בש"פ 594/11 מדינת ישראל נ. יצחק חנוכה

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצר רביעית של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 2.2.2011 או עד למתן פסק דין בתפ"ח

3192-10-09 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ולנאשם נוסף, עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב, שותפו למעשה והמנוח למדו בישיבה בנתניה. בין המנוח לבנו של מנהל הישיבה התגלע סכסוך אשר נסב סביב התנהגותו של המנוח שלא בהתאם לערכי הישיבה. משנודע דבר הסכסוך לנאשמים, תקף השותף וחנק את המנוח, אך הוא הצליח להימלט מידיו. בהמשך לאמור, למחרת מעשה התקיפה, יצאו המשיב והשותף לחפש את המנוח, משאיתרו אותו ותפשוהו, החלו הללו להכותו באגרופיהם ובאמצעות מקל, ודקרו אותו עשרות פעמים. כתוצאה מכך, נפטר המנוח בבית החולים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על

מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 27.12.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (מ"ת 3195-10-09 כב' השופט ז' בוסתן ) את הבקשה וקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למיוחס למשיב בכתב האישום. לעניין המסוכנות קבע בית המשפט, כי מנסיבות ביצוע המעשים כמו גם מהאכזריות הרבה שלוותה להם, ניתן ללמוד על מסוכנותו הגבוהה אשר לא ניתן להפיגה באמצעות חלופה.

משלא הסתיימו ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד המשיב בתום תשעה חודשים, הגישה המבקשת לבית משפט זה, בקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים. ביום 6.7.2010 נעתרתי לבקשה, ובמסגרתה קבעתי כי למרות שקצב התקדמות הדיונים בתיק אינו משביע רצון הרי שבעניינו של המשיב "המסוכנות זועקת ממעשיו ואין מקום בשלב זה לשנות את נקודת האיזון ולשחררו לחלופת מעצר" (בש"פ 4896/10). משחלפו תשעים הימים הללו וטרם הגיעו ההליכים המשפטיים אל סיומם, שבה המבקשת והגישה בקשה נוספת למעצרו של המשיב. ביום 10.10.2010 קיבל בית המשפט הבקשה (בש"פ 6971/10, השופט ע' פוגלמן ) והאריך את מעצרו. אולם, גם בתום תקופה זו לא הסתיימו ההליכים, והוגשה בשלישית בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. ביום 29.12.2010 קיבל בית המשפט (בש"פ 9280/10, השופט נ' הנדל ) את הבקשה באופן חלקי והאריך את מעצרו של המשיב בשלושים ימים נוספים בלבד. במסגרת ההחלטה עמד בית המשפט על כך שהדיונים בתיק עומדים לקראת סיומם, והגם שכבר נקבעו מועדים להגשת הסיכומים, הללו לא הוגשו בשל שביתת הפרקליטים. לשאלת בית המשפט, הודיעה המבקשת כי היא תגישם לא יאוחר משבוע לאחר סיום השביתה. לפיכך נקבע "בנסיבות אלו, הגעתי להחלטה כדלקמן: לא יהא זה נכון לדחות את הבקשה, אך גם לא ראוי לקבלה באופן מלא. הצהרת התובעת בדבר הגשת סיכומיה בעלת משקל, אך עדיין שוררת אי הוודאות בדבר המועד".

משעתידים לחלוף שלושים הימים האמורים, וטרם הסתיים משפטו של המשיב, הגישה המדינה בקשה זו, להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים.

בגדרה של הבקשה טוענת המבקשת, כי על אף העיכוב שחל במשפטו של המשיב בין היתר בשל שביתת הפרקליטים, הרי שהיא כבר הגישה את סיכומיה ונקבעו מועדים להגשת הסיכומים ולשמיעתם, ועל כן ניתן להניח כי משפטו יסתיים בקרוב. כמו כן טוענת המבקשת, כי המשך מעצרו מתחייב נוכח מסוכנותו המובהקת, אשר אין בחלוף הזמן כדי להפיגה.

מנגד, טען בא כוחו של המשיב כי אין הצדקה בעת הזו לשוב ולהאריך את מעצרו, נוכח קצב ההתקדמות האיטי בתיק, ובשל החודשים הרבים שחלפו ללא כל התקדמות בדיונים, בין היתר בשל התנהלותה של המבקשת.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

כידוע, סעיף 62 לחוק המעצרים קובע כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר,

אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך מעצרו (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002), וכבר נקבע כי " ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיבים (ראו בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

במקרה דנן, עוד בהחלטתי מיום 6.7.2010 ציינתי כי קצב ההתקדמות בתיק אינו משביע רצון. ברי כי כיום, עם חלוף כשישה חודשים ממתן ההחלטה, כאשר ההליכים המשפטיים עדיין לא הגיעו אל סיומם, לקביעה זו משמעות ומשקל רב יותר. על אף זאת, אני סבור כי, כפי שעמדו על כך הערכאות השונות בהחלטותיהן, כי מסוכנותו של המשיב הינה מובהקת וגבוהה, אשר לגביה מתקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, אשר חלוף הזמן כשלעצמו אינו מאיינה.

בדיון שבפניי, ציינה באת כוח המבקשת כי ביום 5.1.2011 הוגשו סיכומי התביעה ועל ההגנה להגיש את סיכומיה ביום 28.1.2011, וכי המועד לשמיעת הסיכומים בעל פה של שני הצדדים קבוע ליום 14.2.2011, ולפיכך נראה כי כבר בחודש הבא תינתן הכרעת הדין.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים, החל מיום 2.2.2011 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 3192-10-09 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם. אני מקווה כי במהלך הארכת המעצר הנוכחית, תינתן הכרעת דינו של המשיב.