בש"פ 6888/13 מדינת ישראל נ. תופיק דלו

לפני בקשה לפי סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) , ל הארכת מעצרם של המשיבים ב-150 ימים החל מיום 28.10.2013, או עד למתן פסק הדין בתפ"ח 2953-02-12 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיוחסות למשיבים עבירות רצח וקשירת קשר לביצוע פשע. פרטי כתב האישום הובאו בהרחבה בהחלטותיי בבש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל (13.3.2012) ובבש"פ 552/13

מדינת ישראל נ' דלו (31.1.2013), ואחזור עליהם בתמצית. לפי כתב האישום, המשיבים קשרו יחד עם אדם נוסף (להלן: טלאל ) לרצוח את גבריאל קדיס, על רקע סכסוך משפטי שהתנהל בין האחרון לבין טלאל. המשיבים עקבו אחר המנוח במהלך תהלוכת חג המולד הנוצרי-אורתודוכסי שנערכה בעיר יפו, והמשיב 2 דקר אותו בגבו, כשהמשיב 1 מתצפת ומחפה עליו. מייד לאחר מכן, נמלט המשיב 2 מהמקום והגיע לביתו של טלאל, החליף חולצה והצטלם עם טלאל ואחרים כדי לבסס לו אליבי שקרי.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשת המדינה למעצר הנאשמים. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים וטרם הסתיים משפטם של המשיבים, הוארך מעצרם בהחלטות בית משפט זה (החלטותיי בבש"פ 7691/12 מיום 23.10.2012 ובבש"פ 552/13 לעיל; החלטות השופטת א' חיות בבש"פ 2695 מיום 6.5.2013 ובבש"פ 5060/13 מיום 16.7.2013).

3.

משלא הסתיים משפטם בתקופת ההארכה שעליה הורתה השופטת א' חיות בהחלטתה האחרונה, הוגשה הבקשה שלפניי (חמישית במספר) להארכת מעצרם של המשיבים ב-150 ימים נוספים. המבקשת טוענת כי אין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים. לדבריה, המסוכנות המובהקת של המשיבים נלמדת מן העבירות החמורות המיוחסות להם ומנסיבות ביצוען לכאורה. כמו כן, קיים יסוד סביר לחשש משיבוש הליכי משפט והימלטות מאימת הדין, הן לנוכח התנהגותם סמוך לאחר הרצח, הן בשל החשש המובנה מפני הימלטות על רקע העונש הצפוי להם אם יורשעו בעבירת רצח. עוד מציינת המבקשת כי לחובת המשיב 1 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות, סמים והפרת הוראה חוקית, שבגין חלק מהם אף ריצה עונש מאסר בפועל. לדברי המבקשת, עד כה התקיימו 29 דיוני הוכחות במסגרת פרשת התביעה, וכעת קבועים 27 מועדי הוכחות נוספים בתקופת ההארכה המבוקשת. הבקשה כאמור מתייחסת להארכה ב-150 ימים נוספים, מכוח סעיף 62(ב) לחוק המעצרים, בשל ההערכה כי הליכי המשפט לא יסתיימו בתשעים הימים הקרובים, נוכח מורכבות ניהול התיק, ריבוי הנאשמים וריבוי העדים. ב"כ המשיבים מתנגד לבקשה. לדבריו, נוכח הזמן הרב שחלף יש מקום לבחון אפשרות שחרור לחלופה. זאת במיוחד ביחס למשיב 2 שנעדר עבר פלילי, ומכיוון שבעניינו חל כרסום בחומר הראיות. ב"כ המשיבים מוסיף ומציין כי טלאל שוחרר לחלופת מעצר.

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, החלטתי להיעתר לה ולהורות על הארכת מעצרם של המשיבים כמבוקש.

5.

כידוע, בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, בית משפט זה נדרש לאזן בין זכותו של הנאשם – אשר טרם הורשע בדין – לחירות, לבין האינטרס בשמירת ביטחון הציבור ובשמירה על תקינות ההליך הפלילי. ככל שמתארך ההליך המשפטי בעניינו של נאשם אשר שוהה במעצר, גובר משקלו של אינטרס חירותו של הנאשם ביחס לאינטרס שלום הציבור וביטחונו. על אף חלוף הזמן, לא מצאתי כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה שפגיעתה בחירותם של המשיבים היא פחותה. המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים למשיבים היא ברורה וזועקת. רק בנסיבות יוצאות דופן יצליח נאשם לסתור את חזקת המסוכנות הטבועה בעבירת הרצח (בש"פ 6910/13 מדינת ישראל נ' קבלאן , פסקה 17 וההפניות שם (17.10.2013) (להלן: עניין

קבלאן ). המקרה שלפנינו אינו אחד מן המקרים הללו. כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת בעניין המסוכנת הנשקפת מהמשיבים:

"לתופיק ופואד מיוחסות עבירות אלימות מהחמורות שמנויות בספר החוקים, משנמצא שקיימות ראיות לכאורה לכך שהשניים קשרו קשר והמיתו בצוותא את המנוח בשל מחלוקת משפטית שנתגלעה בינו לבין טלאל. עבירות אלו מלמדות על המסוכנות הרבה שנשקפת מהם. לכך יש להוסיף את העובדה שלחובת תופיק הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות, סמים והפרת הוראה חוקית, שבגינן אף ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל. בעוד שפואד – לפי המיוחס בכתב האישום – הוא שהמית את המנוח באכזריות תוך דקירתו בסכין" (בש"פ 552/13 לעיל, בפסקה 7).

תמונה זו לא השתנתה, ולכך יש להוסיף את החשש המובנה מהימלטות מהדין, נוכח העובדה שהמשיבים מואשמים בעבירה שהעונש בצידה הוא מאסר עולם חובה (השוו: עניין קבלאן , בפסקה 20).

6.

כידוע, אחד מתפקידיו המרכזיים של בית משפט זה בבחינת בקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים הוא פיקוח על קצב התקדמות ההליך בתיק העיקרי (בש"פ 5433/12 מדינת ישראל, נ' פלוני , פסקה 7 (16.7.2012)). בענייננו, אין בפי בא-כוח המשיבים השגות על קצב התנהלות ההליך. עד כה התקיימו כאמור כ-30 ישיבות הוכחות, ומספר דומה קבוע לתקופת ההארכה המבוקשת. זאת ועוד, סניגוריהם של הנאשמים אף דחו הצעה להוספת מועדים נוספים. אין מחלוקת אפוא כי ההליך העיקרי מתקדם בקצב ה מני ח את הדעת. מכל מקום, כאשר מדובר בתיקים מורכבים, מרובי אישומים או נאשמים, אמת המידה לבחינת התקדמות התיק אינה בהכרח זהה לאמת המידה לבחינת קצב ההתקדמות בתיקים אחרים (בש"פ 8840/11 מדינת ישראל נ' זגורי, פסקה 8 (13.12.2011)). עוד נפסק, כי "המציאות מוכיחה כי תקופה של תשעה חודשים היא 'מיטת סדום', שלא ניתן להתאים אליה את הדיון בתיקים אלה" (בש"פ 7173/06 מדינת ישראל נ' שורפי (11.9.2006)).

7.

ואכן, במסגרת התיקון לחוק המעצרים נוסף סעיף 62(ב) לחוק המעצרים, המקנה לשופט בית משפט זה את הסמכות להאריך את תקופת המעצר לתקופה של עד 150 ימים, אם הוא סבור "כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים [...] בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים". בהתאם להוראות חריג זה, מבקשת המדינה את הארכת מעצרם של המשיבים שלפניי ב-150 ימים נוספים. להשקפתי, בנסיבות העניין יש להשתמש בסמכות חריגה זו, ולהורות על הארכת המעצר המבוקשת במלואה. זאת, מכיוון שאין בפי המשיבים תלונה כלשהי על קצב התקדמות משפטם במסגרת תקופת ההארכה הנוכחית, ונוכח העובדה שנקבע מספר רב של מועדי הוכחות עד לתום תקופת הארכת המעצר המבוקשת. הפועל היוצא של מספר המועדים שנקבע הוא כי משפטם של המשיבים ימשיך להתנהל לאורך כל תקופת המעצר המוארכת בקצב מני ח את הדעת, בשים לב לכך שהם נתונים במעצר.

8.

בשולי הדברים יצוין כי במהלך הדיון העלה בא-כוח המשיבים טענות בדבר כרסום שחל בתשתית הראייתית שעמדה ביסוד החלטת המעצר בנוגע למשיב 2. דא עקא, שהדיון בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים איננו המקום המתאים להעלאת טענות מעין אלו, אלא במסגרת של הגשת בקשה לעיון חוזר ( השוו: בש"פ 2694/11 מדינת ישראל נ' עזימה (14.4.2011)). כפי שהובהר בדיון, בקשה לעיון חוזר אכן הוגשה לבית המשפט המחוזי ונדחתה, ובא-כוח המשיבים אף הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר ביחס להחלטה זו. ממילא, אין בהחלטה זו משום נקיטת עמדה בשאלת התשתית הראייתית.

הבקשה מתקבלת אפוא, ומעצרם של המשיבים יוארך כמפורט ברישה.