בש"פ 3015/11 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים שיחלו ביום 29.4.2011 לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, או עד למתן פסק דין ב-תפ"ח 39458-04-10 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו,

לפי המוקדם מביניהם.

כתב אישום וההליכים בעניינו של המשיב

1.

ביום 29.4.2010 הוגש כתב אישום כנגד המשיב המייחס לו עבירות רבות של אלימות ומין במשפחה, ביניהן עבירות אינוס, עבירות מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בכוח, תקיפת בת זוג שגרמה חבלה של ממש, ריבוי מקרים של תקיפת בת זוג, תקיפת קטין על ידי אחראי, ריבוי מקרים של תקיפת בן משפחה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם ואיומים. כתב האישום מגולל מסכת של אלימות והשפלות שביצע המשיב באשתו וילדיו במשך שנים. כך, על פי כתב האישום, המשיב נהג לתקוף את אשתו (להלן: המתלוננת ) בהזדמנויות רבות, וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות רבות בכל חלקי גופה. בתקופה זו נהג המשיב גם לתקוף את ילדיו, להכותם, לקלל אותם, להשפילם וכן לא אפשר להם להיכנס לביתם אם חזרו לאחר השעה 22:00. כן מואשם המשיב בכך שנהג לכפות באלימות על המתלוננת קיום יחסי מין וביצע בה בכוח, במספר הזדמנויות, מעשי סדום ללא הסכמתה, תוך שהוא גורם לה כאבים.

2.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב, וכי העבירות החמורות המיוחסות לו, אותן ביצע באכזריות רבה, מעידות על מסוכנותו ומצדיקות את מעצרו. ביום 25.5.2010 הוגש בהוראת בית המשפט תסקיר שבא בהמלצה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר אצל קרובי משפחתו. ביום 31.5.2010 ניתנה החלטתו של בית המשפט (השופטת ח' כוחן) בה נקבע כי קיים חוסר מתאם בין מסוכנותו הגבוהה של המשיב, הנלמדת גם מהתסקיר, לבין ההמלצה לשחררו. בית המשפט עמד על כך שמסוכנות המשיב למשפחתו כה מוחשית וממשית עד כי לא ניתן לאיינה בחלופת מעצר, והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 4239/10). בית המשפט (השופט ס' ג'ובראן) דחה את הערר וקבע כי למשיב מיוחסים מעשים חמורים ביותר, כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת וכי אין מקום להתערב בה.

ביום 27.9.2010 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים, ובדיון שהתקיים הסכימו הצדדים שיוגש תסקיר נוסף טרם הדיון בבקשה. ביום 1.11.2010 התקבל תסקיר, בו צוין כי מופעלים לחצים על המתלוננת לשקם את המשפחה וכי במקביל הביעה המתלוננת את רצונה שהמשיב ישוחרר לחלופה. שירות המבחן ציין גם את הצורך בהתערבות טיפולית בעניינו של המשיב ואת קשייו של המשיב לקבל זאת, אך עם זאת המליץ לשחררו לחלופה בבית אחותו. בית המשפט דחה את החלופה המוצעת, וקבע כי חלופה המתקבלת על הדעת היא חלופה במסגרת של פנימייה לטיפול בגברים באלימים. לפיכך, הורה על הגשת תסקיר משלים. תסקיר זה בא בהמלצה לאפשר למשיב להתראיין למסגרת כזו. המבקשת התנגדה לבקשה בטענה כי החלופה הטיפולית אינה הרמטית, והיא משולבת עם מעצר בית שאינו מאיין את מטרות המעצר. בית המשפט התיר את היציאה לראיון והורה על הגשת תסקיר משלים נוסף. בתסקיר הנוסף צוין כי המשיב התקבל למסגרת הטיפולית והמליץ על שחרורו אליה, אולם בית המשפט דחה את ההמלצה וציין כי אין מדובר בחלופת מעצר וכי מסגרת זו אין בכוחה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב למשפחתו.

על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה (בש"פ 8884/10). בהחלטתו, קבע בית המשפט (השופט נ' הנדל) כי יש לדחות את הערר, לאור העובדה שהמסגרת הטיפולית אינה חלופת מעצר ונוכח מסוכנותו הרבה של המשיב. בהמשך, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי, והדיון בה נדחה ליום 3.1.2011 לאחר שלא הוגש התסקיר במועד. ביום 21.12.2010 התקבל התסקיר אשר שב והמליץ על שחרור המשיב למסגרת הטיפולית המשולבת בחלופת מעצר אצל קרובי משפחה. שירות המבחן סבר כי שילוב הטיפול יחד עם פיקוח בני המשפחה יפחית את מסוכנות המשיב. באותו יום נתן בית המשפט החלטה בה תהה מה הטעם בקיום דיון נוסף בעניין, בשעה שהוצע אותו תוואי שבית המשפט העליון דחה זה מכבר, אך הותיר את הדיון ביום 3.1.2011 על כנו. בדיון זה נטען כי ביום 26.12.2010 הוגש תסקיר נוסף בו צוין כי המתלוננת חידשה את קשריה עם המשיב וכי היא מעוניינת בשחרורו ובשיקום משפחתם. כן נטען כי המשיב עצור כבר קרוב לתשעה חודשים וטרם החל משפטו. בית המשפט דחה את הבקשה וציין כי הסכנה הנשקפת למתלוננת מהמשיב, סכנת חיים ממש, עלולה רק להתעצם במהלך משפטו, ואין בכוחה של החלופה המוצעת לאיין סכנה זו.

3.

משלא הסתיים משפטו של המשיב בתום תשעה חודשים, הגישה המבקשת בקשה להארכת מעצרו. בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) נעתר לבקשה, וציין כי העיכובים בשמיעת ההוכחות אינם רובצים לפתחה של המבקשת, אך גם בהנחה שעיכובים אלה נגרמו באשמתה, מסוכנותו הרבה של המשיב עדיין מטה את הכף לקבלת הבקשה להארכת המעצר. מסוכנות זו, כך נקבע, משתקפת מהתסקירים שהוגשו בעניינו של המשיב, וכי כפי שקבע בית המשפט המחוזי אין בחלופות המעצר שהוצעו בכדי לאיין את מסוכנותו. על כן, ולאור העובדה שנקבעו שלושה מועדים נוספים להוכחות, הוארך מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 29.1.2011 (בש"פ 539/11).

הבקשה הנוכחית להארכת המעצר

4 .

המבקשת פירטה בבקשה את מהלך הדיונים בתיק העיקרי וציינה כי הקראת כתב האישום נערכה ביום 13.5.2010. בדיון שהתקיים ביום 20.6.2010 כפר המשיב במיוחס לו, אך ביקש מבית המשפט להפנות את התיק לגישור. בית המשפט נעתר לבקשתו אך משהליכי הגישור לא נשאו פרי, נקבע דיון הוכחות ליום 30.11.2010. דיון זה, ושני דיוני תזכורת נוספים, בוטלו עקב שביתת הפרקליטים ובמקומם נקבעו שלושה דיונים לחודש פברואר 2011. עקב החלפת הרכבים נקבעו ארבעה מועדים לחודש מרץ 2011, חלף מועדי פברואר. ביום 3.3.2011 הסתיימה פרשת התביעה, וביום 13.3.2011 החלה פרשת ההגנה. ביום 14.3.2011 הסתיימה חקירתו הנגדית של המשיב, ולאחר שני עדי הגנה נוספים הודיע המשיב על סיום הבאת ראיות ההגנה, ונקבעה ישיבת תזכורת ליום 16.3.2011. בישיבה זו הודיעו הצדדים כי דרוש להם זמן לנסות ולהגיע להסדר, ובית המשפט דחה את הדיון ליום 29.3.2011. דיון זה נדחה פעמיים, לבקשת הצדדים, במטרה למצות את המגעים ביניהם. ביום 12.4.2011 הודיע המשיב כי מגעיו עם המבקשת לא עלו יפה, ובית המשפט הורה למבקשת להגיש את סיכומיה עד ליום 15.5.2011, ולבא כוח המשיב להגיש את סיכומיו עד ליום 15.6.2011. כן נקבע מועד למתן הכרעת הדין – ליום 14.7.2011.

5.

בבקשה עמדה המבקשת על כך שאומנם שמיעת הראיות בתיק התעכבה בתחילה, אך כעת התיק נמצא בפני סיום ואף נקבע, כאמור, מועד למתן הכרעת הדין. בשים לב לכך, ולמסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב, התבקשה הארכת מעצרו בשנית ב-90 ימים.

6.

בא כוח המשיב מתנגד לבקשה. הוא עמד על רצונה של המתלוננת לחזור ולחיות עם המשיב. הוא הדגיש כי בית המשפט הפנה את הצדדים לגישור דווקא כדי לא לפגוע במשפחה, אלא שלמרבה הצער ניסיונות הגישור לא עלו יפה. עוד עמד על התמשכות ההליך. לאור האמור הוא ביקש לשחרר את המשיב לטיפול במסגרת חלופת מעצר.

דיון והכרעה

7.

ההליך התמשך אמנם, אך אני סבורה שבשלב זה של ההליכים, כשנקבע מראש, עוד לפני הגשת הסיכומים בפועל, מועד למתן הכרעת דין והכל בתוך תקופת המעצר המבוקשת – יש מקום להיעתר לבקשה. על מסוכנותו הרבה של המשיב עמד בית משפט זה בעבר, בהחלטות עליהן עמדתי לעיל. עתה, לאחר שבני משפחתו של המשיב העידו והכרעת הדין קרבה, נראה כי המסוכנות אינה פוחתת אלא עוצמתה דווקא רבה יותר. בנסיבות אלה מוארך המעצר ב-90 יום שתחילתם ביום 29.4.2011.