בש"פ 2595/11 מדינת ישראל נ. אבנר הררי

בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב 2, בפעם השלישית, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, למשך תשעים ימים. החלטה זו מתייחסת למשיב 2 בלבד לאחר שמעצרם של המשיבים 1 ו-3 הוארך, בהסכמתם, למשך תשעים ימים (ראו החלטתי מיום 12.4.2011).

1.

ביום 11.4.2011 ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הכרעת דין בעניינם של המשיבים ואדם נוסף (להלן: חמדי ), על-פיה זוכו מחמת הספק מעבירה של ניסיון לרצח, והורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע. המשיבים הורשעו גם בעבירות של החזקת נשק, נשיאת נשק והחזקת נכס חשוד. בנוסף לכך הורשע המשיב 2 בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, פירוק מרכב ושינוי זהות של רכב. הפרשה שבה הורשעו המשיבים עניינה בקשירת קשר לרציחתו של אייל בליסה (להלן: בליסה ). העובדות

העולות מהכרעת הדין הן בתמצית כי ביום 25.1.2010 לאחר שהמשיבים 1, 3 וחמדי בחנו את סביבת ביתו של בליסה, הגיעו המשיבים 1 ו-2 לאזור זה כאשר המשיב 2 רכוב על אופנוע בעל לוחית זיהוי גנובה והמשיב 1 נוסע ברכב. לאחר שסקרו את הסביבה, הגיעו המשיבים 1 ו-2 סמוך לביתו של בליסה ואקדח שבתוכו מחסנית ועליו משתיק קול, הוסתר לא הרחק משם. משהתעורר חשדם של השוטרים שעקבו אחרי השניים כי הם מתכוונים לבצע את זממם, עצרו אותם. בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי כי מארג הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניו מוביל לכלל מסקנה שהמשיבים וחמדי קשרו קשר לרצוח את בליסה, ועוד נקבע כי לגבי המשיבים 1 ו-2 מתקיימת החזקה קונסטרוקטיבית של הנשק. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי נוכחותם של המשיבים 1 ו-2 בסמוך לבית בליסה הייתה במסגרת בחינת השטח והרחובות כחלק מפעולות ההכנה וכי המשיבים וחמדי לא חצו את שלב ההכנה ולא הגיעו כדי ניסיון לרצח משום שנעצרו בטרם החלו בהוצאת התוכנית אל הפועל. על רקע זה

זיכה בית המשפט את הנאשמים כולם מעבירת הניסיון לרצח, והרשיע אותם בעבירות שפורטו לעיל.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים וחמדי עד תום ההליכים נגדם, ובית המשפט נעתר לבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבים 1 ו-3, ואילו חמדי שוחרר לחלופה של מעצר בית מלא, לאחר שנקבע כי חלקו במעשים היה שולי בהשוואה ליתר הנאשמים. אשר למשיב 2, הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.5.2010 כי הוא ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת חרף המלצתו של שירות המבחן לשחררו לחלופה. באותה החלטה קבע בית המשפט כי התסקיר שהוגש בעניינו הינו שלילי במהותו וכי נוכח אופי העבירות המיוחסות לו ועברו הפלילי, לא ניתן לאיין את מסוכנותו על דרך של שחרור לחלופת מעצר. ערר שהגיש המשיב 2 על החלטה זו נדחה בהחלטה מיום 10.6.2010, בה עמד בית משפט זה, בין היתר, על המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור בכלל ולבליסה בפרט (בש"פ 4227/10). משלא הסתיים משפטם של המשיבים בתוך תשעה חודשים, האריך בית משפט זה את מעצרם בתשעים ימים (בש"פ 8053/10). לאחר מכן הוארך המעצר, בהסכמת המשיבים, בשישים ימים נוספים (בש"פ 824/11).

3.

כעת מונחת בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב 2 בפעם השלישית למשך תשעים ימים. במועד הגשת הבקשה הסתיימה שמיעת הראיות והוגשו סיכומי הצדדים. על כן הוריתי למבקשת להגיש הודעה מעדכנת באשר למועד שנקבע לשימוע הכרעת הדין. הכרעת הדין ניתנה כאמור ביום 11.4.2011, והמועד לשמיעת הטיעונים לעונש נקבע ליום 20.6.2011. המותב הדן בתיק ציין בהחלטתו כי לא ניתן היה לקבוע מועד מוקדם יותר לשמיעת הטיעונים לעונש, בשל כך שהמותב

מתפזר והוא אינו שומע עוד תיקים פליליים.

בבקשה טוענת המבקשת כי חזקת החפות אינה עומדת עוד למשיב 2, וכי אף שזוכה מעבירה של ניסיון לרצח הוא הורשע בעבירות חמורות אחרות והנסיבות שבגינן נשקפה ממנו מסוכנות בשלב המעצר עדיין מתקיימות. בהקשר זה מדגישה המבקשת כי בהכרעת הדין נקבע מפורשות שהמשיב ושותפיו ביקשו לרצוח את המתלונן, ערכו תצפיות על סביבת ביתו והצטיידו לשם כך בנשק. כמו כן טוענת המבקשת כי למשיב 2

חמש הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות, וכן כי תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בר הפעלה. לבסוף טוענת המבקשת כי עם מתן הכרעת הדין קם בעניינו של המשיב 2 חשש להימלטות מאימת הדין, והיא מדגישה כי התביעה תעתור להטיל עליו עונש מאסר ממושך.

4.

המשיב 2, מצידו, טוען כי דין הבקשה להידחות בציינו כי הוא זוכה מן העבירה החמורה שיוחסה לו (ניסיון רצח), והורשע בעבירה פחותה בחומרתה. עובדה זו יש בה לגישתו כדי להשפיע על מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, ובהקשר זה מדגיש המשיב 2 כי בהכרעת הדין צוין שמעשי הנאשמים לא חרגו מגדר הכנה וייתכן שאלמלא המעצר האירוע היה מסתיים בלא כלום. כמו כן טוען המשיב 2 כי

גם חמדי, המשוחרר לחלופת מעצר, הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, אך לאחר הכרעת הדין לא התבקש מעצרו. המשיב 2 מוסיף וטוען כי המעצר אינו בגדר "מקדמה על חשבון העונש"; כי עברו הפלילי אינו מכביד; וכי עברו של חמדי כבד משלו. עוד טוען המשיב 2 כי הטיעונים לעונש יישמעו רק בעוד כחודשיים וחצי, ומשכך הוא סבור שתידרש הארכה נוספת עד למתן גזר-הדין. המשיב 2 מבקש אפוא כי כאשר ייגזר דינו הוא יהיה משוחרר, בציינו כי אפשר שתוגש על-ידו בקשה לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שיוגש, ומכאן החשיבות לשחררו כבר בשלב זה.

5.

דין הבקשה להתקבל.

עם הרשעתו של נאשם בדין פוקעת חזקת החפות שעמדה לו עד אותו שלב ונחלשת עוצמתה של הזכות לחירות. משכך, שונה מערך השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת בקשה להארכת מעצר המוגשת בשלב שלאחר מתן הכרעת הדין המרשיעה וטרם גזירת הדין, ממערך השיקולים הנשקלים על-ידו בבואו לדון בבקשה להארכת מעצר המוגשת טרם שניתנה הכרעת הדין. אכן, ההרשעה אינה שיקול בלעדי בהקשר זה אך היא מוסיפה משקל משמעותי לשיקולים התומכים בהארכת המעצר, וזאת נוכח איון חזקת החפות והתגברות החשש מפני הימלטות. לצד זאת על בית המשפט לבחון, בין היתר, האם פרק הזמן שבין מועד מתן הכרעת הדין למועד מתן גזר הדין אינו חורג מגדר הסביר (ראו: בש"פ 7905/08 מדינת ישראל נ' שורפי , פיסקה 4 (טרם פורסם, 2.10.2008); בש"פ 6461/09 מדינת ישראל נ' פלונית , פיסקה 7 (טרם פורסם, 27.8.2009); בש"פ 8774/09 מדינת ישראל נ' אוחנה (טרם פורסם, 5.11.2009)).

המשיב 2 הורשע בעבירות חמורות, ובראשן קשירת קשר לרציחתו של בליסה וכן עבירות נשק. הרשעתו בעבירות אלו מלמדת על המסוכנות הנשקפת ממנו גם בהינתן זיכויו מעבירת ניסיון הרצח. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב 2 ואת החשש להימלטות מאימת הדין המתעורר בעקבות הרשעתו. כל אלה מובילים אל המסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשת ההארכה שבפניי. העובדה שהמבקשת לא עתרה למעצרו של חמדי לאחר מתן הכרעת הדין אין בה כדי לסייע למשיב 2, שכן בניגוד למשיב 2 חמדי לא הועמד לדין ולא הורשע בעבירות נשק (ראו סעיף 197 להכרעת הדין) והוא אף לא שהה בזירת העבירה שבה נתפסו המשיבים 1 ו-2. לא נעלם מעיני כי המועד שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש אינו קרוב, אך מועד זה קבוע במהלך תקופת ההארכה המבוקשת וחזקה על המותב הדן בתיק כי יעשה כל מאמץ שלא לעכב את מתן גזר הדין ויסיים את המשפט במהירות וביעילות, ככל הניתן במהלך תקופת ההארכה.

הבקשה מתקבלת, אפוא. מעצרו של המשיב 2 יוארך בתשעים ימים החל מיום 13.4.2011 או עד למתן פסק-דין בעניינו בתפ"ח 22918-02-10, לפי המוקדם.