בש"פ 539/11 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 29.1.2011 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 39458-04-10 המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

כנגד המשיב הוגש ביום 29.4.2010 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. כתב האישום מייחס לו ריבוי עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ריבוי עבירות מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; תקיפת בת זוג שגרמה חבלה של ממש לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין; ריבוי עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; תקיפת קטין על ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; ריבוי עבירות של תקיפת בן משפחה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין; תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על פי העובדות העולות מכתב האישום, במשך תקופה ארוכה, שתחילה בשנת 1990 וסיומה ביום 20.4.2010, נהג המשיב לתקוף את אשתו בהזדמנויות רבות ובתדירות גבוהה. כתוצאה מתקיפות אלו נגרמו לאשתו חבלות בכל חלקי גופה. עוד עולה מכתב האישום, כי החל משנת 2000, אנס המשיב במספר מקרים את אשתו, ביצע בה במספר מקרים מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה, והכל שלא בהסכמתה החופשית. באותה תקופה הפנה המשיב את תקיפותיו גם כלפי ילדיו, אשר היו קטינים בחלק מהמקרים. תקיפותיו של המשיב את ילדיו גרמו להם במספר מקרים לחבלות.

עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בהחלטתו מיום 26.5.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וכן קיימת עילת מעצר. באותו היום, נערך דיון במעמד הצדדים ביחס לאפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בין היתר, נידונה המלצת שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית אחותו, על אף הערכתו כי "קיימת רמת סיכון להישנות הבעייתיות בעתיד." ביום 31.5.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי קיים חוסר מתאם בין מסוכנות המשיב לבין ההמלצה לשחררו, וכי מסוכנותו לבני משפחתו כה מוחשית וממשית עד כי לא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. בשולי הדברים, ציין בית המשפט המחוזי, כי היה והמשיב יעבור במהלך מעצרו הליך טיפולי, שיביא לשינוי חיובי בתפיסת עולמו ודפוס חשיבתו, ניתן יהיה לשקול את שחרורו למוסד טיפולי. על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.5.2010 הגיש המשיב ערר לבית המשפט העליון, אשר נדחה. ביום 27.9.2010 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, במסגרתה שב שירות המבחן על ההמלצה לשחררו לחלופת מעצר בבית אחותו וכן נבחנה האפשרות לשחררו לחלופת מעצר המשלבת שהות במוסד טיפולי ובבית אחותו. בית המשפט המחוזי דחה, ביום 22.11.2010 את בקשתו של המשיב, בקובעו כי מאחר שהמוסד הטיפולי איננו מהווה חלופת מעצר ומאחר שנוכח מסוכנותו הרבה של המשיב אין לתת בו אמון, אין בידו לקבלת את הבקשה. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון אשר נדחה ביום 7.12.2010. ביום 12.12.2010 הגיש המשיב בקשה נוספת לעיון חוזר. אף בקשה זו לוותה בתסקיר חדש מאת שירות המבחן ואף היא נדחתה, ביום 26.12.2010.

משפטו של המשיב לא הסתיים, ולכן בחלוף תשעת החודשים כמצוות סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים, הוגשה בקשה זו שבפניי.

המבקשת טוענת כי מסוכנותו הגבוהה של המשיב עולה מנסיבות ביצוע העבירות ומהחלטותיהם של בית המשפט קמא ובית משפט זה, המשמיעות כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. לטענתה, הסכנה בה מצויה אשתו של המשיב אך תתעצם כעת עם תחילת המשפט, בו היא עתידה להעיד כנגדו. עוד לטענתה, שמיעת הראיות בתיק אמנם טרם החלה והעיכוב נגרם גם בשל שביתת הפרקליטים, אולם מרבית הדחיות נבעו מניסיונותיהם של הצדדים לנהל משא ומתן, במטרה להביא לסיום התיק ללא צורך בשמיעת ראיות, וכן קבועים שלושה דיוני הוכחות קרובים (בתאריכים 14.2.2011, 16.2.2011, 28.2.2011).

המשיב מצידו, מתנגד לקבלת הבקשה. לטענתו, ההליכים המשפטיים בעניינו לא התנהלו בצורה תקינה, והאשמה לעניין זה רובצת על כתפי המשיבה. עוד טען, באשר למסוכנותו, כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי להאריך את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, מיום 31.5.2010, הוא עבר סדרה של טיפולים במהלך מעצרו. טיפולים אלו הובילו לטענתו לתסקירים חיוביים ביותר בעניינו, ובעיקר מפנה הוא לתסקיר האחרון שנערך בעניינו, מיום 26.12.2010. לטענתו, החלופות עליהן המליץ שירות המבחן הינן חלופות ראויות ויש לקבלן. מעבר לכך, המשיב טוען כי אשתו בטיפול בעצמה, והיא נמצאת עימו בקשר שוטף ומבקרת אותו מדי שבוע במעצר, יחד עם ילדיהם המשותפים. בנוסף, הפנה המשיב למכתב שכתבה אשתו ביום 1.8.2010 לפיו היא מבקשת לבטל, מטעמיה האישיים, את התלונה שהגישה לגביו בכל הנוגע לעבירת האינוס.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע, סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים משמיעים כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר,

אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת מעצרו (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002), וכבר נקבע כי " ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

במקרה שלפניי, נראה כי העיכובים בשמיעת ההוכחות הינם מוצדקים ברובם, וכי אין להטיל על מי מהצדדים אשם בגינם. עם זאת, גם לו הייתי מקבל את טענת המשיב כי האשם לעניין זה מונח על כתפי המבקשת, עדיין לא הייתה עולה בידי האפשרות לדחות את הבקשה, וזאת לאור מסוכנותו של המשיב אשר מטה בעניין זה את הכף לעבר קבלתה. וכל זאת, כפי שהדבר משתקף מתוכן התסקירים שהוגשו בעניינו על ידי שירות המבחן אשר עולה מהם, כאמור לעיל, כי מסוכנות המשיב בעינה עומדת. תפקידו של בית המשפט במקרה שכזה, לבחון האם יש בחלופות המעצר שהוצעו כדי לאיין את אותה המסוכנות. כפי שנקבע בעבר, אין בחלופת המעצר בבית אחותו של המשיב בשילוב שהותו במוסד הטיפול אשר איננו מהווה חלופת מעצר כלל וכלל כדי לאיין ממסוכנותו

של המשיב. קל וחומר, כאשר קיים חשש שסכנה זו תקבל עוצמה נוספת עם המשך שמיעת ההוכחות בתיק. אשר על כן, אינני רואה לנכון לשחרר בשלב זה את המשיב לחלופת מעצר.

לאור האמור לעיל, ולאור העובדה כי לעת הזו קבועים שלושה מועדים לשמיעת ההוכחות בתיק, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 29.1.2011 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 39458-04-40 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

בית המשפט המחוזי מתבקש לקבוע מועדים נוספים לפי תפוסת יומנו להמשך שמיעת הוכחות בתיק וכל זאת במהלך שלושת החודשים הקרובים.