בש"פ 2935/15 תופיק דלו נ. מדינת ישראל

1.

לפני שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.4.2015, שדחתה את בקשת העוררים לעיון חוזר בהחלטה לעוצרם עד תום ההליכים (מ"ת 2984-02-12, השופט צ' קאפח ).

כתב האישום והליכים קודמים

2.

"ביום שעמדו להרגו, קם סנטיאגו נסאר בחמש ושלושים בבוקר לחכות לאנייה המביאה את הבישוף". כך נפתח ספרו של גבריאל גרסיה מרקס כרוניקה של מוות ידוע מראש (בתרגום טל ניצן, 1988). גבריאל (גבי) קדיס ז"ל (להלן: קדיס או המנוח ), יו"ר האגודה הנוצרית האורתודוקסית לצדקה, נרצח בסיומן של חגיגות חג המולד בקהילתו בעיר יפו באירוע שהדיו טרם שככו ופצעיו טרם הגלידו בקרבה של הקהילה הקטנה. העוררים הם שניים מן הנאשמים ברצח זה.

3 .

ביום 10.10.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד העוררים תופיק דלו (להלן: תופיק ) ופואד אבו מנה (להלן: פואד ), וכן כנגד טלאל-ג'ירייס אבו מנה (להלן: טלאל ). פואד הוא אחיינו של טלאל, ואילו תופיק מאורס לאחיינית נוספת של טלאל. על פי הנטען בכתב האישום, טלאל היה מסוכסך עם האגודה הנוצרית האורתודוקסית לצדקה (להלן: האגודה ), שבראשה עמד קדיס, על רקע מאבק משפטי ביחס להחזקה בדירת מגורים ביפו. בחודש דצמבר 2011, בעקבות סירובו של קדיס לדחות דיון משפטי בקשר לדירה, אמר טלאל בשיחה עם אדם אחר כי הוא יכול לשלוח אל משרדו של קדיס את אחד מבני אחיו, כדי ש"יחסל" אותו. בישיבה של האגודה מיום 28.12.2011 איים טלאל על קדיס ואמר לו כי אם ההליך המשפטי יימשך יבולע לו ו"יהיה דם". בשל הסכסוך ביניהם החליט טלאל לגרום למותו של קדיס, ולשם כך יצר קשר עם העוררים והשלושה סיכמו כי הרצח יתבצע במהלך חגיגות חג המולד של העדה האורתודוקסית שהתקיימו ביפו בתאריך 6.1.2012. במסגרת זאת, הצטיידו העוררים במסכה וכובע בדמותו של סנטה קלאוס ובסכין שנשא עליו פואד. ביום שבו התקיימה התהלוכה בסביבות השעה 17:00 צעדו בה השניים יחד עם שני בני משפחה של פואד (אחיו אנטון, המכונה גם טוני, ובן משפחה נוסף שכונה "פואד הגדול") כשפואד נושא עמו את הכובע, המסכה והסכין. בשעה 17:40 הגיעו העוררים לטקס חג המולד שהתקיים בכנסייה, שם התכוונו לבצע את תכניתם. פואד לבש את המסכה והכובע, על מנת להקשות על זיהויו, על דעת תופיק, והשניים התקרבו למקום שבו עמד קדיס בכוונה לדקרו. בסיום הטקס כיבה אנטון את מתג החשמל וגרם לכיבוי האורות. העוררים ניסו להוציא לפועל את התוכנית אך הדבר לא עלה בידם. בתום הטקס יצאו העוררים מהכנסייה ועקבו אחר קדיס. סמוך לשעה 18:20 עטה על עצמו פואד שוב את המסכה והכובע על מנת להקשות על זיהויו, והשניים עקבו אחרי קדיס. בשלב מסוים הסתתר פואד מאחורי רכב חונה ושלף את הסכין שהחביא על גופו, כאשר תופיק צועד בסמוך לו, מתצפת ומחפה עליו. בפינת הרחובות יפת ויהודה הימית התקדם פואד לעברו של קדיס ודקר אותו בגבו שתי דקירות עמוקות. סמוך לאחר מכן פואד נמלט בריצה מערבה, ואילו תופיק נמלט מזרחה. לאחר מכן, נמלט פואד לביתו של טלאל שעזר לו לגבש אליבי, על-ידי כך שפואד החליף חולצה בדירתו של טלאל והשניים הצטלמו יחד כשפואד לובש חולצה אחרת מזו שלבש במהלך התהלוכה. כתוצאה מהדקירות נגרמו לקדיס פצעים חמורים, והוא הובהל לבית החולים וולפסון, שם נקבע מותו.

4.

בשל מעשים אלו יוחסו לעוררים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ורצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לטלאל יוחסה גם כן עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע וכן עבירה של סיוע לאחר מעשה לפי סעיפים 260(א) ו-261(1) לחוק העונשין.

5.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. ביום 5.3.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשמים, ובכלל זה לבושם של העוררים, הסרטונים והתמונות ממצלמות אבטחה באזור וכן של אנשים פרטיים שבהם נראים העוררים בקרבת המנוח, וכן חקירתו של תופיק במשטרה שבה מסר גרסה סותרת לזו שנראית במצלמות האבטחה לפיה הוא הלך לביתו מיד לאחר האירוע ואף לא ידע לזהות את פואד שלבש כובע סנטה קלאוס בתצלומים. כן התייחס בית המשפט המחוזי לאמירות של תופיק למדובב ולכך שנמנע מלהסבירן בחקירתו המשטרתית. בית המשפט המחוזי התייחס גם לפרטים מוכמנים שהיו ידועים לתופיק ועלו בשיחתו עם המדובב, כגון ידיעתו כי הכפפות שנמצאו על-ידי המשטרה לא שימשו את הרוצח, ידיעתו כי הרוצח חבש מסכה של סנטה קלאוס, וידיעתו באשר לאופי הסכין שבה בוצע הרצח, סכין קצבים. תופיק גם ידע שהחשכת הכנסייה לא הייתה תקלה בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שפואד הוא הדוקר, וכן ראיות לכאורה לכך שתופיק הוא מבצע בצוותא עמו. גם לגבי טלאל נקבע כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה, הן בשל אמירותיו והאיומים שהשמיע כנגד המנוח והן בשל היעדרותו המפתיעה מהתהלוכה. צוין עוד, כי המדינה נמנעה מלייחס לטלאל עבירת שידול משום באין ראיות להיותו "במעגל הפנימי של המבצעים", ועל כן יוחסה לו עבירה של קשירת קשר, עבירה שלגביה קיימות מספיק ראיות נסיבתיות כמכלול. באשר לעוררים, נקבע כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית ומסוכנות בולטת וברורה. על כן, בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים כנגדם. כך נקבע גם ביחס לטלאל שבית המשפט המחוזי עמד על התנהלותו חסרת העכבות וגם על החשש הממשי מכך שישפיע על עדים.

6.

ביום 4.4.2012 הגישו העוררים ערר על החלטה זו. לאחר דחיות חוזרות ונשנות מצדם קיבלו העוררים את המלצת בית המשפט למחוק את הערר תוך שמירה על זכותם לטעון את טענותיהם בגדרי בקשה לעיון חוזר, ככל שתהא עילה להגשתה, ובהתאם לכך ביום 16.7.2012 נמחק עררם (בש"פ 2785/15, השופט נ' סולברג ).

7.

ביום 10.7.2013 הגיש תופיק בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים, בטענה כי חל כרסום בראיות כנגדו. ביום זה הוגשה בקשה לעיון חוזר גם על-ידי פואד, אך הוא משך אותה בהמשך. ביום 28.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. על ההחלטה הגיש תופיק ערר לבית משפט זה, אשר נדחה בהחלטה מיום 10.12.2013. בהחלטתו של בית משפט זה נקבע, כי תופיק לא הציג עובדות או טענות חדשות, וכי התשתית הראייתית הקיימת מקימה סיכוי סביר להרשעה. בהחלטה צוין כי אין בה כדי לשלול את האפשרות כי סוגיית המשך המעצר תיבדק שוב בבקשה נוספת לעיון חוזר ככל שתהיינה ראיות חדשות שיצדיקו זאת (בש"פ 7826/13, השופטת א' חיות ).

8.

ביום 25.12.2014 הגיש תופיק עוד בקשה לעיון חוזר אשר נדחתה גם היא בהחלטת בית המשפט המחוזי, והוגש עליה ערר לבית משפט זה. ביום 29.1.2015 נדחה הערר, ונקבע כי טענה בדבר "כרסום" בראיות מוגבלת לראיות או התפתחויות חדשות, בעוד במקרה זה הוצגו שוב ראיות שכבר נבחנו. עוד נקבע כי נשקפת מתופיק מסוכנות רבה עקב העבירה שביצע, תוך תכנון, וכן בשל עברו הפלילי והתנהגותו האלימה במעצר כלפי סוהרים. כן צוין כי מספר מועדי דיון בתיק בוטלו בשל החלפת ייצוגו של תופיק, וכי מלבד זאת קצב התנהלות המשפט מניח את הדעת (בש"פ 388/15 השופט מ' מזוז ).

9.

נוכח התמשכות המשפט, הוארך מעצרם של העוררים על-ידי בית משפט זה מספר פעמים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) – ברוב המכריע של המקרים בהסכמתם ושלוש פעמים שלא בהסכמתם (בש"פ 552/13 ובש"פ 6888/13, שתיהן מפי השופט ע' פוגלמן ; בש"פ 1724/15, השופט י' דנציגר ). להשלמת התמונה יצוין כי טלאל שוחרר בינתיים לחלופת מעצר על-פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.4.2013, וכי שני העוררים החליפו את ייצוגם בדצמבר 2014, והחלו להיות מיוצגים על ידי באי-כוחם כאן.

10.

ההחלטה העדכנית על הארכת מעצרם של העוררים ניתנה ביום 16.3.2015 על-ידי השופט י' דנציגר (בש"פ 1724/15). העוררים התנגדו להארכת מעצר זו, אך עמדתם נדחתה. השופט דנציגר קבע כי התמשכות מעצרם היא תוצאה בלתי נמנעת בנסיבות העניין לנוכח מורכבותו של התיק ובשים לב לכך שההליך מתקדם בצורה מניחה את הדעת בהתאם למורכבותו. השופט דנציגר הוסיף וקבע כי ככל שסבורים העוררים שחל "כרסום" בתשתית הראייתית הלכאורית, או שיש בידיהם ראיות חדשות, אשר בכוחן להשפיע מהותית על ההליך, שמורה להם הזכות לשוב ולפנות בכל עת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחוק המעצרים. השופט דנציגר ציין "בשולי הדברים" כי "אין בהחלטות בית משפט זה להאריך פעם אחר פעם את מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים כדי למנוע מהמשיבים את האפשרות להגיש בקשה לשקול את שחרורם לחלופת מעצר. אפשרות זו פתוחה בפני המשיבים בכל שלב, ככל שיש בידיהם להציג חלופה הולמת והדוקה שיכולה לאיין את מסוכנותם ואת החשש להימלטות מאימת הדין בנסיבות העניין, שתימצא ראויה והולמת על ידי בית המשפט המחוזי", תוך הפנייה לבש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו

(24.1.2007)

ולבש"פ 6683/14 מדינת ישראל נ' פינטו

(20.10.2014) ( שם , בפסקה 21 להחלטה).

11.

בקשותיהם של תופיק ופואד לעיון חוזר בהחלטות לעוצרם, המצויות בבסיסם של העררים שבפני, הוגשו לאחר החלטתו האמורה של השופט דנציגר . בקשתו של תופיק כוונה לשחרורו לחלופת מעצר ברמלה בתנאים מגבילים, שיכללו מינוי מפקחים ואיזוק אלקטרוני, באופן שישיג את תכלית המעצר תוך התחשבות בכך שהוא עצור כבר 42 חודשים. בקשתו של פואד כוונה אף היא לשחרורו לחלופת מעצר, כשבהקשר זה הוצעה על-ידו חלופה בעיר ירושלים אצל קרובי משפחה, וכן הוצעו שישה מפקחים על מנת שאלו ייבחנו על-ידי שירות המבחן. בקשתו של תופיק התבססה הן על טענה של "כרסום" בראיות והן על הפגיעה הנמשכת בחירות בשל חלוף הזמן, ואילו בקשתו של פואד התמקדה בטענה של חלוף הזמן.

12.

ביום 19.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי את שתי הבקשות. בית המשפט המחוזי קבע, כי הטענה להתמשכות ההליכים שהועלתה על-ידי שני העוררים אינה טענה שיש לבחון במסגרת עיון חוזר, אלא במסגרת הארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים בבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של העוררים כי ניתן ללמוד מהחלטתו של השופט דנציגר כי חלוף הזמן מצדיק את שחרורם לחלופות מעצר. לשיטתו, הדברים נאמרו באופן כללי והתייחסו לזכותם החוקית של העוררים להגיש בקשה לעיון חוזר.

13.

בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתו של תופיק כי חל כרסום בראיות לגביו. בית המשפט המחוזי קבע כי חלק ניכר ומהותי מטענותיו של תופיק נדון כבר בהליכים קודמים, ואילו טענות אחרות שלו אינן נוגעות לליבת הראיות. בית המשפט המחוזי ציין כי רק "מהפך ראייתי", "כרסום מהותי ומשמעותי" "שינוי דרמטי" וכדומה, ייחשבו להיחלשות נוספת בעוצמת התשתית הראייתית (בהפניה לבש"פ 8216/13 אוחיון נ' מדינת ישראל (30.1.2014)). בית המשפט המחוזי התייחס באופן ישיר לשהותם של העוררים יחד עד לרגע הרצח עצמו, כפי שתועדו במצלמות האבטחה, וכן לכך שתופיק ידע פרטים מוכמנים באשר לרצח, והפנה לעניין זה להחלטותיהם של השופטת חיות ושל השופט מזוז בעניינו.

העררים

14.

העררים שבפני מכוונים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. כמו בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי, תופיק העלה טענות מפורטות בכל הנוגע ל"כרסום" בראיות, ובנוסף לכך טען שהגיעה העת לשחררו לנוכח הפגיעה הנמשכת בחירותו בשל חלוף הזמן. לעומת זאת, עררו של פואד התמקד בחלוף הזמן.

15 .

תופיק עומד על כך שמאז החלטתה של השופטת חיות בעניינו חלפו כ-16 חודשים והוגשו מספר ראיות המכרסמות בתשתית הראייתית. כמו כן, הוא טוען כי הייתה היחלשות נוספת בעוצמת התשתית הראייתית הנסיבתית כנגדו בעקבות הראיות שהוצגו בהליך העיקרי בישיבות שהתקיימו בימים 2.3.2015 ו-15.3.2015, לאחר ההחלטה של השופט מזוז בעניינו מיום 29.1.2015.

16.

בא-כוחו של תופיק טוען כי אחד הנדבכים של התשתית הראייתית נגדו היה האזנת סתר לשיחת טלפון שלו עם חבר שממנה למדה המשטרה כי הוא נסע לרמלה בתקופה שלאחר הרצח, בשל פעולות החקירה של המשטרה. בהקשר זה, הוא מצביע על ראיות חדשות שמהן ניתן ללמוד כי גם לאחר הרצח המשיך בשגרת חייו ביפו ואף התמיד בעבודתו. בהקשר זה, הוא טוען כי משהתברר שהוא אמנם נסע לרמלה אך שהה שם מספר שעות בלבד נחלש הבסיס הראייתי נגדו.

17.

עובדה נוספת שנזקפה לחובתו של תופיק, כך נטען, נסבה על כך שטלאל מימן את שכר טרחת עורך דינו הקודם. אולם, בהקשר זה צירף בא-כוחו של תופיק מכתבים המלמדים כי הפנייה לעורך הדין לא נעשתה על-ידי טלאל. אם כן, משאין עדות לכך שטלאל יצר את הקשר עם עורך הדין נחלש המשקל שיש לייחס לתשלום לעורך הדין על-ידו (עובדה שניתן להסבירה בהיותו קרוב בעל אמצעים).

18.

בא-כוחו של תופיק מצביע על פלט שיחות הטלפון של תופיק מאותו ערב – אשר ממנו ניתן ללמוד כי היה בקשר עם אביו ועם ארוסתו, ולא עם פואד. ריבוי השיחות עם ארוסתו, וכן העובדה שהתקשר לאביו מיד לאחר הרצח כדי לספר לו עליו, מלמדת, כך נטען, על כך שהיה שקוע בעניינים אחרים, ואף הגיב לרצח בזעזוע.

19.

לבסוף, בא-כוחו של תופיק מצביע על כך שמרשו נצפה הולך עם פואד בתהלוכת חג המולד, אך למעשה נצפה הולך ומדבר גם עם אחרים, ומכל מקום גם אחרים הלכו ודיברו עם פואד (וביניהם שניים שהיו איתם רוב הזמן כמפורט בכתב האישום – אנטון ופואד "הגדול"). כן הוא טוען שהשניים לא היו צמודים כל הזמן, אלא היה מרחק ביניהם, וכי אין עדויות לכך שהוא היה קרוב למנוח אף אחרי הדקירה. בטענותיו אלה מתבסס תופיק על עדויות של עדים שונים שנשמעו במשפט. לטענתו, מן העדויות עולה כי תופיק התנהג בצורה שגרתית במהלך התהלוכה, כי היה שקוע בעיקר ביצירת קשר עם ארסותו, מדונה, וכי היה אמור ללכת עמה לארוחה.

20.

באופן כללי יותר טוען עורך דינו של תופיק כי ההתבססות על צילומים שנקלטו במצלמות אבטחה מהם עולה כי תופיק היה לצידו של פואד במשך חלק גדול מן הערב היא מטעה, משום שאין היא מציגה את התמונה המלאה של ערב הומה אדם, שבו תופיק היה לצידו של פואד כמו גם לצידם של אנשים רבים נוספים.

21.

כמו כן, מפנה בא-כוחו של תופיק לעדויות נוספות התומכות לדעתו בגרסתו, ובהן עדות ארוסתו מדונה, ואף עדותו של הספר שלה (אשר סיפר כי היא התעכבה במספרתו בערב הרצח – גרסה שנועדה לתמוך בטענה שתופיק כלל לא היה מתוכנן ללכת לתהלוכה והשתתף בה משום שארוסתו התעכבה).

22.

לצד טענותיו המפורטות לעיל, מבקש בא-כוחו של תופיק להגיש חומר מודיעיני נוסף בשלב זה כראיות מטעמו שיוצגו במעמד צד אחד בלבד ומציין כי יש לאפשר לו לעשות כן לפי החלטתו של השופט ג' בך בבש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול , פ"ד מז(1) 340, 343 (1993) (להלן: עניין אבוטבול ).

23.

בכל הנוגע לחלוף הזמן סבורים שני העוררים כי נוכח הפגיעה הנמשכת בחירותם הגיעה העת לשקול במסגרת בקשה לעיון חוזר לשחררם לחלופת מעצר.

24.

בא-כוחו של פואד, שמתמקד בטענה זו, מצביע על כך שעל-פי פסיקתו של בית משפט זה חלוף הזמן משפיע על עילת המסוכנות. מכל מקום, הוא סבור שחלוף הזמן הוא טעם מספיק לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים. כן סבור בא-כוחו של פואד כי לאחר מעצר של שלוש וחצי שנים ללא שנבחנה חלופה, למצער יש לאפשר בדיקה של חלופה כזו, וכי גם מהחלטתו של השופט דנציגר עולה כי יש לבחון חלופת מעצר בעניינו שאם לא כן ייווצר "מעגל שוטה" (כך שבית המשפט המחוזי מפנה את הנושא לבית המשפט העליון ולהפך).

25.

המדינה מבקשת לדחות את שני העררים וסומכת את ידיה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי.

26.

באשר לטענותיו של תופיק סבורה המדינה כי הן מתמקדות בהיבטים שוליים של המסכת הראייתית, ועל כן אינן משפיעות על התמונה הראייתית הכוללת. לטענת המדינה, בעיקרו של דבר, הראיות נגד תופיק מבוססות על הצילומים שנקלטו במצלמות האבטחה. בניגוד לנטען על-ידי תופיק סבורה המדינה כי צילומים אלה מניחים תשתית איתנה לראיות נגדו – משום שמדובר בתיעוד משמעותי של הערב כולו. בהקשר זה צוין כי אכן תופיק דיבר גם עם אחרים וכי אף אחרים היו לצידו של פואד. אולם, הנתון המשמעותי הוא שתופיק היה עם פואד במשך רוב זמן התהלוכה, וחשוב יותר, היה היחיד שהוסיף ללכת איתו לבד לאחר שנפרדו מן האחרים, ובסמוך לדקירת המנוח.

27.

המדינה מוסיפה ומצביעה על דברים מפלילים שאמר תופיק למדובב. לטענת המדינה, בשיחה זו נכללו פרטים מוכמנים החורגים מעבר למה שפורסם בכלי התקשורת. כך למשל, נטען שתופיק ידע לא רק שהרצח בוצע בסכין קצבים (עובדה שפורסמה) אלא ידע לציין מה היה אורכו (תוך הדגמת האורך באמצעות סימון על אמת ידו).

28.

המדינה אף מצביעה על שקרים שבהם נתפס, לטענתה, תופיק, ובכלל זה אמירתו כי לאחר שנפרד מפואד הלך ישר לביתו, למרות שתועד במצלמות כפונה לכיוון אחר, וכן הסברו לעובדה זו בכך שהרחוב היה סגור, מה שהתברר לטענת המדינה כלא נכון.

29.

המדינה מציינת כי העדויות הנוספות שעליהן ביקש להתבסס תופיק נגעו לעניינים שוליים וכי חלק מן העדויות אף מעוררות ספקות ושאלות (כמו למשל, התמיהה באשר לכך שהספר של ארוסתו זכר שהיה עיכוב במספרה באותו יום, לפני שלוש וחצי שנים, וזאת גם בשים לב לכך שהוא קרוב משפחה של תופיק).

30.

באשר לחומר שאותו מבקש תאופיק להגיש במעמד צד אחד, הרי שהמדינה מתנגדת לכך וטוענת כי אין זה אחד מאותם מקרים נדירים שבהם ראוי לעשות כן (בהפניה לבש"פ 6184/10 מדינת ישראל נ' אברהם , פסקה י"א (31.8.2010)).

31.

באשר לטענה שחלוף הזמן גורע במקרה זה מן המסוכנות נטען כי אין הדבר כך. באת-כוח המדינה מצביעה על כך שמדובר ברצח של יושב-ראש האגודה הנוצרית האורתודוכסית לצדקה, מי שהיה דמות מרכזית בקהילה שאליה הוא שייך, רצח המהווה נקודת משבר ומתח בתוך הקהילה האמורה. המדינה אף מצביעה על כך שקיים צו פינוי שיפוטי ביחס לדירה המצויה בבסיס המריבה.

32.

בדברי תשובתו עומד בא-כוחו של פואד על כך שחלוף הזמן כן הוביל לרגיעה יחסית ואף הצביע על כך שאנטון, אחיו של פואד, מוסיף לגור ב"דירת המריבה", בהסכמת האגודה (מבלי שנעשית כל פעולה לפינויו).

33.

לבסוף, בא-כוחו של פואד מציין שאף הוא מתנגד להגשת החומר המודיעיני מטעם תופיק, בשל אופיו הפוגע מבחינת מרשו.

דיון והכרעה

34.

לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה שדין העררים להתקבל באופן חלקי – רק במובן זה שעל בית המשפט המחוזי לבחון את החלופות שהוצעו על-ידי העוררים, ומבלי לחוות כל דעה באשר לתוצאתה של בחינה זו.

35.

עוצמת הראיות כנגד תופיק – בפתח הדברים יש להבהיר, כי דין טענותיו של תופיק ביחס לעוצמת הראיות כנגדו להידחות. מירב הראיות הנוגעות לתופיק נבחנו כבר הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן על-ידי בית משפט זה, ובכלל זה אף איכוני הטלפון לפיהם לא שהה תופיק ברמלה. אלה נדונו על-ידי השופט מזוז בבש"פ 7826/13, אשר קבע כי לא מדובר ברכיב משמעותי בראיות, וכן שהדבר עומד בסתירה לגרסתו של תופיק עצמו ולשיחה בה הוא מוקלט אומר כי הוא שוהה מספר ימים ברמלה. החלטה זו התייחסה אף לטענתו של תופיק כי הוא השתתף בהלוויית המנוח ( שם , בפסקה 12). הראיות שמציג כיום בא-כוחו של תופיק ומוגדרות על ידו כחדשות הינן אפוא בעיקר פירוט השיחות וההודעות עם ארוסתו, מדונה. לפי פירוט שיחות זה, השניים דיברו במהלך התהלוכה ואף סמוך לשעת הרצח (השיחה האחרונה לפני הרצח הנה ב-17:57, ולאחר הרצח מספר רב של שיחות החל מ-18:31, כאשר קדמה להן רק השיחה עם אביו). כן מציג תופיק פירוט מסרונים ביניהם בימים שלאחר הרצח ובטרם מעצרו. אולם, טענתו כי אלו מלמדים על התנהגותו השגרתית במהלך התהלוכה ואף לאחר הרצח ולכן על חוסר מעורבותו, אין בהן ממש.

36.

למעשה, הפרטים שאליהם ביקש להפנות בא-כוחו של תופיק – ובהם גם שיחת הטלפון שבה דיווח בתדהמה לכאורה לאביו על הרצח, נוכחותו בהלווייתו של המנוח, ואף שיחותיו הרבות במהלך הערב ובימים שלאחר מכן עם ארוסתו – אינם מלמדים כשלעצמם על דבר, ולכן אין בהם כדי להוות "כרסום" בראיות באופן המטה את הכף לטובתו. בא-כוחו של תופיק מתארו כבחור תמים שפעולות אלה מעידות על אי-מעורבותו. אולם, לאמיתו של דבר, אלה הן עובדות שיכולות להתפרש באופנים שונים. יש לציין, כי מלבד השיחות שהוצגו מיום התהלוכה בין תופיק לארוסתו, ישנן גם שיחות נוספות למספרים בלתי מזוהים, שלא ניתן להן הסבר. גם המסרונים שבין תופיק לארוסתו לפני מעצרו אינם מלמדים בהכרח על חוסר מעורבות, וזאת בשים לב גם לשיחות המוקלטות לפני המעצר, אשר דווקא מעלות חשש להתנהגות בלתי שגרתית (למשל אמירתו של תופיק כי "חמים" עליו ויושבים ליד ביתו מאז הרצח, בשיחה 53 שבה הוא מתייחס לשהייתו ברמלה). אין צריך לומר שאיני קובעת דבר באשר למשמעות הראיות שמציג תופיק בשלב זה, אלא רק מציינת כי כל קביעה אחרת בשלב זה תהיה בגדר ספקולציה בלבד. על כן, אין מדובר ב"מהפך ראייתי" המצדיק עיון מחדש בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 7260/13 מדינת ישראל כיאל , פסקה ט"ז (18.11.2013); בש"פ 451/15 מדינת ישראל נ' מנגאשה , פסקה 14 (10.2.2015)). לכך יש להוסיף כי, בעיקרו של דבר, צודקת המדינה כי הטענות של תופיק אינן נוגעות לליבתו של חומר הראיות. הבסיס לתשתית הראייתית הלכאורית נגד תופיק הוא בתיעוד במצלמות האבטחה, ממנה עולה לכאורה כי תופיק הלך בסמוך לפואד במשך התהלוכה ועד מועד הרצח ממש, כפי שצוין גם בהחלטות הקודמות של בית משפט זה בעניינו. יש לציין, כי אף גרסתו של תופיק בנוגע להתנהלותו לאחר הרצח, ובכללה כיוון הליכתו לאחריו, מעוררת לכל הפחות תמיהות.

37.

הדברים יפים בשינויים המחויבים גם בנוגע לטענותיו של תופיק כי לא קיים תיעוד לקשר טלפוני בינו לבין פואד או בינו לבין טלאל, וכן בנוגע לטענותיו כי מהעדויות במשפט לא עלה כי הוא נראה בקרבת המנוח. גם במהלך הדיון ציינתי בפני בא-כוחו של תופיק כי לא ניתן ללמוד מן ה"אין", במובן זה שהעדר תיעוד, או העדר עדות לכך שהיה קרוב למנוח אינו מלמד דבר, לכאן או לכאן.

38.

אוסיף, כי בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לקבל את החומר שביקש בא-כוחו של תופיק להגיש במעמד צד אחד. באופן עקרוני, הגשת חומר במעמד צד אחד בעניין מעצר עד תום ההליכים, אינה הכלל, ולכן צריכה להיעשות במשורה (ראו למשל: בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (18.2.2010)). אכן, בעבר התקבלו בנסיבות מסוימות בקשות כאלה מצד ההגנה, למשל כאשר סניגור ביקש להביא לידיעת השופט מידע שלא רצה עדיין לחשוף בהליך העיקרי (וראו: עניין אבוטבול , בעמ' 344, וההפניות שם; בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל , פ''ד סא(3) 74 (2006)). עם זאת, הבקשה להציג חומר במעמד צד אחד במקרה זה עולה בשלב מתקדם של ההליך העיקרי, אשר בו כבר נשמעה פרשת ההגנה ברובה וקבוע מועד אחד נוסף אחד בלבד של הוכחות. לא הוצג בפני טעם כלשהו להגשת חומר "חסוי" מטעם ההגנה רק בשלב זה. בנסיבות אלו, ולנוכח המסכת הענפה של הראיות לכאורה בעניינו של תופיק שנבחנה לא פעם אף על-ידי בית משפט זה, לא ראיתי לנכון לאפשר את הגשת החומר.

39.

חלוף הזמן בעניינם של שני העוררים – הטענה שחלוף הזמן מצדיק במקרה זה שחרור לחלופת מעצר, נוגעת לשני העוררים, והיא מנותקת משאלת הכרסום הראייתי בעניינו של תופיק, אשר נדחתה לעיל. בהקשר זה, אין ספק שחלף זמן רב מאז מעצרם של העוררים שבפני – שלוש וחצי שנים תמימות.

40.

כאשר מעצרו של נאשם מתארך אל מעבר לתשעה חודשים השאלה האם יש הצדקה להמשך המעצר צריכה להתברר בעיקר במסגרת הדיונים בהארכות מעצר שהסמכות לדון בהן נתונה לבית משפט זה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. זהו ההקשר שבו יש להבין את החלטתו של השופט דנציגר . בהחלטתו זו הביע השופט דנציגר

שביעות הרצון מהתקדמות ההליך העיקרי, על אף אורכו. לצד זאת, בפסקה 21 להחלטתו ציין השופט דנציגר כי ככל שתהא בידי העוררים חלופת מעצר הולמת זו תוכל להיבחן על-ידי בית המשפט המחוזי.

41.

בהחלטה שעליה נסב הערר לא נבחנו החלופות שהוצעו על-ידי העוררים לגופן. בשים לב לפרק הזמן הארוך שבו מצויים העוררים במעצר מבלי שנבחנה בעניינם חלופה, כמו גם לדבריו של השופט דנציגר בנושא, אני סבורה כי נכון היה, למצער, לבחון את החלופות שיש בידי העוררים להציע. אני מבקשת להדגיש כי אין בקביעה זו כדי לכוון לתוצאה שאליה צריך בית המשפט המחוזי להגיע. במסגרת בחינת החלופות יש לבחון את כלל נסיבות המקרה, ובכללן את המסוכנות הנשקפת מהעוררים, את החשש להימלטות מן הדין שעליו עמד גם השופט דנציגר

ואף גובר בשלב זה של המשפט, וכן את האינטרס הציבורי . בהקשר זה, יש לתת את הדעת גם לנסיבות האופפות את הרצח. סופה הטרגי של הפרשה הוא פצע מדמם בנפשה של הקהילה האורתודוקסית ביפו. ברי כי ככל שתמצא חלופת מעצר בעניינם של העוררים, ואיני קובעת כי תמצא כזו, עליה להיות הדוקה מאוד. בכל הטענות שהועלו על-ידי המדינה בעניין זה יש לכאורה טעם רב, אולם, טענות אלה ניתן וצריך לבחון במסגרת הדיון בחלופות הספציפיות שהוצעו.

42.

סוף דבר: העררים מתקבלים בחלקם. בית המשפט המחוזי יבחן את חלופות המעצר שיוצעו על-ידי העוררים, בכפוף להערות בפסקה 41.