בש"פ 4227/10 עידן בן חיים נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק מ"ת 22968-02-10 מיום 13.5.2010 (כבוד השופטת ח' כוחן), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר ו-3 נאשמים אחרים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לרצח. לעורר מיוחסות בנוסף גם עבירות של החזקת נשק ונשיאתו וכן עבירה של החזקת נכס חשוד, עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, פירוק מרכב ושינוי זהות של רכב.

לפי הנטען בכתב האישום, קשר העורר ו-3 הנאשמים קשר לרצוח את אייל בליסה (להלן: בליסה) בבית בגבעת שמואל. במסגרת הקשר ולשם קידומו ערכו העורר ושני נאשמים אחרים סיורים בסביבת ביתו של בליסה ובית הוריו במטרה להכיר את המקום בו תכננו להוציא לפועל את תוכניתם. לשם ביצוע הרצח, ביום 25.1.2010, הצטייד העורר ונאשם נוסף בנשק, שהוחזק על-ידם יחד עם נאשם אחר ועליו מורכבים משתיק קול ומחסנית ובה 5 כדורים. מצוידים בנשק, הגיעו העורר והנאשם האחר לביתו של בליסה, כאשר העורר רוכב על גבי אופנוע עליו הרכיב לוחיות זיהוי גנובות. משהגיעו לביתו של בליסה נכנסו השניים לחצר הבית, כשהנשק לא הרחק משם. משהתעורר חשדם של השוטרים שעקבו אחריהם, כי הם מתכוונים לבצע את זמם, עצרו אותם בו במקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר ו-3 הנאשמים האחרים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) הורה, ביום 13.5.2010 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה בתיק, הקושרות את העורר לכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום; כי קיימת עילת מעצר בעניינו וכי אין מקום לשקול חלופת מעצר לגביו במיוחד בשל עברו הפלילי, הכולל 3 הרשעות בעבירות אלימות ובנוסף מתנהלים נגדו במקביל שני תיקים נוספים, האחד בעבירת אלימות והשני בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

מכאן הערר שלפני, בגדרו חוזר העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

באת-כוח העורר טוענת, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת קבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי מדובר בראיות נסיבתיות בלבד. לטענתה, מדובר במקרה מצער מאוד של העורר, שנקלע בתמימות למקום האירוע, הגם שלא היה לו שום עניין או רצון לבצע עבירה של פשע או קשירת קשר עם אנשים שהוא לא מכיר מבלי להיות במקום. גם הנשק שנמצא היה בבית מס' 5 אצל אישה מבוגרת, ולא בביתו של בליסה, המתגורר בבית מס' 1 ולטענתה, אין כל ראיה המצביעה על כך, כי העורר ידע על קיומו של האקדח ואין כל ראיה המצביעה על קשר כלשהו בין העורר ובין האקדח. לדבריה, שגה בית-המשפט המחוזי עת התעלם בהחלטתו מראיות, אשר יש בהן כדי להצביע מעבר לכל ספק, כי העורר הגיע למקום ללא נשק, לא ידע על הנשק, ללא תכנון מוקדם וללא כל כוונה לביצוע עבירה. עוד טוענת באת-כוח העורר, כי העורר מודה בעבירות השימוש ברכב ללא רשות בעבירה הנוגעת לפירוק מרכב ובעבירה הנוגעת לשינוי הזהות של רכב, אולם נתן הסבר מניח את הדעת לעשותו כן והסבר זה אינו קושר אותו לעבירות המיוחסות לו, אלא לעבירות תנועה, ותו לא. לבסוף טוענת היא, כי יש מקום להורות על שחרור העורר בערובה.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. כמו-כן, לטענתה, במעשיו הוכיח העורר, כי הוא מסוכן לציבור

ובעניינו קמה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בנוסף, טוענת היא, כי קיים סיכון ממשי, כי שחרורו ממעצר יאפשר לו לשבש את הליכי המשפט ולפיכך יש להותירו במעצר עד תום ההליכים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר, הקושרת אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום ודי בכך כאשר במעצר עד תום ההליכים עסקינן.

אשר לראיות לכאורה – כנגד העורר 2 הוגשו דו"חות עיקוב ותצפית שערך על ביתו של בליסה, כמו גם האזנת סתר שהותקנה ברכבו של נאשם 1, המלמדים על הגעתו של העורר יחד עם נאשם מס' 1 לביתו של בליסה ביום 25.1.2010. כמו-כן, ביום 25.1.2010 בשעות המאוחרות של הערב, נראה העורר נמלט מחצר ביתו של בליסה ונעצר בסמוך, כשניסה להימלט מהמשטרה על גבי אופנוע. העורר אף לא נתן הסבר מדוע נזקק לשתי קסדות, אך באחת מהאזנות הסתר, מבקש נאשם 1 מהעורר להביא עמו קסדות. העורר ונאשם 1 לא סיפקו כל הסבר להימצאותם בחצר ביתו של בליסה ומהמעט שאמרו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין אמת בדבריהם. בנוסף, נרשמו מפיו של העורר אמירות, המהוות ראשית הודיה, ובהן הודייתו בכך ששינה את זהות האופנוע עליו רכב באמצעות לוחיות אותן גנב בעבר. כמו-כן, נרשמו מפיו של העורר מספר אמירות מפלילות, וביניהן תשובתו לשאלת החוקר כיצד ירגיש אם בנו ידע שהוא כלוא, כי "עדיף מאשר שהוא יבקר בקבר של אבא שלו". עוד הסביר העורר מדוע איננו מוסר את גרסתו, שכן כך "אתה לא מת, אתה חי".

גם בהנחה ונקבל את עמדת באת-כוח העורר, לפיה בתיק ראיות נסיבתיות בלבד, כידוע, מטבען ומטיבן של ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן אינה מהווה תשתית ראייתית מספקת להוכחת העבירה, אולם הצטברות הראיות הנסיבתיות והשתלבותן זו בזו יוצרות תמונה מלאה שבלעדיה אין (ראו למשל בש"פ 1977/94 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.1994). וכידוע, היותו של כתב אישום המבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אינו שולל אפשרות של מעצר עד תום ההליכים, אם מצטרפות הראיות הנסיבתיות הללו לכדי מסכת של ראיות לכאורה, שיש בהן סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם, 17.2.1999)).

אשר לעילת מעצר – אף אני סבור, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על מסוכנות רבה מצידו, שכן מדובר בעבירות חמורות ביותר. בנוסף לכך, אף עברו הפלילי של העורר מעיד על מסוכנותו הגדולה. בשל כך שוכנעתי, כי קיימת עילת מעצר בעניינו.

אשר לחלופת מעצר - טוענת באת-כוח העורר, כי הגם שנמצאה חלופת מעצר ראויה ושירות המבחן המליץ לשחרר את העורר, בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון לשחרר את העורר ממעצרו.

בענייננו, תסקיר שירות המבחן שהוגש אודות העורר הינו שלילי וקובע, כי מדובר במי שיש לו דפוסי התנהגות ועמדות בעייתיות, מתנהל ללא מעצורים וללא גבולות ומתקשה להתייחס להיבטים והשלכות של התנהגותו. עוד צוין, כי העורר מתקשה לנהל אורח חיים יציב וחוזר להסתבך עם החוק. חרף חוות הדעת השלילית, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לבית אמו בפיקוחה ובפיקוח אשתו.

ברם, כידוע, למרות המלצתו החיובית של שירות המבחן, אין בית-משפט זה מחויב לקבלה (ראו בש"פ 7842/07 יצחק אדגו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.2007)).

למרות המלצתו של שירות המבחן, קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, כי התסקיר אודות העורר שלילי ובעייתי ואין מקום להסתפק בחלופת מעצר בעניינו.

קביעה זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי ואני מאמץ אותה. אף אני סבור, כי נוכח העבירות החמורות בהן מואשם העורר, כמו גם רמת המסוכנות הנובעת מהם ולאור התנהגותו, לא אוכל להיענות לבקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר נוכח מסוכנותו לציבור בכלל ולאייל בליסה בפרט. נראה, כי לא ניתן לפסול אפשרות, כי בלהט יצריו אף ינסה חלילה, לחזור שוב על מעשיו ויגשים את רצונו לפגוע באייל בליסה. מעשיו החמורים של העורר יצרו חשש ברור לשלומו של בליסה, שאינו מוקהה על-ידי החלופה שהוצעה על-ידי שירות המבחן. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר, הכולל כאמור, 3 הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות ורכב ולחובתו מאסר על תנאי למשך 6 חודשים שיהא בר הפעלה, אם יורשע בתיק זה.

בנסיבות העניין, נוכח מסוכנותו של העורר, אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על יסוד האמור לעיל, הערר נדחה.