בש"פ 4071/07 מדינת ישראל נ. מאיר ז'אנו

1.

שני המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לפשע. כתב האישום הוגש נגדם ב-21.7.04, הם נעצרו עד לתום ההליכים, ובית משפט זה האריך שמונה פעמים את תקופת המעצר בשלושה חודשים.

ביום 19.1.07, בגדר בקשת המדינה (בבש"פ 22/07) להאריך את מעצרם בתשיעית, החליט השופט א' א' לוי כי בשלב זה של הדברים יש לערוך איזון מחודש בין מעצרם הממושך לבין מסוכנותם, והורה לבית המשפט המחוזי לבחון – לאורו של אותו איזון מחודש – חלופה ראויה למעצר. ביום 19.2.07 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העוררים בתנאי מעצר בית מלאים ותנאים נוספים, תוך מתן ערבויות צדדים שלישיים וערובה במזומן בסכום של 50,000 ש"ח על ידי כל אחד משני המשיבים. המדינה הגישה ערר לבית משפט זה (בש"פ 1651/07) כנגד מכלול תנאי השחרור בערובה כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.

ביום 13.3.07 החליט השופט ס' ג'ובראן לקבל את חלקו של הערר לעניין גובה הערובות במזומן שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וקבע לעניין זה כדלהלן:

"דעתי היא, כי הערבויות הכספיות שהוטלו על המשיבים הינן נמוכות ואינן הולמות את הסיכון הרב הנשקף מהם. כידוע, בעת קביעת גובה הערבות נדרש בית המשפט לאזן בין יכולתו הכלכלית של הנאשם לבין הסיכוי הצפוי משחרורו בערובה (ראו, למשל, בש"פ 6591/97, בש"פ 2072/98).

אין חולק כי המסוכנות הנשקפת מאותם נאשמים דוגמת המשיבים, אשר אינם בוחלים בנקיטת אלימות קשה, שסופה לא אחת במותם של אזרחים תמימים וחפים מפשע, הינה ברף העליון.

כן נתתי דעתי לעברם הפלילי של המשיבים, ולכך שאם יורשעו בדין יש להניח כי העונשים הצפויים להם יהיו חמורים מאוד. על כן, החשש כי יימנעו מלהתייצב להמשך משפטים גובר אף הוא.

בנסיבות אלה, התניית שחרור המשיבים בהפקדת סכום נמוך עלולה לשמש עבורם תמריץ משמעותי להימלט מאימת הדין ...".

אשר לטענת העותרים כי מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם תשלום סכומי ערובה גבוהים מאלה שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי, קבע השופט ס' ג'ובראן כי:

"בית משפט זה עמד לא אחת על כך שאין הוא מחוייב בכל מקרה ומקרה לקבוע את סכום הערובה אך בהתבסס על יכולתו הכלכלית הנטענת של הנאשם. בעת קביעת גובה סכום הערובה, שומה על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים שמצבו הכלכלי של הנאשם הוא רק אחד מהם (ר' סעיף 46(ב) ל"חוק המעצרים"). אולם, ברי כי אין מדובר בשיקול בלעדי או עיקרי, וממילא בית המשפט נדרש לאזן בינו לבין שיקולים אחרים, ובהם מהות העבירה ועברו הפלילי של הנאשם. בענייננו, כבר עמדנו על חומרת מעשיהם של המשיבים, חומרה שיש בה כדי להצדיק הטלת ערבויות משמעותיות".

מתוך הנימוקים המצוטטים לעיל, נתקבל הערר ונקבע כי כל אחד מהעוררים יפקיד סכום של 250,000 ש"ח במזומן כתנאי לשחרורו מהמעצר, חלף הסכום של 50,000 ש"ח שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי.

2.

בהמשך, פנו המשיבים לבית משפט זה בבקשה ל"עיון חוזר" בהחלטה, ובה ביקשו הפחתת סכומי הערובה שנמצאו להם, לטענתם, מעבר ליכולתם. בהסכמת הצדדים נמחקה הבקשה, תוך הפניית העוררים להגישה לבית המשפט המחוזי.

הבקשה נדונה בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו). ביום 8.5.07 נעתר בית המשפט קמא לבקשה, והורה כי סכום הערובה במזומן של המשיב 1 יופחת ל-150,000 ש"ח ושל המשיב 2 יופחת ל-90,000 ש"ח.

בערר זה שבפני עוררת המדינה כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. לטענת המדינה, לא חל שינוי כלשהו במצבם הכלכלי של המשיבים מאז ניתנה החלטת בית משפט זה לעניין סכומי הערובה במזומן, וגם לא נטענה טענה מטעמם לעניין זה בפני בית המשפט המחוזי מעבר לטענות שנטענו על ידם בגדרו של בש"פ 1651/07. בהינתן אלה – כך הטענה – לא חל שינוי בנתוני משוואת האיזונים שקבע בית משפט זה בהחלטתו שבבש"פ 1651/07 ובתוצאה המתבקשת מאותו האיזון כפי שנקבעה באותה ההחלטה.

המשיבים מסתמכים כנגדה על הנמקת בית המשפט קמא כי אכן חל שינוי של ממש, וזאת בעצם העובדה שמשך כחודשיים מאז מתן החלטת בית משפט זה לא עלה בידם לגייס את סכומי הערובה שנקבעו (250,000 ש"ח לכל אחד). כתוצאה מכך נותרו שניהם במעצר, ואין לך ראיה גדולה מזו לחוסר יכולתם הכלכלית לעמוד בתנאי הערובה.

הותרתם במעצר אך בשל חוסר יכולתם הכלכלית לעמוד בתנאי הערובה הכספיים מנוגדת לטענתם לעקרונות שנקבעו לעניין זה בפסיקת בית המשפט ולאיזונים המתבקשים בעניין זה של מניעת חירותו של אדם אך ורק מחמת עוניו או מצבו הכלכלי.

המשיבים מוסיפים ומפנים להנמקת בית המשפט קמא, ולפיה אם לא יופחתו בנסיבות אלה סכומי הערובה לא ניתן יהיה "ליישם וליצוק תוכן מעשי להחלטה המקורית של בית המשפט העליון, זו של כבוד השופט א' לוי, ולקיים את לשונה וכוחה".

3.

דין הערר להתקבל, שכן החלטת בית המשפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם האיזונים הנדרשים לעניין תנאי שחרורם של המשיבים דנן, כפי שנקבעו בהחלטת השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 1651/07.

ליבת אותה החלטה הינה במציאת האיזון המתבקש בין מסוכנותם המופלגת של המשיבים והחשש הממשי להימלטותם מאימת הדין מחד גיסא, לבין קביעת תנאי חלופת המעצר מאידך גיסא. מצבם הכלכלי של המשיבים לא נשתנה בין לבין, וגם לא הרמה המינימלית של גובה הערובה הכספית המתבקשת לעניין תנאי שחרורם נוכח חומרת האישומים כנגדם – "חומרה שיש בה כדי להצדיק הטלת ערבויות ממשיות".

"רמה מינימלית", שכן בעניין נאשמים שמסוכנותם כה חמורה ומוחשית, כשני המשיבים דנן, חלופת מעצר מחייבת הצבת "רף תחתון" שמתחת לו לא תסכון אותה החלופה מעיקרא.

החלטת השופט א' א' לוי בדבר בחינת חלופות מעצר למשיבים התייחסה מפורשות, כנאמר בה, ל"חלופות ראויות שינטרלו את אותה מסוכנות, כמו גם את הצורך למנוע מהם השפעה על עדים או הימלטות מאימת הדין".

בהחלטת השופט ג'ובראן נקבע רף המינימום להיות חלופת המעצר ראויה בענין המשיבים דנן, וזאת על אף המשמעות הכלכלית הנודעת לערובה שכזו – ואולי דווקא משום כך.

תוקפם והגיונם של דברים שריר ועומד גם עתה. החלטת בית המשפט קמא, בנסיבות אלה, אינה עולה בקנה אחד עם משוואת האיזון שנקבעה לעניין המשיבים דנן בבש"פ 1651/07.

אשר על כן, אני מקבל את הערר ומבטל את החלטת בית המשפט קמא.