בש"פ 8884/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בעניין מעצרו עד לסיום ההליכים. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות אלימות רבות במשך שנים כלפי אשתו וילדיו הקטנים, לרבות עבירות מין כלפי אשתו הכוללות אינוס, מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בכוח ועוד. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים (מ"ת 39475-04-10, החלטה מיום 31.5.2010 שניתנה על-ידי השופטת ח' כוחן ). עררו של העורר שהוגש לבית משפט זה נדחה (בש"פ 4239/10 מיום 10.6.2010, השופט ס' ג'ובראן (להלן: " החלטת בית המשפט העליון ")). העורר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר אשר נדחתה כאמור – ומכאן הערר הנדון.

2.

העורר מדגיש דברים מספר: חלק מהעבירות בוצעו לפני תקופות ארוכות וטרם ניתנה החלטה בדבר התיישנותן; עמדת אשת העורר – היא המתלוננת – לפיה היא אינה מתנגדת לשחרורו, לא זכתה להתייחסות בהחלטה הנדונה; והעיקר, המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר ממעצר. בהקשר זה יש לציין כי נקבע בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, אשר הורתה על מעצרו של העורר, כי אם יעבור הוא במסגרת מעצרו טיפול אשר יביא לשינוי חיובי בתפיסת עולמו, ניתן יהיה לשקול שחרורו תחת השגחת מוסד טיפולי. הסניגור מדגיש כי מתסקיר המעצר האחרון עולה כי מרשו עבר טיפול שכזה. באת-כוח המדינה ציינה את החומרה המופלגת העולה ממעשיו של העורר, שהוכחו לכאורה; הסכנה העולה עד כדי סכנת נפשות הצפויה לאשת העורר, היה וזה ישוחרר, כאשר חששותיה עולים מאמרותיה השונות במהלך החקירה; המסגרת הטיפולית אינה מצביעה על שינוי ממשי בתפיסת עולמו של העורר, ובכל מקרה, החלופה המוצעת אינה ראויה.

3.

אפתח בפנייה לדברי חברי, השופט ס' ג'ובראן בהחלטתו: "עובדות כתב האישום מלמדות על אלימות מתמשכת ואכזרית, דפוסי התנהלות שתלטניים וכוחניים, התנהגות בלתי מרוסנת של העורר כלפי בני ביתו, אשתו וילדיו הקטינים, וכן תיאור אישיותו והבעייתיות בדפוסיו, בדרכי חשיבתו ובתפקודו בתוך המשפחה, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן" (עמוד 1 להחלטת בית המשפט העליון). כמו כן, צוינה התרשמות שירות המבחן "מחוסר יכולתה של האישה להגן על עצמה".

על רקע זה, יש לבחון את העילה העיקרית לבקשה לעיון חוזר, שעניינה המלצת שירות המבחן. המלצה זו כוללת מעצר בית חלקי ושילובו של העורר במסגרת טיפולית ב"בית נועם". כמובן, מוסד טיפולי אינו בגדר "מפתח קסם" הפותח את שערי המעצר באופן אוטומטי, אלא יש לבחון את אופיו של המוסד ביחס לנסיבות המקרה. שירות המבחן הדגיש, שעל מנת שיתחיל העורר בטיפול "ישנה דרישה מפורשת מצד המסגרת כי יצוין בפרוטוקול הדיון כי "בית נועם" אינו מהווה חלופה למעצר. נסביר כי לכך רציונל טיפולי וזאת לאפשר למטופל להשתתף בפעילויות השונות אף אלו שמחוץ לבית ובנוסף לצורך יכולת קבלת הצוות הטיפולי החלטות רלוונטיות ללא השפעת התנאים על התהליך הטיפולי. בנוסף באופן זה נמנעת בקורת מצד גורמי אכיפת החוק באופן שעלול לסכן יכולת המטופלים להגיב לטיפול בהם ... המסגרת אינה מהווה חלופת מעצר".

נבהיר, כי ישנם מקרים בהם מסגרת טיפולית עשויה להוות חלופת מעצר ראויה. ברם, אין זה אחד מהם. מסקנה זו נובעת משילובם של שני שיקולים: האחד – מסוכנותו הגבוהה של העורר, אשר עולה ממעשיו שהוכחו לכאורה ואף מתסקירי שירות המבחן. האחר – המנגנון המוצע במסגרת הטיפולית. כמובן, בית משפט זה אינו מתערב בשיקולי הטיפול של המוסד "בית נועם". סביר בעיני כי ייתכנו מצבים בהם מתן אמון רב במטופל הינו חוליה חשובה בשרשרת השיקום. השאלה היא – האם ראוי שבית המשפט ייתן אמון שכזה בעורר נוכח מסוכנותו. בדומה לבית המשפט המחוזי, סבורני שיש להשיב לשאלה זו בשלילה. כאמור, "בית נועם" בעצמו מצהיר שאינו מהווה חלופת מעצר.

4.

הערר נדחה.