בש"פ 5820/13 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

בפני בקשה (חמישית) לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים החל מיום 6.9.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 26524-03-12 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

2.

ביום 15.3.2012 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בקצרה ייאמר, כי כתב האישום מייחס למשיב אינוס תוך גרימת חבלה גופנית והתעללות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיף 345(ב)(4) לו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו וכי מעשיו מקימים עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים ועילת מעצר נוספת מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, בהתחשב בכך שהוא תושב אריתריאה השוהה בארץ שלא כחוק, ולכן קיים חשש שינסה להתחמק מאימת הדין. בבקשה צוינה גם העובדה שהמשיב שוחרר ממאסר ביום 23.10.11, כעשרים ימים בלבד לפני ביצוע המעשים המיוחסים לו, לאחר שסיים לרצות עונש מאסר בפועל בן 12 חודשים בגין עבירת אלימות חמורה.

4.

הדיון בבקשת הארכת המעצר התקיים ביום 13.5.2012, לאחר מספר בקשות דחיה מטעם בא-כוחו של המשיב. בדיון זה הסכים בא-כוחו של המשיב למעצרו עד תום ההליכים, תוך שהוא מבקש לשמור על זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר בכל עת. נוכח כך, הורה בית המשפט קמא על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. מאז, הוארך מעצרו של המשיב 4 פעמים בבית משפט זה, בהסכמתו – פעמיים בתשעים יום (בש"פ 8744/12, השופט י' עמית ; בש"פ 1657/13, השופט א' רובינשטיין ), ופעמיים ב-45 יום (בש"פ 3814/13, השופט נ' סולברג ; בש"פ 5008/13, השופטת א' חיות ). שתי ההחלטות האחרונות ניתנו לאחר שהסתיימו טיעוני הצדדים בהליך העיקרי (ביום 10.4.2013), ומאז ממתין המשיב להכרעת הדין.

5.

כמו בפעמים הקודמות, המבקשת חוזרת ומצביעה על עילות המעצר המתקיימות בעניין, לשיטתה, תוך שהיא מצביע על אכזריותם של המעשים המיוחסים למשיב, על עונש המאסר שריצה בגין עבירת אלימות ועל החשש מפני הימלטות אפשרית של המשיב. לשיטתה, אין לתת במשיב אמון, בין היתר בשל כך שאת העבירה המיוחסת לו ביצע לכאורה ימים מספר לאחר שחררו ממאסר בגין עבירת אלימות קודמת. כמו כן, נטען כי החשש מפני הימלטות מתעצם לנוכח השלב המתקדם בו מצוי ההליך העיקרי.

6.

מנגד, מצביעים באי-כוחו של המשיב על הקושי ההולך ומתעצם בשל התמשכות המעצר – כאשר המשיב ממתין זה חודשים אחדים להכרעת הדין במשפטו. לטענתם, הם הסכימו להארכות המעצר הקודמות, אך כעת, כאשר מועד הכרעת הדין לוט בערפל דומה שחל שינוי בנקודת האיזון, והכף נוטה לעבר שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. הם הוסיפו וציינו כי הסכמתם להארכת המעצר בפעם הקודמת ניתנה מתוך התחשבות במכלול הנסיבות, ושהחלטתה של השופטת חיות מיום 21.7.2013 התייחסה במפורש לכך שבית המשפט המחוזי מתבקש לעשות מאמץ על מנת ליתן את הכרעת הדין במהלכה של תקופת המעצר הנוספת. בסיכומו של דבר, ציינו באי-כוחו של המשיב כי הם מסכימים להארכת מעצר נוספת שלא תעלה על 30 יום.

7.

בתשובתה, הכירה המבקשת בקושי הכרוך בהימשכותם של ההליכים בעניינו של המשיב, אך ציינה כי ביטחון הציבור מחייב את המשך מעצרו, ועל כן יש מקום להאריך את מעצרו של המשיב אף מעבר לתקופה המוסכמת.

8.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, החלטתי כי יש מקום להאריך את מעצרו של המשיב, אך להעמיד את הארכת המעצר בעת הזו לתקופה נוספת של 30 יום, כפי שהסכימו אף באי-כוח המשיב. אכן, כטענת המשיב, נקודת האיזון בין זכותו של הנאשם לחירות לבין האינטרס הציבורי התומך במעצר משתנה בהדרגה ככל שמתארך ההליך השיפוטי, וזאת בכפוף לנסיבותיו של כל מקרה (ראו למשל: בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (24.1.2007); בש"פ 519/11 מדינת ישראל נ' הייבי (26.1.2011)). בהחלטתי להאריך את מעצרו של המשיב לתקופה של 30 יום, אני נותנת משקל בכך לחששות שהובעו בכל הנוגע לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, אך גם לאי-הנחת הנמשכת מן המצב שנוצר. לא נותר לי אלא לחזור ולהצטרף לבקשה לעשות את המרב לשם מתן הכרעת הדין בתקופה הקרובה.

9.

אני מורה אפוא על הארכת מעצרו של המשיב ב-30 ימים נוספים החל מיום 6.9.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 26524-03-12 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם מביניהם.