בש"פ 5152/11 מדינת ישראל נ. אילן אשד

1.

בהחלטתי מיום 18.7.2011 הוריתי על איחוד הדיון בשני התיקים שלפניי. למען נוחות הקריאה, תכונה להלן מדינת ישראל (היא המבקשת בבש"פ 5152/11 והמשיבה בבש"פ 5405/11) המשיבה , ומר אילן אשד (הוא העורר בבש"פ 5404/11 והמשיב בבש"פ 5152/11) יכונה להלן העורר .

2.

עניינו של בש"פ 5152/11 בבקשת המשיבה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כי מעצרו של העורר יוארך, החל מיום 2.8.2011, בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 1023/07 המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם מביניהם. עניינו של בש"פ 5405/11 בערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.5.2011 (עמ"י 92063-08, כב' השופט צ' קאפח ), במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט, לפיה הוא ייוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בשל כרסום נטען בראיות התביעה.

הרקע העובדתי וההליכים עד כה

3.

הרקע לתיק הנידון פורט אמנם על ידי בית משפט זה בהליכים קודמים הקשורים בעורר, אך כיוון שבהליך זה עולות טענות לכרסום בראיות וכיוון שמדובר בבקשה אחת עשרה במספר להארכת מעצר, מוצא אני לנכון לפרטן בתמצית גם כאן.

ביום 1.3.2007 הוגש כתב אישום כנגד המבקש הכולל 12 אישומים, ומייחס לו עבירות של אינוס, מעשה סדום,

ניסיון למעשה סדום ומעשים מגונים. בתמצית אספר, כי על פי הנטען בכתב האישום, העורר שהינו משפטן במקצועו והיה חבר בלשכת עורכי הדין עד להשעייתו בסוף שנת 2004, נהג לבצע עבירות מין בשיטתיות ובמרמה בקורבנותיו, בדרך שתפורט להלן. העורר נהג לתור אחר מודעות לחיפוש עבודה שפרסמו בחורות צעירות באתרים שונים באינטרנט (להלן: המתלוננות ). הוא היה יוצר איתן קשר טלפוני, משנה קולו לקולה של אישה ומציג עצמו כפסיכולוגית קוגניטיבית או פסיכיאטרית (להלן: הדוקטור ). בהשתמשו בדמות זו, היה העורר שוטח בפני המתלוננות סיפור שקרי על היכרותה רבת השנים של הדוקטור עם בחור בשם אילן או אייל, שהינו בחור בן 31 לערך, אוטיסט או אדם הזקוק לעזרה טיפולית (להלן: המטופל ). בסיפורו זה היה מוסר העורר פרטים על נסיבות חייו הקשות של המטופל ועל התעללות מינית קשה שחווה בעבר. כן מסר, כי לאותו מטופל הון משפחתי רב ושמטפלות שטיפלו בו בעבר הרוויחו כסף רב ואף נפתחו בפניהן שערים לעולם העסקי. בתחילה, כך נהג לספר למתלוננות, יעמוד שכר הטיפול על 120 ש"ח לשעה, אך הוא יעלה ככל שהמתלוננות תגענה לתוצאות טובות יותר. לבסוף, היה מבקש מהמתלוננות לעמוד בקשר רצוף עם הדוקטור שכן ברצונה של זו להיות חלק אינטגראלי מהטיפול.

בשיחות שקיים העורר עם המתלוננות לאחר פגישותיהן עם המטופל, בדמותה של הדוקטור, הוא הנחה אותן מה עליהן לעשות על מנת להגיע לתוצאות טובות יותר איתו. הוא הסביר להן, כי עליהן לבצע בו מעשים מיניים ולאפשר לו לבצע בהן מעשים מיניים, מסוגים שונים, שכן כך יוכל להשתחרר מטראומות העבר. הוא נהג לנזוף ולגעור במתלוננות שלא הסכימו לשתף פעולה עם הכוונות אלו, וניסה לפתותן באמצעות הבטחה כי שכרן יועלה והן יזכו בבונוסים עתידיים. בשיחות אלו, נהג להשתמש בשלל מונחים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, על מנת לשכנע את המתלוננות כי דמותו הינה אשת מקצוע שניתן לתת בה אמון. בנוסף, ציין כי המטופל סובל מאין אונות ושגם אם הוא נוגע באיבריהן המוצנעים אין כוונתו מינית ומדובר ברפלקסים. ממילא, כך ציין, אין המטופל זוכר מפגישה לפגישה את שאירע, ולכן הן יכולות לנצל את ההזדמנות ולתרגל עימו מגעים מיניים. בעקבות שיחות התמיכה הרבות של הדוקטור השתכנעו המתלוננות שאכן מדובר באשת מקצוע רצינית שכל כוונתה היא להיעזר בהן על מנת לגאול את המטופל מטראומת העבר, וכל זאת בתמורה לרווח כספי משמעותי.

בהמשך כתב האישום, בשנים עשר האישומים השונים, מפורט כיצד השתמש העורר ברמייה זו, וכיצד היה מגיע – הוא עצמו – לבית המתלוננות, הפעם בדמותו של המטופל (שסבל מבעיה כזו או אחרת), ומבצע בהן עבירות מין שונות, חלקן תוך השגת הסכמתן ברמייה וחלקן ללא הסכמתן.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. יוער כי במענה לבקשה הסכים בא כוחו של העורר דאז לקיומן של ראיות לכאורה בתיק. לאחר מספר דחיות בדיון בבקשה, נוכח בקשות שונות מטעם ההגנה ושליחתו של העורר לתסקיר שירות המבחן ומאוחר יותר לתסקיר משלים, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך עיכב את ביצוע ההחלטה לצורך הגשת ערר. ביום 18.4.2007 קיבל בית משפט זה את ערר המשיבה והורה כי העורר ייוותר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 24.7.2007 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר במעצרו, ובמסגרתה טען להעדר מסוכנות והעדר תשתית ראייתית. הבקשה נדחתה וכך גם הערר שהגיש לבית משפט זה על ההחלטה. משלא הסתיים משפטו של העורר בתום תשעה חודשים, הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים. בקשה זו נתקבלה. וכך גם שלושת הבקשות הנוספות שהוגשו בעקבותיה. בבקשת הארכת המעצר החמישית הוחלט כי הגיעה העת לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בתנאים שייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. ביום 24.2.2009 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו למעצר בית מלא בבית אמו, בצירוף הפקדה עצמית, ערבות עצמית, ערבות צד ג' של שלושה מקרוביו, איזוק אלקטרוני, טיפול פסיכיאטרי פרטי במקום מעצר הבית, ואיסור על שימוש כלשהו באינטרנט או בטלפון. הזמן חלף, ההליכים התמשכו והתארכו, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשות העורר להקלה בתנאי חלופת המעצר שנקבעו לו. ככל שחלף זמן רב יותר, כך הקל עמו יותר בית המשפט המחוזי. כך עד שבסופו של דבר, ובהסכמת המשיבה (שניתנה נוכח התמשכות ההליכים), הורה בית המשפט על ביטול המגבלות שחלו על העורר במהלך היום ועל הותרתו במעצר בית לילי (בין השעות 24:00 בליל ל- 06:00 בבוקר) בלבד, במקביל להעלאת גובה הערבויות.

ביום 14.9.2010, נעצר העורר בעקבות תלונה שהוגשה כנגדו, בחשד לביצוע עבירות של מעשים מגונים וניסיון לבצע מעשים מגונים, בנסיבות הדומות לנסיבות בהן בוצעו העבירות שיוחסו לו בכתב האישום שתואר לעיל. ביום 20.9.2010 הגישה המשיבה בקשה לבית משפט זה למעצר מחדש של העורר ולהארכת מעצר שביעית. הוסכם כי מעצרו של העורר יוארך ב-45 ימים עד שתתבהר התמונה באשר לכתב האישום שיוגש על ידי המשיבה. ביום 25.10.2010 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד העורר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו ובו יוחסו לו, בשלושה אישומים שונים, עבירות של ניסיון למעשים מגונים במרמה ב-15 מתלוננות, מעשים מגונים במרמה בשתי מתלוננות והתחזות לפסיכולוג במספר רב של מקרים. משלא הסתיים משפטו של המשיב בתום תקופת הארכת המעצר השביעית, הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו בתשעים ימים, החל מיום 5.11.2010. בקשה זו נתקבלה, וכך גם הבקשות הנוספות שהוגשו לאחריה, להאריך את מעצרו בפעם התשיעית והעשירית. משגם בהארכות אלו לא היה די, הגישה המשיבה את הבקשה המונחת לפניי, היא הבקשה האחת עשרה במספר.

בין לבין, הגיש העורר בקשות שונות לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי הנוגעות לתשתית הראייתית בתיק, ואולם טענות אלו לא נידונו לגופן נוכח טיבן של הבקשות שהגיש בא כוחו של העורר דאז, לפיהן יש לבחון מחדש את עניינו של העורר, דווקא לנוכח הימשכות ההליכים בעניינו. ביום 5.5.2011 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר נוכח כרסום נטען בראיות, כשהוא איננו מיוצג. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי אין דבר בין טענותיו של העורר לבין טענות לכרסום ראייתי. העורר פנה לבית משפט זה בערר על ההחלטה. בדיון שהתקיים בעניין זה שמע העורר לעצת בית המשפט וחזר בו מן הערר, תוך שהוא מצהיר כי הוא שומר לעצמו את הזכות להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת לעיון חוזר עקב כרסום בראיות או כל הליך אחר שימצא לנכון, וכן כי ישקול להעמיד לעצמו עורך דין פרטי שייצגו (בש"פ 3880/11, כב' השופט מלצר ).

כעת, כשהעורר מיוצג, הוא מבקש לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.5.2011. בא כוחו של העורר ביקש כי בית משפט זה יאפשר לו להגיש את הערר באיחור,

"במתווה שהתווה כבוד השופט ח' מלצר בדונו בערר על החלטה זו ביום 26.5.2011". המשיבה, נתנה את הסכמתה לבקשה, "בהתאם לאמור בהחלטת כב' השופט ח' מלצר". אלא,

שזה המקום להעיר, כי החלטת כבוד השופט מלצר הורתה על מחיקת הערר ותו לא. הצהרות העורר בנוגע לשמירת זכויותיו וכוונתו להשיג לו ייצוג משפטי נרשמו בה אמנם, אך ברי כי אין בכך כדי להוות כל מתווה או המלצה לפעולה לעורר מאת בית המשפט. ודאי שאין בה כל היתר להגשת הערר באיחור. למעשה, מכיוון שהעורר לא היה מיוצג במסגרת בקשתו לעיון חוזר ולא טען טענות המצביעות על כרסום ראייתי, הרי שהטענות שמעלה בפניי בא כוחו נשמעות כעת לראשונה , מבלי שניתנה בהן כל הכרעה בבית המשפט המחוזי, לגופן. מצב דברים זה איננו תקין וראוי היה להימנע ממנו. דרך הפעולה הנכונה הייתה הגשת בקשה חדשה ונוספת לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר, כשהעורר מיוצג. עם זאת, נוכח הסכמת הצדדים לעניין זה והתמשכות וריבוי ההליכים הקיימים ממילא בתיק זה, החלטתי לדון בטענות המועלות בערר לגופן.

הדיונים במסגרת התיק העיקרי

5.

משפטו של המשיב נמשך זמן רב. כמתואר לעיל, הימשכות ההליכים בעניינו אף הובילה לשחרורו מחלופת מעצר ומאוחר יותר להקלה משמעותית בתנאי חלופת המעצר, עד שנחשד בביצוען של עבירות דומות נוספות. כיוון שכיום אנו נמצאים בבקשה האחת עשרה במספר להאריך את מעצרו, חשוב לעמוד על הסיבות השונות להימשכות ההליכים, ולו בתמצית.

כזכור, כתב האישום הוגש כנגד העורר ביום 1.3.2007. פעם אחר פעם, ממועד הקראתו של כתב האישום ועד לישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה לבסוף בתיק העיקרי, הגישה ההגנה בקשות שונות לדחיית הדיון. בין היתר בוצעו חילופי סניגורים באותה התקופה. ישיבת ההוכחות הראשונה התקיימה לבסוף ביום 15.1.2008. מאז ועד לסיומה ביום 1.4.2009 התנהלה פרשת התביעה, כשגם היא מלווה בבקשות שונות לדחייה מאת ההגנה. במסגרת פרשת התביעה העידו 16 מתלוננות ועדים נוספים. עם תום פרשת התביעה טען המשיב כי אין להשיב לאשמה לגבי מספר אישומים. המשיבה הסכימה לזיכויו מן האישום השמיני (בשל בחירתה של המתלוננת שלא להעיד), וכן מן המעשה המגונה שיוחס לו כלפי אחת המתלוננות באישום הראשון. ביום 21.5.2009 דחה בית המשפט המחוזי את טענת העורר כי אין להשיב לאשמה, למעט העבירות להן הסכימה המשיבה, מהן הוא זוכה. פרשת ההגנה נפתחה ביום 21.5.2009 בעדותו של העורר בחקירה ראשית. עד למועד הגשת הבקשה העשירית להארכת המעצר נערכו שלושה עשר דיונים בהם העיד העורר בעדות ראשית. שני דיונים בוטלו בשל שביתת הפרקליטים ודיון נוסף בוטל בהחלטת בית המשפט. עדותו של העורר נקטעה מספר פעמים על ידי בית המשפט בשל התנהגותו באולם וסירובו להתייחס לאישומים השונים בהם הואשם. בדיון שהתקיים ביום 17.2.2011 ביקשה המשיבה כי בית המשפט יקצוב זמן לסיום עדותו של העורר בחקירה ראשית. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה וקבע כי על העורר לסיים את עדותו בחקירה ראשית בתוך ארבע ישיבות, בנוסף לישיבה שנערכה באותו יום. ביום 24.2.2011 נערכה ישיבה בה המשיך העורר בעדותו. לאחריה נשלחו הצדדים, לבקשת העורר ובהסכמת המשיבה, לישיבת גישור שכשלה. לאחר מכן נערכו עוד שלוש ישיבות בהן העיד העורר. ואולם בשתיים מהן נקטעה עדותו בשל התנהגותו באולם וסירובו להתייחס לאישומים השונים בהם הוא מואשם. ביני לביני, שוחררה הסנגוריה הציבורית מייצוגו של העורר. ראוי לציין, כי התנהלותו של העורר בעדותו בבית המשפט היוותה את אחד השיקולים המרכזיים בהחלטתו של בית משפט זה להאריך את מעצרו בפעם העשירית. בית המשפט בירך על החלטת בית המשפט המחוזי לקצוב את הדיונים לעדותו של העורר, וקבע כי בהמשך יהיה על בית המשפט "ליטול את הרסן ולא לאפשר עדויות שאינן רלוונטיות" (בש"פ 2986/11, כב' השופטת נאור).

לאחר הארכת המעצר העשירית, התקיימו שני מועדי דיונים נוספים (בימים 19.5.2011 ו-9.6.2011) בהן המשיך העורר בעדותו בחקירה ראשית, כאשר הדיון הראשון בזמן הופסק על ידי בית המשפט, גם הפעם בשל התנהלות העורר, ובדיון השני בזמן סיים העורר את עדותו בחקירה ראשית. בתחילתו של דיון זה, הגיש העורר בקשה לפסילתן של שתיים מחברות ההרכב, בקשתו נידונה ונדחתה. ממועד זה ועד לדיון הבא בזמן, שהתקיים ביום 27.6.2011, הגיש המבקש בקשות שונות ומרובות לבית המשפט המחוזי (החל מבקשות לפסילת חברי ההרכב וכלה בבקשות להבהרות וקבלת ראיות). בקשות שונות, מצאו דרכם גם לבית משפט זה. ביום הדיון עצמו, סירב העורר להיחקר בחקירה נגדית, וזאת מן הטעם שטרם התקבלו החלטות בכל בקשותיו. לאחר שבית המשפט הזהיר את העורר, הוא ביטל את הדיון. ביום 30.6.2011 התקיים דיון הוכחות בו החל העורר בעדותו בחקירה נגדית. חקירה זו הסתיימה בדיון ההוכחות האחרון שהתקיים ביום 11.7.2011. הדיון הבא נקבע להמשך שמיעת פרשת ההגנה ליום 26.9.2011.

6.

כעת, כאמור, מבקשת המשיבה את הארכת מעצרו של העורר, והעורר מבקש לטעון לכרסום בראיות התביעה. כיוון שלבירור הערר עשויה להיות השלכה לעניין בקשת הארכת המעצר, נתחיל בו את דיוננו.

טענות הצדדים לעניין הכרסום הנטען בראיות התביעה

7 .

תמציתן של טענות העורר היא כי בשלוש מן העבירות המיוחסות לו – אינוס, מעשה סדום וניסיון למעשה סדום – לא עומדת למשיבה האפשרות להוכיח את יסוד המרמה, הנדרש לשם הוכחת היסוד העובדתי בעבירות אלו. לטענתו, אין כל אפשרות להחזיק בדעה כי המתלוננות אכן האמינו בשעת ביצוע מעשי המין החמורים כי מעשים אלו הינם בגדר טיפול שעליהן לתת לאוטיסט שגילו המנטאלי הינו 12 שנים לערך. באופן פרטני, הוא טוען, אין כל יסוד לסברה שנשים משכילות מן היישוב, וכך הן המתלוננות, יאמינו לכך. להוכחת טענתו זו, מפנה הוא לקטעים מסוימים מעדויותיהן של המתלוננות באישומים 1, 2 ו-11 ומנסה להסביר מדוע עולה מעדויות אלו כי בינו לבין המתלוננות התפתחה מערכת מינית המיוסדת על הסכמה חופשית, ולא על מרמה. היינו, לא על בסיס אמונתן כי מדובר באדם הזקוק לטיפול, ולטיפול מן הסוג הנטען. כן הוא טוען למחדלים של התביעה באי הבאתן של עדויות וראיות הרלוונטיות להוכחת המעשים הנטענים.

8.

המשיבה מצידה, מבקשת לדחות את הערר. לטענתה, לא זו בלבד שאין במקרה דנן שינוי משמעותי מן השלב בו נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בתיק, אלא שההליכים בתיק רק חיזקו את ההחלטה לפיה ישנן ראיות לכאורה. זאת, כיוון שכלל המתלוננות – למעט אחת המתגוררת באילת (ומאישום זה זוכה העורר) – העידו בבית המשפט המחוזי, לא חזרו בהן מתלונותיהן המקוריות והבהירו את האמור בכתב האישום. יתרה מכך,

המותב ששומע את התיק ומתרשם מן העדויות התייחס לטענה שהעלה העורר בתום פרשת התביעה לפיה אין לחייבו להשיב לאשמה, ודחה אותה.

דיון והכרעה בערר

9.

העורר טוען כי קיימת עילה לשחרורו ממעצר נוכח קיומו של כרסום ממשי בראיות התביעה. טענתו מתמקדת אמנם אך בשלוש עבירות מכלל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אך התמקדותו הינה בעבירות החמורות יותר. משכך, ובשים לב לתקופה בה שוהה העורר במעצר נפנה לבחון האמנם קמה עילה לשחרורו. נזכיר, כי על פי ההלכה הידועה בנושא (לה מודע כמובן גם בא כוחו של העורר), על מנת שתקום עילה לשחרורו של נאשם ממעצר, לאחר שנקבע זה מכבר כי קיימות ראיות לכאורה לצורך מעצרו, נדרש כי יתקיים מהפך ראייתי של ממש, כך שניתן יהיה לומר כי כעת זיכויו של הנאשם מסתבר יותר מהרשעתו (ראו למשל: בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2003); בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש (לא פורסם, 19.2.2007); בש"פ 6432/10 אבו אחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2010)). כפי שנקבע בפסיקה:

"מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית משפט זה בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים. אין זה מתפקידו לבדוק את מהימנותם של העדים, דבר שממילא לא ניתן לעשותו בהליך זה. כל אלה ייעשו בבוא העת על ידי השופט השומע ורואה את העדים ומתרשם מהם. כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר". (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1995).

כפי שיוסבר להלן, מסקנתי היא כי מהפך שכזה וכרסום משמעותי שכזה אינם מתקיימים במקרה דנן.

10.

טענתו הראשונה של העורר היא כי מלכתחילה מצויה עמדת המשיבה בפרדוקס. כיצד ייתכן, הוא טוען, כי נשים משכילות מן היישוב יתפתו להאמין כי העורר, שהוצג כבעל בעייתיות זו או אחרת נדרש לטיפול בעל אופי מיני דווקא. דינה של טענה זו להידחות. ראשית, כיוון שאין מקומה במסגרתו של הליך זה. עמדה זו הביעה המשיבה מראשיתו של ההליך, והיא זו שעמדה גם בבסיס הקביעה כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה. שנית, כיוון שאין בה טעם של ממש לענייננו גם לגופה. הכיוון אותו מקדמת המשיבה הגיוני כשלעצמו. על פי הנטען בכתב האישום העורר התחזה לפסיכולוגית ודאג לתבל את שיחותיו עם המתלוננות במונחים מתחום זה. הוא דאג לכך כי המתלוננות יאמינו לדמותו ויראו בה כאשת מקצוע עליה ניתן להסתמך, ועודד אותן לנקוט בטיפול מיני עם המטופל. עוד נטען בכתב האישום כי העורר היה מתנהל במהלך המפגשים כאדם הזקוק לטיפול וכי היה מגיב באופן חיובי לטיפול זה. רמייה נטענת זו, הן מכיוון דמותו של העורר כדוקטור, הן מכיוון דמותו של העורר כמטופל, כאשר אין עוד עוררין על כך שמדובר בשתי דמויות אותן גילם העורר, בהחלט יכלו לטעת אמונה שגויה במתלוננות. כך גם, בהחלט ייתכן שככל שאמונתן של המתלוננות בדברי הדוקטור הייתה חזקה יותר (או המוטיבציה שלהן להגיע לתוצאות ולרצות אותה הייתה חזקה יותר) כך קיבלו המעשים אופי חמור יותר. יוצא אם כן שהתיזה אותה מקדמת המשיבה איננה משוללת יסוד. בכך אין כמובן כדי לשלול סברות אחרות שמעלה העורר. אלו, ייבדקו במסגרת התיק העיקרי יחד עם השאלה האם במקרה זה המתלוננות אמנם פעלו על בסיס רמייתו הנטענת של העורר.

יתר טענותיו, מפונות באופן פרטני לבעיות ראייתיות שהוא מוצא בשלושת האישומים אליהם הוא מתייחס בערר. נפנה לבחון האמנם יש בבעיות ראייתיות נטענות אלו כדי לגבש כרסום ראייתי משמעותי במי מן האישומים.

האישום הראשון – עבירת האינוס

11.

לעניין האישום הראשון, בו מואשם העורר בעבירת האינוס, טוען העורר כי יחסי המין שקיים עם המתלוננת בוצעו בהסכמתה המלאה, במסגרת מערכת יחסים שבין גבר ואישה, וללא כל קשר ותלות למרמה הנטענת. להוכחת טענתו זו מפנה הוא לקטעים מספר מעדותה של המתלוננת. אלא, שלא השתכנעתי כי יש בקטעים אותם מציג העורר או בעדותה של המתלוננת בכללותה כדי להביא לכרסום משמעותי בראיות. ראשית, קטעי העדות שמציג העורר אינם מלמדים, על פניהם, כי המתלוננת לא האמינה כי העורר הוא דיסלקט. כשנשאלה המתלוננת האם סברה שהוא אוטיסט היא אמנם ענתה בשלילה, אך מלכתחילה הטענה כי הוא אוטיסט מעולם לא נשמעה מפיה. גם כתב האישום מתאר כי למתלוננת זו סיפר העורר כי הוא דיסלקט, ולא כי הוא אוטיסט. כך גם אין בסיפוריה על השיחות שניהלה עם העורר, כדי ללמד שהעורר איננו דיסלקט. הטענה כי אדם דיסלקט (להבדיל מאוטיסט) איננו מסוגל לנהל שיחות שיש בהן עניין עם אנשים נוספים איננה מובנית. שנית, לגבי טענותיו של העורר באשר למניע למעשים, הרי שבעדותה של המתלוננת ניתן למצוא תימוכין גם לקו אותו מקדמת המשיבה. כך למשל מעידה המתלוננת בעמוד 43 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.2008:

"ש. [...] ואת מספרת לנו שאת עשית את זה ושאת קיימת איתו יחסי מין מלאים.

ת. כן.

ש.אני שואלת אותך למה?

ת.אה אני הרגשתי מן, אה, זה הלך והתגבר, אה, בהתחלה זה היה אה יותר עדין מצידה אבל עם הזמן זה נהיה יותר, היא דיברה איתי המון בטלפון, המון זמן ואני הרגשתי המון לחץ, אה אני גם מאוד הערכתי אותה, מאוד חשבתי שהיא משהו, שהיא כאילו בשבילי, אה, היא הייתה סמכות מקצועית בשבילי, באמת, אה, אני מאוד מאוד רציתי לעזור לו, אני מאוד חיבבתי אותו, אני באמת חשבתי שהוא בן אדם מקסים, ושהוא בן אדם מעניין ואני רציתי לעזור לו והיא מבחינתי הייתה סמכות, ו, אה,

ש.ובמה חשבת שאת עוזרת לו?

ת. במה?

ש.כן, כן. את אומרת שרצית לעזור לו, אני שואלת אותך במה חשבת?

ת.היא אמרה לי כול פעם שזה היה משהו שקצת יותר, כל פעם שזה היה יותר מיני ויותר ארוטי אז היא אמרה לי שלמחרת ובמהלך השבוע שאחרי, הוא היה כול כך מפוקס, ושהמצב שלו השתפר, ושממש שאני עושה לו טוב,

ש. האמנת בזה?

ת. מה?

ש. האמנת בזה?

ת.בטח שאני האמנתי בזה, אחרת אני לא הייתי בכלל, לא הייתי עושה את זה. לא הייתי עושה את זה. [...]".

הנה כי כן, גם אם מוצא העורר תימוכין לגרסתו בעדותה של המתלוננת הרי שמצויים בה גם תימוכין לעמדת המשיבה. ככל שהעורר מעוניין להצביע על סתירות בעדותה של המתלוננת ובעיות במהימנותה, או לטעון באשר למסקנות העולות מעדותה, יתכבד ויעשה כן במסגרת ההליך העיקרי. לעת הזאת, אינני מתרשם כי חל באישום זה כרסום משמעותי בראיותיה של המשיבה.

האישום השני – עבירות של ניסיון למעשה סדום ומעשים מגונים

12.

טענותיו של העורר לעניין האישום השני, מתמקדות בניתוק הקשר שבין המרמה שהציג לכאורה העורר בפני המתלוננת, בדמויות הדוקטור והמטופל, לבין הניסיון למעשה סדום אשר לטענתו בוצע בהסכמתה החופשית של המתלוננת, כשזו משוחררת מכל מרמה. כזכור, משימתנו היא לבחון האם חל כרסום ראייתי ממשי, מהפך של ממש. התשובה לכך היא בשלילה. קראתי את פרוטוקול העדות של המתלוננת. המתלוננת חוזרת בו על הנטען בכתב האישום ומדווחת על הקשיים הנפשיים שליוו אותה בעת המעשים, וכן מתארת מה הוביל אותה לביצוע המעשים. אין בקטעים אותם מצטט העורר מעדותה של המתלוננת, בהשערות שהוא מעלה באשר להתנהלותה של המתלוננות למול בעלה, ובטענותיו לזיהום בראיות כדי להצביע על כרסום ראייתי של ממש בראיות. העורר מתייחס לקטעים שונים מעדותה של המתלוננת ומבקש להצביע על אי מהימנותה לעניין המניע לביצוע המעשים. טענות אלו מקומן יפה בהליך העיקרי, ולא במסגרתו של הליך זה.

האישום האחד עשר – עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה

13.

לעניין האישום האחד עשר, במסגרתו מיוחסות לעורר עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה, מעלה העורר טענות מספר. ראשית, לטענתו קיים כרסום בראיות בנוגע למעשים המגונים. שכן, התגלו סתירות בין הודעתה של המתלוננת במשטרה לבין עדותה. כך לטענתו, במסגרת החקירה המשטרתית טענה המתלוננת כי היא צבטה אותו באמצעות מהדק בגדים "באיברי המין מסביב, בביצים, בחלק הפנימי של הרגל" אולם מנגד, טוען העורר, בעדותה סיפרה המתלוננת כי אקט זה כלל לא התבצע, והוא מצטט מפרוטוקול עדותה:

"ש. אמרת שהכנת אטב של כביסה.

ת. כן.

ש.עשית בו משהו?

ת.לא הוא לא הגיע לזה..."

אלא, שהעורר משמיט את המשך עדותה של המתלוננת בבית המשפט. והנה, מפרוטוקול בית המשפט מיום 6.4.2008 עולה האמור בהמשך עדותה של המתלוננת. וכך היא מעידה (עמוד 415 לפרוטוקול):

"ת. לא הוא לא הגיע לזה. אחרי הבקבוק זה כבר-,

ש.לא אני לא אומרת מבחינת זמנים במהלך הטיפול, עשית איזושהי פעולה עם האטב של הכביסה, לפני, אחרי?

ת.לא הוא נשאר ככה.

ש.אם אני אזכיר לך שאת -

ת.צבטתי, צבטתי בירך!

ש.אז בואי תספרי לנו בבקשה. אפילו שזה קשה, אבל תספרי לנו בבקשה.

ת.אחרי הבקבוק היה גם אטב הכביסה שבעצם הייתי אמורה לצבוט באיברי המין מסביב, ושערות. מה שעשיתי לקחתי את אטב הכביסה הזה וצבטתי לו בירך, קרוב לאיברי המין. ועשיתי את זה בכוח, כי הייתי חייבת לעשות את זה. ולא התייחסתי לזה, לא התייחסתי לשום דבר אחר, זאת אומרת ביצעתי את הדברים, ביצעתי את מה שהייתי צריכה לעשות".

הנה כי כן, אין בנמצא חזרה של המתלוננת מן האמור בעדותה במשטרה, ואין כרסום ראייתי משמעותי, כטענת העורר, לעניין המעשים המגונים המיוחסים לו תחת אישום זה.

14.

לעניין העבירה של מעשה סדום המיוחסת לו במסגרת האישום, בגין החדרתו של בקבוק זכוכית לפי הטבעת שלו על ידי המתלוננת, טוען העורר מספר טענות עיקריות. ראשית , חוזר הוא על הטענה כי לא יעלה על הדעת כי המתלוננת תאמין כי מדובר באקט טיפולי הדרוש לו. כפי שהוסבר לעיל, דינה של טענה זו להידחות בשלב זה, בייחוד כאשר המתלוננת עצמה מעידה כי סברה שמדובר בחלק מן הטיפול וכי זה מה שנדרש ממנה לעשות (עמודים 415-414 לפרוטוקול הדיון מיום 6.4.2008). שנית , העורר מעלה השערות שונות לגבי היוועצותה של המתלוננת עם בן זוגה באותו זמן, האם עליה לקחת על עצמה את עבודת הטיפול, כאשר לטענתו ניתן להסיק מתוכנה של היוועצות זו כי המתלוננת לא הודרכה על ידי הדוקטור להחדיר בקבוק לפי הטבעת שלו. כן מלין הוא על כך שהמשיבה לא זימנה את בן הזוג לעדות. כאמור איננו בוחנים בשלב זה את מהימנותה של המתלוננת, ואיננו נדרשים לטיבן של השערות אלו. בשלב זה טענות העורר הן אך השערות באשר לנבכי ליבה של המתלוננת – מדוע בחרה שלא לספר לבן זוגה על כלל דרישותיה הנטענות של הדוקטור ממנה – ועליהן להתברר במסגרת התיק העיקרי. שלישית , לטענתו מעדותה של המתלוננת עולה ספק ממשי האמנם ביצעה המתלוננת את אקט החדרת הבקבוק, שכן לטענתה היא כלל לא הסתכלה לעבר ישבנו של העורר, וראתה אך את מכנסיו המופשלות. אלא, שבעדותה עומדת המתלוננת על כך שהאקט אכן בוצע, ולפיכך גם טענה זו איננה מגבשת כרסום של ממש בראיות התביעה.

15.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי בשלב זה מתקיים כרסום ממשי בראיות המשיבה המקים עילה לשחרורו של העורר. אשר על כן, דין הערר להידחות. נפנה כעת לבחינת בקשתה של המשיבה להארכת מעצרו של העורר בפעם האחת העשרה.

טענות הצדדים לעניין הבקשה להארכת מעצר

16.

לטענת המשיבה, מסוכנותו של העורר רבה ואיננה ניתנת לאיון בדרך של חלופת מעצר. הדבר נלמד, לטענתה, מן המעשים המיוחסים לו, מתסקירי שירות המבחן הרבים שנערכו בעניינו, ומן העובדה כי הוא נחשד בכך שחזר לסורו עת ששוחרר מחלופת מעצר. לטענתה, מדובר באדם מתוחכם, בעל דפוסי התנהגות מניפולטיביים, המסוגל למצוא את הדרכים לעקוף את תנאי חלופת המעצר שייקבעו לו על מנת לשוב ולבצע עבירות. המשיבה ערה לכך שמשפטו של העורר מתארך, ואולם לטענתה הימשכות הליכים זו רובצת לפתחו, מאחר שהוא בוחר להתעמת עם בית המשפט ומאריך שלא לצורך את עדותו. טענה זו תומכת המשיבה במספר אזכורים מפרוטוקול בית המשפט בהם מעיר המותב לעורר על התנהלותו. משכך, מבקשת המשיבה כי המעצר יוארך.

17 .

העורר מצידו מתנגד לקבלת הבקשה. לטענתו, ניתן לאיין את מסוכנותו על ידי קביעת תנאים מחמירים לחלופת המעצר. על פי הטענה, כאשר שוחרר בתנאים מגבילים לא נחשד בביצועה של כל עבירה, ובכך יש כדי להוכיח כי תנאים אלא מספיקים על מנת לאיין את מסוכנותו. עוד הוא טוען כי משפטו נמשך מזה זמן רבה ורחוק מסיום. כיוון שאינו מיוצג, מעצרו מקשה עליו לזמן ולאתר עדים. אין כל חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו, ובמצב דברים זה אין כל הצדקה להשאירו במעצר.

דיון והכרעה בבקשה להארכת מעצר

18.

דין הבקשה להארכת מעצר להתקבל. כידוע, סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים משמיעים כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר,

אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת מעצרו (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)), וכבר נקבע כי " ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)).

עם זאת, ולאור שיקולים של קצב התקדמותו של המשפט מן העבר האחד ואופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם מן העבר השני, יש ואין מנוס מלהורות על הארכת מעצרו של הנאשם (ראו בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)). נסיבות כגון דא, המצדיקות את הארכת המעצר, מתקיימות בענייננו.

19.

כמו בהארכת המעצר העשירית של העורר, כך גם עתה, שני שיקולים מרכזיים תומכים בהארכת מעצרו של העורר. השיקול האחד הוא מסוכנותו הרבה. התחכום, עזות המצח והחומרה הרבה שבמעשים המיוחסים לו, כמו גם העובדה שהוא הוכיח כי לא ניתן לתת בו אמון שלא ישוב ויחזור על מעשיו, מלמדים כולם כי אין בנמצא חלופה שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו. השיקול השני, הוא חלקו הגדול של העורר בהימשכות ההליכים בעניינו. כעולה מן הפרוטוקולים הרבים של בית המשפט, העורר הערים קשיים רבים על ניהולו התקין של משפטו וגרם בכך להימשכותו שלא לצורך. כיוון שכך, השיקול בדבר הזמן הארוך בו מתנהל המשפט מאבד מעוצמתו, ולא ניתן לשחררו. באשר לטענותיו של העורר בדבר הקשיים בהשגתם של עדים, מובן הוא כי כעת – עקב התנהלותו של העורר שסירב לשתף פעולה עם עורכי דינו – על בית המשפט לסייע לו. מן הפרוטוקולים עולה כי בישיבה האחרונה, בית המשפט הדריך את העורר כיצד עליו לזמן את עדיו או להגיש בקשה לבית המשפט כי יזמן את עדיו, ובטוחני כי בית המשפט יעשה כל שביכולתו כדי לסייע לו.

20.

סוף דבר - הבקשה להארכת המעצר מתקבלת. עם זאת, ברי כי על בית המשפט המחוזי להמשיך ולפעול על מנת להביא לסיומו של משפט זה בהקדם האפשרי. לעניין זה, לא די במועד הנוסף שנקבע לעת הזו, ויש לקבוע – חרף הפגרה והחגים המתקרבים – מועדים נוספים.

21.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 2.8.2011 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1023/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.