בש"פ 4239/10 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 31.5.2010, שניתנה בתיק מ"ת 39475-04-10, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באשמת ביצוע עבירות אלימות רבות, שנעברו לאורך שנים, כלפי אשתו וילדיו הקטינים, לרבות עבירות של אינוס האישה באופן תדיר, עבירות של מעשה סדום באישה, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בכוח ועוד והכל בניגוד לרצונה, כמפורט בכתב האישום.

עובדות כתב האישום מלמדות על אלימות מתמשכת ואכזרית, דפוסי התנהלות שתלטניים וכוחניים, התנהגות בלתי מרוסנת של העורר כלפי בני ביתו, אשתו וילדיו הקטינים, וכן תיאור אישיותו והבעייתיות בדפוסיו, בדרכי חשיבתו ובתפקודו בתוך המשפחה, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 31.5.2010 הורה בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטה נקבע, כי בתיק קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי כנגדו קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי העורר מהווה סיכון של ממש לביטחון משפחתו וכי האלימות המתמשכת, הטרור והפחד שהשליט לכאורה בביתו, לרבות מעשי המין האלימים שביצע לכאורה באשתו, מצביעים על המסוכנות הנשקפת ממנו. כן נקבע, כי אם העורר יעבור במהלך מעצרו הליך טיפולי לגברים אלימים, אשר יביא לשינוי חיובי בתפיסת עולמו ובדפוס חשיבתו, ניתן יהיה לשקול שחרור למוסד טיפולי. בהחלטתו התייחס בית-המשפט המחוזי לחוסר המיתאם בין קביעת שירות המבחן, לפיה קיימת רמת סיכון להישנות הבעייתיות בהתנהגותו של העורר בעתיד לבין ההמלצה לשחררו למעצר בית. וכך קבע בית-המשפט:

"קיים חוסר מיתאם בין המסוכנות של המשיב [העורר] לבין ההמלצה לשחרור. איני רואה עין בעין את המסקנה לשחרור עם שירות המבחן. בראש ובראשונה, רמת המסוכנות הנלמדת מריבוי העבירות המיוחסות למשיב ומחומרתן הינה ברמה כה גבוהה, בבחינת "הכתובת כתובה על הקיר", ועל כן, אין להסכים עם שחרור לחלופה".

מכאן הערר שבפניי.

בא-כוח העורר טוען, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר שנמצאה מתאימה על-ידי שירות המבחן ושיש בה כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת ממנו. לטענתו, לעורר אין עבר פלילי וכי הוא היה בעל ואב שדאג לפרנסת משפחתו.

מנגד, באת-כוח המשיבה מבקשת לדחות את הערר וטוענת, כי מעשי האלימות הרבים של העורר, שנעברו לאורך שנים רבות הן כלפי אשתו והן כלפי ילדיו לרבות עבירות המין שביצע באשתו בניגוד לרצונה מלמדים על מסוכנותו. עוד טוענת היא, מעיון בתסקיר שירות המבחן עולה, כי מדובר באדם בעל סממנים המצביעים על רמת מסוכנות, דפוסים אלימים וכוחניים באישיותו, בתפיסתו ובהתנהגותו וקשייו לקבל על עצמו אחריות על הבעייתיות ולערוך בדיקה עצמית. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי אין מקום לשקול חלופת מעצר אודותיו מאחר ואין לתת בו אמון לאור העובדה, כי התנהג באלימות קשה כלפי ילדיו ואשתו לאורך זמן רב.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר עד תום בירור דינו.

במקרה שלפניי, מעשיו של העורר חמורים ביותר. מדובר באדם הנוהג באלימות מתמשכת ואכזרית, התנהגות כוחנית, שתלטנית ובלתי מרוסנת. אדם בעל דפוסים אלימים וכוחניים באישיותו, דרכי חשיבה בעייתיים, אשר לו קושי לקבל על עצמו אחריות על מעשיו והוא מהווה סיכון של ממש לביטחון בני משפחתו. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כך שהעובדות שלפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

בנוסף, האישה, היא המתלוננת, מתארת את חוסר יכולתה להגן על עצמה מפני העורר ולדבריה היא אחוזת פחד, כי אם הוא ישוחרר לחלופת מעצר, הוא ירצח אותה. גם במשטרה היא העידה, ביום 21.4.2010, כי:

"אני מפחדת שהוא ישתחרר ויבוא הביתה. אני אומרת לך הוא ירצח אותי ואת... הבת שלי, כי היא הזמינה משטרה. אני אומרת לך מעכשיו, הוא יפגע בי בטוח".

זאת ועוד, שירות המבחן התרשם מחוסר יכולתה של האישה להגן על עצמה ואף הוסיף וציין, כי התרשם מחשש ממשי לפגיעה המשכית מצד העורר כלפי אשתו וכלפי בני המשפחה. עוד יש לציין, כי הגם שהאישה גרסה בפני שירות המבחן, כי אין לה התנגדות לשחרור העורר לחלופה, דבריה אלה נאמרו על רקע היותה אישה מוכה, והרי תופעה מוכרת היא, שנשים אשר עוברות מקרי אלימות מצד בעליהן, נוטות לעיתים למחול להם.

כמו-כן, כידוע, למרות המלצתו של שירות המבחן לשחרור העורר, אין בית-משפט זה מחויב לקבלה (ראו בש"פ 7842/07 יצחק אדגו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.2007)).

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו יחדיו, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של נאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.10.1996)). מי שנוטל כסא, משליך אותו על אדם ומכה בגופו של הזולת, כפי שעשה העורר בענייננו, הוא מסוכן ויש להגן על הציבור מפניו (ראו והשוו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.6.1999).

סוף דבר: החלטת בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, הערר נדחה.