בש"פ 6184/10 מדינת ישראל נ. דוד אברהם

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 22.8.10 בתיק מ"ת 459/10, בגדרה הורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר. בהסכמה קוים הדיון שלא בנוכחות המשיב (אשר בא כוחו טען בשמו).

רקע והליכים קודמים

ב.

נגד המשיב, ונגד נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נסיון רצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977; וקשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

ג.

עיקרי העובדות תוארו בהחלטת השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 874/10 מיום 25.2.10, ועל כן אחזור על הדברים אך בקיצור. כנטען, בעקבות שיחת טלפון שנסתיימה באופן שלילי בין המתלונן – הנשוי לאחיינית המשיב - לבין אשת המשיב, קשר המשיב עם הנאשמים הנוספים לרצוח את המתלונן. לשם כך הצטיידו בסכין ובאקדח, ויצרו קשר עם המתלונן בתואנה שהם מעוניינים להיפגש עמו. משהגיעו למקום בו שהה המתלונן ביקשוהו לרדת לחנייה, ומשירד התנפלו עליו, הפילוהו והחלו להכות בו באכזריות תוך שאחד הנאשמים דוקר אותו באמצעות סכין בפלג גופו העליון. בה בעת דרך נאשם אחר את האקדח וכיוונו לעבר המתלונן, אשר נאבק על חייו וניסה להדוף את תוקפיו. בשלב מסוים הגיעה אשת המתלונן למקום והצליחה להפריד בינו לבין רודפיו, ואלה נמלטו מהמקום. המתלונן נחבל קשות, ופינויו המהיר לבית החולים הציל את חייו.

ד.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להארכת מעצרם של המשיב והנאשמים הנוספים עד תום ההליכים. ביום 1.2.10, לאחר הגשת תסקיר אשר המליץ על חלופת מעצר בעניינו של המשיב, החליט בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר. בתנאים מגבילים (שיימנו בהמשך). על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. בהחלטתה מיום 25.2.10 קיבלה השופטת פרוקצ'יה את הערר וקבעה, כי המשיב (כמו הנאשמים הנוספים) ייעצר עד תום ההליכים (יוער, כי ערר נגדי מטעם הנאשמים האחרים, שלגביהם הוחלט על מעצר,

נדחה). נקבע, כי המשקל המצטבר של עדותה החדשה של אשת המתלונן (אשר שינתה מגרסתה הראשונה בה לא הפלילה את הנאשמים), יחד עם החיזוקים השונים לגרסתה, יש בהם כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה הנדרשת. נקבע, כי מעבר למסוכנות הכללית הנובעת מעצם המיוחס למשיב ולנאשמים הנוספים, קמה מסוכנות ספציפית ביחס לאשת המתלונן. עם זאת צויין לעניין המשיב, כי הלה לא הגיע כשהוא חמוש. נאמר, כי אמנם שירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופת מעצר; ואולם, בשל חומר חסוי שהועבר לעיונו של בית משפט זה, נקבע, כי הכף נוטה לכיוון החמרה, שכן מהחומר הסודי עולה, כי אם ישוחרר מי מהנאשמים קיים חשש ממשי לשלום אשת המתלונן (המשמשת, כאמור, כעדת התביעה).

ה.

ביום 11.7.10 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בעניינו. ביום 18.7.10 ניתנה החלטת בית משפט המחוזי (השופט דרורי) בה נאמר:

"לא בלב קל, וגם לאחר שב"כ המדינה מנע ממני לעיין בחומר הראיות ההכרחי, רואה אני עצמי, בעל כורחי, ממשיך בקו שהורה בית המשפט העליון, תוך הנחה כי אכן הסיכון לשלומה של לינור (אשת המתלונן - א"ר) קיים גם כיום".

לפיכך נדחתה הבקשה תוך מתן אפשרות למשיב להעלותה מחדש לאחר עדות אשת המתלונן. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. השופט גרוניס בהחלטתו מיום 1.8.10 (בש"פ 5624/10) קבע, כי העניין יחזור לבית המשפט המחוזי אשר יעיין בחומר הסודי, ואולם אם יחליט לגלות את החומר הסודי להגנה, יעוכב ביצוע החלטתו כדי ליתן אפשרות למדינה לערור על ההחלטה לבית משפט זה.

ו.

ביום 22.8.10 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר ובבקשה לשחרר את המשיב בערובה כדי לאפשר לו להשתתף בחגיגת בר המצוה של בנו. נושא אחרון זה נדון בהחלטה מיום 23.8.10, ובהחלטה משלימה מיום 25.8.10,

בעקבות ערר המדינה שכלל גם נקודה זו, ולא יידון איפוא כאן. לענייננו, בהחלטתו מיום 22.8.10 קבע בית המשפט (השופט דרורי), כי עוצמת החומר הסודי שהונח בפני השופטת פרוקצ'יה פחתה, וכי החששות שהועלו לחיי אשת המתלונן נתבדו. נוכח זאת חזר בית המשפט לתנאים המגבילים שקבע ביום 1.2.10, והם מעצר בית מלא בבית המשיב 2 בפיקוח רעייתו, אביו וחמותו, הפקדה של 10,000 ש"ח על ידי המשיב וכל ערב, וערבות אישית של כל אחד בסך 100,000 ש"ח, איזוק אלקטרוני, ואיסור על החזקת מכשירי טלפון נייד בחלופת המעצר, הן למשיב והן למפקחים בעת היותם עמו.

הערר

ז.

בערר נטען לעניין השחרור לחלופת מעצר, כי מעשי המשיב מקימים, מיניה וביה, חזקת מסוכנות כללית, מה גם שבמקרה דנן קיים חשש קונקרטי לפגיעה באשת המתלונן אם במישרין ואם בעקיפין על-ידי המשיב.

ח.

בדיון טענה עו"ד רוזן בשם המדינה, ונסמכה על החלטת השופטת פרוקצ'יה באשר למסוכנות העולה מן התיק כלפי המתלונן, אליה מתווספת מסוכנות כלפי אשת המתלונן, הפוחדת להעיד. הדברים מועצמים, כך נטען, על-ידי ידיעות מודיעיניות שניתן להציגן במעמד צד אחד; אשת המתלונן אמורה להעיד ב-15.9.10, ולאחר מכן לפי החלטת בית המשפט המחוזי תוגש בקשה לעיון חוזר.

ט.

פרופ' ליבאי טען בשם המשיב, כי אכן יש ראיות לכאורה אך הן חלשות, ואשת המתלונן, שעליה בנוי התיק, גם שינתה טעמה. אשר למשיב, שירות המבחן ממליץ על שחרורו שכן עברו נורמטיבי למעט עבירות מלפני שנים רבות. גם בית משפט זה, כך נטען, התלבט באשר לשחרורו (החלטת השופטת פרוקצ'יה) אך הורה על מעצר; ואולם לאחר עדות אשת המתלונן אין חשש לשלומה, אלא שהעדות נדחתה מטעמים שונים, ובעצם לא החלה פרשת התביעה. נטען גם באשר למסירת חומר חסוי לבית המשפט הגם שאין לגביו תעודת חיסיון. המדובר – כך נאמר – בבעל משפחה, ומעצר בית עם תנאים מגבילים יכול להפיג את המסוכנות, וישנה חברת אבטחה המוכנה לפעול לפי החלטת בית המשפט המחוזי.

י.

במעמד צד אחד בהסכמה עיינתי בחומרים המודיעיניים שהוצגו לבית המשפט המחוזי (ויש בהם תוספת על אשר ראתה השופטת פרוקצ'יה). נטען כי המידעים הם ממקורות מהימנים.

הכרעה

יא.

אציין תחילה כי בעוד אשר במעצר לצרכי חקירה ("מעצר ימים") קבע המחוקק מטעמים מובנים הוראה ספציפית לעיון בחומר החסוי על-ידי בית המשפט (סעיפים 15(ג) ו-15(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996) - לא עשה כן באשר למעצר עד תום ההליכים, שאז עומדת לנאשם זכות לעיין בחומר החקירה (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982); זאת - אלא אם כן הוצאה תעודת חיסיון, שלגביה ישנה אפשרות לפעול לפי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (ראו גם בש"פ 5672/08 מדינת ישראל נ' סטואר (לא פורסם) מפי השופט לוי). עם זאת קבעה הפסיקה מכבר, כי ניתן להציג חומר חסוי כשהמדובר ביחס "למידע שהוא רלוונטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם, אשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן", כגון בקשר לכוונת הימלטות, ומתוך הבאה בחשבון "שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא כוחו להתייחס למידע זה ולנסות להפריכו" (בש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול (לא פורסם), פ"ד מז(1) 340, 344 (מפי השופט בך); ראו גם בש"פ 6552/05 עבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 503/08 מ דינת ישראל נ' ביבי (לא פורסם); בש"פ 5672/08 מדינת ישראל נ' סטואר

(הנזכר מעלה). לטעמי הצגת חומר חסוי בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים צריכה להיות מצומצמת מאוד, ובאמת כשהדברים נוגעים אך למעצר, ולא – גם בעקיפין – לתיק העיקרי, וכאשר לא ניתן לחשפם. דומה שהוא הדין בענייננו, ואני פטור מהידרש לכך עוד, מה גם שבית המשפט המחוזי כבר עיין בחומר בעקבות החלטת בית משפט זה.

יב.

ולתיק לגופו, מקובלת עלי גישתו הבסיסית של בית המשפט קמא, שביקש ליתן ביטוי לרצון המחוקק בחוק המעצרים כי לא יינתן צו מעצר מאחורי סורג ובריח אלא בהיעדר אפשרות להשיג את מטרת המעצר בחלופה פחותה מזה. עם זאת, איני בטוח, מבלי לפרט, שרואה אני עין בעין עם בית המשפט קמא את המידע שבחומר המודיעיני, שנראה לי ראוי לתשומת לב בגדר השיקולים.

יג.

עיינתי בתסקיר שירות המבחן מיום 26.1.10, והוא תיאר חיים נורמטיביים של המשיב בתקופות האחרונות (אחרי חריגת בניה והחזקת סמים לצריכה עצמית בשנות התשעים, וכן העסקת שוהה בלתי חוקי ב-2007 (ללא הרשעה)). תוארה גם משפחה נורמטיבית, וכן התרשם השירות כי המעצר וההליך הם גורמים מרתיעים לגבי המשיב.

יד.

ואולם, השופטת פרוקצ'יה בהחלטה מ-25.2.10 ציינה כי התלבטה שמא לשחרר כיון שהמשיב אינו מי שביצע בפועל את התקיפה; אך הובלט מן החומר החסוי סיכון ממשי לשלום אשת המתלונן (עדת התביעה המרכזית), ונוכח סיכון זה והחשש לשיבוש הוחלט על המעצר.

טו.

כשלעצמי סבורני כי בעוד צודק בית המשפט קמא לכאורה באמרו כי יכול המשיב ליתן הוראות לפגיעה חלילה באשת המתלונן גם מכלאו, עדיין ישנו חשש השיבוש ולצדו החשש המובנה של פחדה של אשת המתלונן ככל שישוחרר המשיב לפני עדותה. סבורני כי לאחר העדות – ויש לקוות כי תישמע במועדה והתביעה תפעל

לכך – יהא המועד הנכון לדיון בשאלת החלופה, ומבלי שאטע מסמרות לגבי התוצאה, נראה לי להזמין (משחלפו כשמונה חודשים), תסקיר עדכני שיונח בתוך 21 יום על שולחנו של בית המשפט קמא.

טז.

הערר מתקבל, איפוא כך שבשלב זה יישאר המשיב במעצר, אך כאמור יוזמן תסקיר עדכני והוא יונח בפני בית המשפט המחוזי, ובית המשפט המחוזי ידון ויכריע לפי שיקוליו בלא נטיעת מסמרות. סבורני כי החלטה על חלופה, כאמור, ככל שתינקט, מקומה לא לפני עדות המתלוננת הקבועה ל-15.9.10.