בש"פ 7687/06 מדינת ישראל נ. ירון אנג'ל

בקשה שנייה מטעם המדינה להורות על הארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון יוחסה למשיב עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ), אשר בוצעה בצוותא חדא עם אדם נוסף (להלן: השותף ). באישום השני יוחסה למשיב עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק; עבירה של זיוף, לפי סעיף 418 רישא לחוק, וכן עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

2.על-פי המתואר באישום הראשון לכתב האישום, ביום 27.9.05 הגיעו המשיב והשותף לרחוב בפתח-תקווה, כשהם רכובים על קטנוע ומצוידים בשני אקדחים. השניים התקרבו בנסיעה מהירה על המדרכה אל עבר מיקי ממן (להלן: המנוח ), אשר שהה במקום בלוויית שני אחרים. המשיב עצר את הקטנוע וירה לעבר בית החזה של המנוח. בהמשך, ירה גם שותפו במנוח, וכתוצאה מן היריות, נפטר המנוח תוך דקות ספורות. על-פי המתואר באישום השני, ביום 2.10.05 רכב המשיב על אופנוע מביתו עד קצה הרחוב, כשהוא נוהג ללא רישיון, וברשותו אקדח ומחסנית. המשיב החביא מתחת לסלע שהיה במקום את האקדח והמחסנית ושב ולביתו. כעבור כחצי שעה, רכב המשיב לבניין בעיר מגוריו והטמין בתוך אדנית פרחים את גופי שני האקדחים הנזכרים באישום הראשון. זמן קצר לאחר מכן חזר המשיב למקום והטמין מתחת לאבן שתי תעודות זהות מזויפות. המשיב חזר לביתו ושם נעצר על-ידי המשטרה כשברשותו חלקי אקדח ותחמושת המתאימים לסוגי האקדחים שהוזכרו באישום הראשון.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה לביצוען של העבירות, וכי המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב עולה הן מהחזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק המעצרים והן מנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לו באישום הראשון. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) קיבל את הבקשה והורה, בהסכמת הצדדים, על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי למשיב תישמר הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו, ללא צורך להעלות נסיבה חדשה המצדיקה זאת.

4.משחלפו תשעה חודשים מאז נעצר המשיב, הגישה המבקשת לראשונה בקשה להורות על הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים. ביום 21.8.06 נעתר בית משפט זה (כב' השופט א' רובינשטיין) לבקשה באופן חלקי והורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-45 יום ממועד מתן ההחלטה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי אמנם, ככלל, רק במקרים חריגים תינתן הארכת מעצר לתקופה שבה לא נקבעו כלל ישיבות בתיק העיקרי, אולם במקרה דנן, בהינתן המסוכנות הברורה העולה מעבירת הרצח המיוחסת למשיב ומעברו הפלילי, אין מנוס מהארכת המעצר, והארכה זו אף מוצדקת ותואמת את כוונת המחוקק. כן ציין בית המשפט כי המקרה הנוכחי אינו מתאים לטרוניות מצד המשיב, נוכח העובדה כי הוא ובאי-כוחו ביקשו לא פחות מתשע דחיות במהלך הדיונים במעצר ובתיק העיקרי.

מנגד, בצד הארכת המעצר החלקית, הורה בית המשפט לצדדים לפנות ללא דיחוי לבית המשפט המחוזי לשם קביעת ישיבות הוכחות מוקדמות יותר.

5.בימים אלו עומדת להסתיים תקופת הארכת המעצר ומשפטו של המשיב טרם בא על סיומו. לפיכך, שבה המדינה ומבקשת להורות על הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים. לטענת המבקשת, המסוכנות הנשקפת מן המשיב נלמדת בבירור מנסיבות עבירת הרצח המיוחסת לו, לפיהן לא בחל המשיב מביצוע העבירה האמורה באמצעות נשק חם באמצע הרחוב, תוך שהיה עלול לפגוע בעוברים ושבים. בנוסף, נלמדת מסוכנות המשיב מעברו הפלילי המכביד, הכולל הרשעה בעבירה של שוד מזוין שבגינה ריצה מאסר ממושך, וכן הרשעות מרובות בעבירות רכוש. לטענת המבקשת, לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב אלא בדרך של מעצר. כן טוענת המבקשת כי העונש החמור הצפוי למשיב מקים חשש מובנה להימלטות מן הדין במידה וישוחרר, ואף מטעם זה מתחייב המשך מעצרו.

6.אשר להתנהלות משפטו של המשיב, מציינת המבקשת כי בתחילה נקבעו חמישה מועדים לשמיעת הוכחות בתיק החל מחודש דצמבר 2006, אולם בעקבות החלטתו הקודמת של בית משפט זה, ולבקשת המדינה, קבע בית המשפט המחוזי ביום 5.9.06 שני מועדים נוספים ליום 6.9.06 וליום 7.9.06. דא עקא, במועד הראשון מבין השניים הודיע בא-כוח המשיב, בשמו ובשם המבקשת, כי אין באפשרות הצדדים להיערך לשמיעת ההוכחות בתיק בהתראה כה קצרה ועל כן ביקש את דחיית הדיון. בית המשפט נעתר לבקשה וביטל את שני המועדים האמורים, תוך שהוא מציין כי אין באפשרותו לקבוע מועדים אחרים שיאפשרו להקדים את שמיעת הראיות בתיק, כמצוות בית משפט זה. ביום 19.9.06 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת להקדמת מועדי ההוכחות בתיק, אולם בקשה זו נדחתה מפאת העומס המוטל על יומן בית המשפט.

לדברי המבקשת, אף שהיא ערה לקושי הנובע מלוח הזמנים שנקבע לשמיעת הראיות בתיק זה, הרי שהעומס הרב המוטל על כתפי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מהווה בעיה, אשר הפתרון לה אינו בידי התביעה. לטענתה, רף הסיכון בתיק זה הינו גבוה ביותר, ולפיכך, חרף חלוף הזמן מאז נעצר המשיב, נקודת האיזון הראויה בין ההגנה על זכויותיו לבין ההגנה על בטחון הציבור ותקינות ההליך המשפטי לא השתנתה, והכף עדיין נוטה בבירור אל עבר הארכת מעצרו של המשיב. כן הדגיש בא-כוח המבקשת בדיון בפניי, כי בתקופת ההארכה המתבקשת אמורות להתקיים שלוש ישיבות בתיק זה.

7.בא-כוח המשיב, מנגד, טען בדיון בפניי כי ראוי לדחות את בקשת המדינה. לדבריו, נוכח העובדה כי הלכה למעשה לא הוקדמו מועדי הדיון בתיק, הרי שמצוות השופט רובינשטיין בהחלטתו לא קוימה. בפרט, הלין הסנגור בפניי על כך שבית המשפט המחוזי הקדים את מועדי הדיון בתיק בהתראה של יום אחד בלבד וטען כי פניות המבקשת לבית המשפט להקדמת הדיונים בתיק היו בגדר "מס שפתיים" בלבד: לדבריו, הבקשה הראשונה הוגשה לבית המשפט רק בחלוף שבועיים ממועד מתן החלטת השופט רובינשטיין, ואילו הבקשה השנייה, הופנתה לבית המשפט המחוזי יומיים בלבד לפני שהוגשה הבקשה להארכת מעצר המונחת בפניי. הסנגור שלל את הטענה לפיה העיכובים במשפטו של המשיב נבעו מהתנהלותו שלו בלבד, וטען כי גם ללא הדחיות שנתבקשו על-ידי המשיב לא ניתן היה לקבוע מועדים קרובים יותר לדיון בתיק, וכי גם המבקשת עצמה לא היתה ערוכה לקיים דיון הוכחות בתיק בהתראה הקצרה שניתנה לה על-ידי בית המשפט. בנוסף, טען הסנגור כי מדובר בתיק מורכב וסבוך ועל כן ברור כבר עתה כי תידרשנה הארכות מעצר נוספות עד לתום משפטו של המשיב. בנסיבות אלו, טוען הסנגור כי כפי שנעשה במקרים קודמים בעבר, ראוי להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר לגבי המשיב, אשר יבחן את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו ואת האפשרות להפיגה באמצעות חלופת מעצר.

8.לאחר שעיינתי בבקשת המדינה ובצרופות לה והאזנתי לטענות הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשת המדינה. בהוראותיו של חוק המעצרים משתקף הצורך לאזן בין שני שיקולים מרכזיים: מחד גיסא, זכותו של נאשם לחירות כל עוד לא הוכרע דינו וכל עוד עומדת לו חזקת החפות; ומאידך גיסא, האינטרס הציבורי אשר מחייב, בנסיבות המנויות בחוק, להורות על מעצרם של נאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובפרט במקרים בהם לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מהם בדרכים אחרות, אשר כרוכות בפגיעה פחותה בחירותם. כך גם באשר לסמכות להאריך את מעצרו של נאשם אשר הוקנתה לבית משפט זה בסעיף 62 לחוק המעצרים. השימוש בסמכות זו צריך להיעשות רק כאשר הדבר הכרחי וכאשר לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרכים אחרות, ועל כן, נדרש בית משפט זה לבחון בכל מקרה ומקרה האם המשכו של המעצר הינו חיוני (וראו לדוגמה: בש"פ 5070/01 מדינת ישראל נ' הרוש , תק-על 2001(2) 504 (2001)). בהקשר זה נאמר לא אחת כי התמשכות ההליכים בעניינו של נאשם פלוני עשויה להוות שיקול כבד-משקל שעה שבית המשפט מתבקש להאריך שוב את מעצרו, ואף להביא לשחרורו לחלופת מעצר על אף מסוכנותו והחשש להימלטותו מן הדין. בצדק ציין הסנגור בדיון לפניי כי במספר מקרים בעבר דחה בית משפט זה בקשות מטעם המדינה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, אף כשדובר בנאשמים שיוחסה להם עבירת רצח, וזאת בין היתר בהתייחסו להתמשכות ההליכים בעניינם (וראו לדוגמה: בש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' ישייב, תק-על 2002(4) 883 (2002) בש" פ 4783/03 מדינת ישראל נ' אגרונוב , תק-על 2003(2) 2211 (2003)).

יחד עם זאת, מבלי להקל ראש בשיקול זה ובקושי האינהרנטי הקיים בכך שהמשיב נמצא במעצר פרק זמן כה ממושך, הרי שהשיהוי בניהול משפטו של נאשם לעולם אינו שיקול בלעדי ולא בהכרח יהא בכוחו להטות את הכף לטובת שחרורו ממעצר. כידוע, ההכרעה בעניין זה היא פרי של איזון בין כלל השיקולים העומדים בפני בית המשפט והיא תלויה בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.

9.במקרה דנן, כפי שעולה מכתב האישום שהוגש נגד המשיב וכפי שכבר ציין השופט רובינשטיין בהחלטתו, המסוכנות הנשקפת מן המשיב היא רבה וברורה. כזכור, על-פי הנטען בכתב האישום, נטל המשיב חלק בחמורה מבין העבירות הקבועות בחוק העונשין. לא בכדי הודגשה על-ידי בא-כוח המבקשת העובדה כי על-פי המיוחס לו, עשה המשיב שימוש בנשק חם באמצע רחוב, כשהוא עלול לסכן עוברי-אורח תמימים. יתר על כן, נסיבות ביצוע העבירה מקשות על תחימת המסוכנות הנשקפת מן המשיב באופן כלשהו. נראה כי העבירה בוצעה על-רקע פעילות עבריינית כללית, ולפיכך, אין מדובר במסוכנות ספציפית ונקודתית, אשר לעיתים ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר (וזאת, יודגש, בשונה מחלק מן המקרים אליהם התייחס הסנגור בטיעוניו בפניי). שילוב נתונים אלו יחד עם עברו הפלילי המכביד של המשיב היוו את הבסיס להחלטה על מעצרו עד תום ההליכים, ולא שוכנעתי כי עם חלוף הזמן מאז נעצר המשיב לראשונה הוקהתה מסוכנותו באופן שעשוי להצדיק את שחרורו כעת. כאמור, עיינתי בפסקי הדין שהוצגו בפניי על-ידי הסנגור, אולם בהיבטים שונים קיים לטעמי שוני בין מקרה זה לאותם מקרים, וכאמור, בעניין שלפנינו יש לבחון כל מקרה לגופו.

לכל זאת יש להוסיף כי במהלך ההארכה המתבקשת צפויות להתקיים שלוש ישיבות הוכחות בתיק. אני ערה לכך שפרק זמן זה כפי הנראה לא יספיק לצורך סיום משפטו של המשיב, ועם זאת, צפויה לחול התקדמות ממשית במצב הדברים. בטוחני כי בית המשפט אשר בפניו מתנהל ההליך יעשה כל שביכולתו לקידום משפטו של המשיב באופן ממשי, חרף העומס הרב המוטל על כתפיו, וזאת על מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחירותו של המשיב.

10.סיכומו של דבר: לאחר ששקלתי את השיקולים השונים - ההתמשכות הבעייתית במשפטו של המשיב, חומרת העבירות בהן הוא מואשם, נסיבות ביצוען ועברו הפלילי המכביד, הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא להורות על המשך מעצרו. בקשת המדינה מתקבלת, איפוא.

מעצרו של המשיב מוארך בזאת ב-90 ימים נוספים, החל מיום 5.10.06, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1181/05, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.