.2012). על ההחלטות הללו ערר העורר לבית משפט זה. בית משפט זה (השופט י' דנציגר בבש"פ 1057/12) מצא כי המעצר שבו היה העורר נתון הוא מעצר בלתי חוקי. במועד ההחלטה הראשונה להאריך את מעצרו (13.1.2012), לא היה העורר מיוצג, ובית המשפט הורה על הארכת מעצרו ב-11 ימים, למרות שפרק הזמן המירבי המותר בנסיבות אלה הוא שבעה ימים בלבד. יתרה מכך, בית המשפט לא דן בבקשה להארכת המעצר לגופה, ולא בחן אם קיים "ניצוץ ראייה" המצדיק את השארת העורר במעצר ביניים. אשר להארכת המעצר השנייה (החלטה מיום 24.1.2012), נקבע כי על אף העובדה שבמועד זה היה העורר מיוצג לא נבחן קיומו של "ניצוץ ראייתי" כנדרש. עם זאת, השופט י' דנציגר לא הורה על שחרורו של העורר לאלתר. זאת, משום שבא כוחו הסכים לשחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, ולשם כך נדרשת בחינת מפקחים וערבים. מעצרו של העורר הוארך אפוא עד לדיון שהיה קבוע למחרת בבית המשפט המחוזי תוך שנקבע כי בדיון זה "תתברר על ידו סוגיית אפשרות השחרור לחלופת מעצר".

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' קולה ), קבע – לאחר שבחן את חומר החקירה וחקר את המפקחים שהציע העורר – כי לא ניתן להורות על שחרורו לחלופת מעצר, והורה על הארכת מעצרו. בית המשפט ציין כי החלטת השופט דנציגר אינה כוללת הוראה אופרטיבית לשחרר העורר לחלופה, אלא רק הוראה לשוב ולבחון אפשרות זאת. לגופו של עניין נקבע כי על אף שבתקופה מסוימת היה מעצרו של המשיב בלתי חוקי, מדובר בשיקול אחד מבין מכלול שיקולים הצריכים לעניין. בית המשפט ציין כי לא בכל מקרה יש לרפא את פגמי ההליך באמצעות שחרור עציר המהווה סכנה לציבור לחלופת מעצר. בין מכלול השיקולים שיש לבחון, נוסף על עצמת הפגם שנפל בהליך, יש להתייחס לעצמת הראיות, לעילת המעצר ולטיב החלופה המוצעת. בית המשפט קבע כי עובדות כתב האישום והעבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר. עוד נקבע כי קיים "ניצוץ ראייתי" שיש בו כדי להצדיק את הארכת מעצרו של העורר עד לדיון סדור בשאלת הראיות לכאורה. אשר לחלופת המעצר שהוצעה – מעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני ובפיקוחם של ארבעה קרובי משפחה – נמצא כי לא ניתן בשלב זה לקבוע אם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר, על רקע העבירות החמורות המיוחסות לו וקיומו של עבר פלילי. עוד העיר בית המשפט כי על פני הדברים קיים ספק מסויים לעניין שחרור העורר לחלופה המוצעת, שכן כל המפקחים הם בני משפחתו מקרבה ראשונה ואחד מהם הוא אביו כבד השמיעה. לשם בחינת החלופה, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, והאריך את מעצרו עד לדיון המשך שנקבע ליום 29.2.2012.

טענות הצדדים

4.

לדברי העורר, בית המשפט המחוזי היה צריך לשחררו לאלתר, על רקע האמור בהחלטת השופט דנציגר בבש"פ 1057/12. לטענתו, בית המשפט קמא לא העניק את המשקל הראוי לעובדת היותו של העורר במעצר לא חוקי במשך תקופה של למעלה משלושה שבועות. עוד נטען כי הלכה פסוקה היא שיש לראות מי שהיה עצור שלא כחוק, כמי שהיה משוחרר, ויש להתייחס למעצר "החדש" בהתאם, ולהורות על החזרתו למעצר רק בנסיבות יוצאות דופן, שאינן מתקיימות בענייננו. עוד נטען כי בית המשפט קבע את דיון ההמשך וקבלת התסקיר למועד שאינו קרוב מספיק, נוכח התקופה הארוכה שבה שהה העורר במעצר בלתי חוקי. לעניין חלופת המעצר נטען כי בית המשפט קמא לא פסל את המפקחים שהוצעו. בצד האמור, מוסיף העורר כי לאחר שהוגש כתב אישום מתוקן, בטל מעיקרו כתב האישום הראשון ויחד עימו פוקעת בקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים שנלוותה לו. משלא הוגשה בקשה מעודכנת למעצר עד תום ההליכים, מעצרו הנוכחי של העורר מוסיף להיות בלתי חוקי. כמו כן העורר מלין על ליקויים, לשיטתו, בהליך לפני בית המשפט קמא, בין היתר על רקע טענתו שהדיון בעניינו החל ללא נוכחותו או בא כוחו, כי לא נוהל פרוטוקול כהלכה וכי חומרי החקירה הוגשו במעמד צד אחד.

5.

המדינה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לשיטתה, השופט דנציגר לא הורה על שחרור מיידי של העורר, אלא הורה לבית המשפט לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר מתאימה. לטענתה, בית המשפט קמא איזן בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ביניהם עוצמת הראיות לכאורה, מסוכנות העורר וטיב החלופה, וכן נתן משקל ראוי לשאלת המעצר הבלתי חוקי שבו היה נתון העורר. המדינה מתנגדת לעמדה אותה הציג בא כוחו המלומד של העורר בכל הקשור להשלכה שיש לאי חוקיות המעצר על החלטה בדבר הארכתו, וגורסת כי "לא מתקנים עוול בעוול", קרי: העובדה שנאשם היה נתון במעצר בלתי חוקי לפרק זמן מסוים, איננה שיקול מכריע כי אם אחד מבין השיקולים שיש להביא בחשבון במסגרת הדיון בבקשת המעצר. אשר לחלופת המעצר, נטען כי בית המשפט הורה על הגשת תסקיר כדי לבחון את המפקחים המוצעים בצורה ראויה, לפני שיקבל החלטה בנדון. בנוסף, לשיטת המדינה אין בהגשת כתב אישום מתוקן כדי לבטל בקשה למעצר עד תום ההליכים ולהקים חובה להגשת בקשה חדשה.

הכרעה

6.

עיקר טענותיו של העורר מכוונות לשאלת המעצר הבלתי חוקי ונפקותו, על רקע החלטת בית משפט זה בבש"פ 1057/12. נקדים ונאמר כי משהתקיים דיון לגופו של עניין ונמצא כי בעניינו של העורר אכן קיים ניצוץ ראייתי, אין חולק כי מעצרו של העורר בנקודת הזמן הנוכחית הוא מעצר חוקי. עם זאת, העורר היה נתון במעצר בלתי חוקי במשך למעלה משלושה שבועות עד למתן ההחלטה נושא ערר זה ביום 6.2.2012. אין צריך לומר כי מעצר בלתי-חוקי טומן בחובו פגיעה קשה בחירותו של אדם ובזכויותיו של הנאשם (השוו: בש"פ 8896/06 בוסקילה נ' מדינת ישראל פסקה ו' (4) וההפניות שם (לא פורסם, 15.11.2006)). כלל ידוע הוא כי לא ניתן לתקן פגם של מעצר בלתי חוקי באמצעות הוראה טכנית על מעצר מחדש, מבלי שנערכה בדיקה נוספת בעניינו של הנאשם, תוך התחשבות בקיום המעצר הבלתי חוקי (ראו: בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל

פ"ד מט(4) 166, 170 (1995); בש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל פסקה 4

(לא פורסם, 14.12.2000); בש"פ 7847/10 מדינת ישראל נ' אדיב,

פסקאות 16-17 (לא פורסם, 28.10.2010)). יחד עם זאת, ההלכה הרווחת בבית משפט זה היא כי עצם העובדה שאדם היה נתון במעצר בלתי חוקי – הגם שיש בה כדי להשפיע על ההחלטה אם לשוב ולהורות על מעצרו של אותו אדם – אינה מהווה שיקול יחיד ומכריע

בהחלטה אם להיעתר לבקשת המעצר המוגשת, ובית המשפט אינו רשאי להתעלם מן השיקולים האחרים העומדים ביסוד הבקשה למעצרו של נאשם (בש"פ 8892/08 מדינת ישראל נ' ואהבה , פסקה 9 (לא פורסם, 29.10.2008); בש"פ 8774/09 מדינת ישראל נ' אוחנה

(לא פורסם, 5.11.2009); בש"פ 10803/05 מדינת ישראל נ' עילווי , פסקה ד(2) (לא פורסם, 22.11.2005)). שומה אפוא על בית המשפט הדן בבקשת המעצר לאזן בין השיקולים העומדים בבסיס הבקשה לבין חומרת פגם אי החוקיות שנפל בהליך.

7.

בית משפט זה הורה במסגרת בש"פ 1057/12 לבית המשפט המחוזי לבחון אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אין ספק כי החלטתו האחרונה של בית המשפט קמא אינה משום "החלטה טכנית" שכל מטרתה היא הכשרת המעצר הבלתי חוקי. בית המשפט קמא בחן בחינה מעמיקה את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות חומרת פגם אי החוקיות שנפל במעצר, וכן בחן את החלופה שהוצעה, והגיע לכלל מסקנה כי אין מנוס אלא להאריך את מעצרו של העורר עד לדיון נוסף, לאחר שיוגש תסקיר מעצר. לא מצאתי להתערב בהכרעה זו. אכן יש ליתן משקל הולם לפרק הזמן הארוך שבו היה העורר נתון במעצר בלתי חוקי. יחד עם זאת, העבירות המיוחסות לעורר – שבעניינן נקבע כי קיים "ניצוץ ראייתי" – הן חמורות, ומלמדות על מסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור. לכך יש להוסיף כי אין מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, שכן העורר שלפנינו הורשע בעבירות שונות של תקיפה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואף הוטל עליו עונש מאסר בפועל של שישה חודשים. כאמור, בית המשפט קמא לא שלל את האפשרות של שחרור העורר לחלופה, אלא מצא כי בנקודת הזמן הנוכחית, לא ניתן לשחררו לחלופה המוצעת בלי חוות דעת של שירות המבחן שתוכל לשפוך אור נוסף על הנתונים הצריכים להכרעה בבקשה. נוכח התשתית הנורמטיבית עליה עמדנו, לא מצאתי להתערב במסקנה זו. עם זאת, ונוכח פרק הזמן שבו שהה המשיב במעצר בלתי חוקי, ראיתי להורות על הקדמת הדיון בעניינו בבית המשפט המחוזי, כך שיתקיים לא יאוחר מיום 22.2.2012. שירות המבחן מתבקש לעשות מאמץ ולהקדים את הגשת תסקיר המעצר, כך שיוגש 24 שעות עובר למועד הדיון.

8.

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטיעון העורר לפיו נדרשת הגשת בקשה חדשה למעצר נוכח הגשתו של כתב אישום מתוקן בעניינו. נזכיר כי השינוי שחל בין כתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן הוא אך ורק בהוספת עדי תביעה ללא כל שינוי בעובדות או בעבירות המיוחסות לו. גם בטענות דיוניות אחרות שהעלה העורר לא מצאתי ממש.

הערר נדחה אפוא. העורר יישאר במעצר עד להחלטה אחרת בעניינו בבית המשפט המחוזי.