בש"פ 5152/11 מדינת ישראל נ. אילן אשד

לפניי בקשה להתרת פרסומה של החלטתי מיום 21.7.2011 בבש"פ 5152/11 ובבש"פ 5405/11, בה נעתרתי לבקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1023/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם; ודחיתי את עררו של המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי (עמ"י 92063-08, כבוד השופט צ' קפאח ) לדחות את בקשתו לעיון חוזר בהחלטה לפיה הוא יוותר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו

(להלן: ההחלטה ).

1.

ביום 21.7.2011 ניתנה ההחלטה וביום 5.9.2011 הגישה המבקשת בקשה להתרת פרסומה. יוער כי ההחלטה חסתה תחת איסור פרסום בהמשך לאיסור שהוטל על ההליכים בבית המשפט המחוזי, לפי בקשת המבקשת. ביום 18.9.2011 הגיש המשיב את התנגדותו להתרת פרסומה של ההחלטה. הצדדים הגיעו לדיון ביום 20.9.2011 ובו טענו טענותיהם לפניי.

2.

לטענת המבקשת, אמנם מדובר בתיק הכולל עבירות מין, אך ההגנה על

עניינן של המתלוננות אינו מצריך הטלת איסור פרסום על כלל ההחלטות בעניינו של המשיב ובפרט לא על ההחלטה דנן. לדבריה, למעט טובת המתלוננות, אין בנמצא כל טעם אחר להימנע מפרסום ההחלטה וכאשר מנגד עומד העיקרון החוקתי בדבר פרסום החלטות של בית משפט במלוא עוצמתו, הרי שיש להתיר את פרסומה.

3.

המשיב טוען כי ההחלטה לנהל את הדיון בדלתיים סגורות, שהתקבלה על ידי המותב הדן בתיק העיקרי, התקבלה מטעמים של הגנה על טובתו שלו. זאת, על מנת שלא לפרסם ברים את האירועים הקשים שחווה בילדותו, ותוך התחשבות בסבלו ובמבוכתו להעיד על ליקוייו לפני קהל מזדמן. עוד הוא טוען, כי ההחלטה דנן איננה בבחינת הלכה חדשה או עקרונית ועל כן אין צורך או הצדקה לפרסמה על אף התנגדותו. המשיב מדגיש, כי עיון בהחלטה מעלה ספקות באשר לסבירות שיורשע וכך גובר הסיכוי שפרסום ההחלטה, המכילה פרטים אודות המעשים המיוחסים לו, תפגע בו שלא לצורך, בטרם התקבלה הכרעת הדין בעניינו. מדובר, לשיטתו, באיזון בין זכות הציבור לדעת לבין כבוד האדם של אדם שטרם הורשע, לפרטיותו, צנעתו והקטנת נזקי פגיעתו ושיקומו העתידי. לבסוף טוען המשיב, כי 6 שופטים שדנו בענייננו בהליכים שונים, החליטו לקיים את הדיון בדלתיים סגורות, ואין מקום לשנות ממדיניות זו כעת.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובותיו המפורטות של המשיב וכן לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה.

4.

העיקרון הכללי של פומביות הדיון ומקורותיו הנורמטיביים

- ידועים הם (ראו סעיף 3 ל חוק יסוד: השפיטה , וסעיפים 68(א) ו-70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ב-1984). זוהי נקודת המוצא הנמצאת בבסיס ההליך השיפוטי (ראו בש"פ 2484/05 דוד פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.7.2005) החלטת השופטת ע' ארבל (להלן: עניין דוד פרי )). עם זאת, גם סייגים בצידו של העיקרון האמור. כך למשל, סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט להטיל איסור פרסום על דיונים "לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, על או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון, או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם" (ראו בש"פ 1331/10 גואל רצון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.3.2010) החלטתו של השופט א' רובינשטיין ). בענייננו, טובתם של שני גורמים עשויים להצדיק את איסור פרסומה של ההחלטה. האחד הוא טובתן של המתלוננות והשני הוא הנזק העשוי להיגרם למשיב בעקבות הפרסום. לגורמים אלו אדרש כעת.

5.

ראשית , כפי שטוענת המבקשת, קיום הדיון בדלתיים סגורות בבית המשפט המחוזי, נבע מהצורך להגן על המתלוננות שהעידו בפני משפט (בעמוד 18 לפרוטוקול הדיון בתיק העיקרי). טעם זה אינו רלוונטי להחלטה דנן, באשר היא עוסקת בעיקרה, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו עד לתום ההליכים נגדו (ראו בעמוד 7 להחלטה). אמנם, אגב הדיון בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בתיק, מצאתי לנכון לצטט חלק מעדויותיהן של המתלוננות, מאחר והיה בהן כדי לתרום לדיון ולמסקנותיי. אולם, עדויות אלה נותרו עלומות משמותיהן של המתלוננות ואין בהחלטה כל פרט החושף את זהותן. על כן, טובתן של המתלוננות במקרה דנן, אינה מצדיקה הטלת איסור פרסום על ההחלטה.

6.

שנית, באשר לנזק העשוי להיגרם למשיב בעקבות פרסום ההחלטה. אמנם, ההחלטה מפרטת את המעשים המיוחסים למשיב ובכללן עבירות מין ומעשים מגונים. אין ספק כי פרסומם של תכנים מעין אלו לגבי אדם, כל אדם, עשויה להביא לפגיעה מסוימת בו ובשמו. אולם, בכך אין די כדי להצדיק חסינות מפני עיקרון הפומביות. בעניין דוד פרי הנזכר לעיל, מנתה חברתי השופטת ארבל את אמות המידה לבחינת עניינו של נאשם המבקש לאסור את פרסום שמו וכל פרט מזהה אחר לגביו במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו (בסעיף 7 להחלטתה). כך למשל, יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, את מצבו הרפואי, את השפעת הפרסום על בני משפחתו וכדומה. מנגד, תישקל חשיבותו של פרסום ההליך כאשר מדובר בחשד לביצוע עבירות מין העשויות לסכן את הציבור. זאת מאחר והפרסום, במקרה כזה, עשוי לתרום לחקירת המשטרה ולסייע בהרתעת קורבנות נוספים. בנוסף, יש לתת את הדעת

בשאלה האם הפרשה פורסמה באמצעי התקשורת בטרם ניתנה ההכרעה השיפוטית בעניינה, שכן אז עשוי להיחלש משמעותית הצורך בהטלת איסור פרסום.

7.

בענייננו, לא מצאתי כי נסיבותיו האישיות של המשיב מצדיקות איסור פרסום ההחלטה. אמנם כאמור, אין חולק כי פרסום ההחלטה עלול להוביל לפגיעה מסוימת במשיב, וכן עשוי לגרום עוגמת נפש וסבל למשפחתו ולסביבתו הקרובה. עם זאת, מנגד עומדות במלוא עוצמתן תכליותיו של עיקרון פומביות הדיון ולא מצאתי מקום לחרוג ממנו. ראשית, המשיב בעצמו מציין כי האירועים נושאי כתב האישום נגדו, פורסמו בתכנית תחקירים בטלוויזיה. בכך לטעמי נשמטת הקרקע תחת בקשתו לאסור את פרסום ההחלטה באשר היא בסך הכל חוזרת על פרטים שכבר פורסמו. שנית, אופי העבירות – עבירות מין הכרוכות במעשי רמייה – ונסיבותיהן, לרבות העובדה שהקורבנות לכאורה היו נשים שנענו למודעה לחיפוש עבודה, נותן משקל רב לתכלית של הרתעת קורבנות נוספים (ראו בש"פ 5759/04 גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658 672 (2004)).

8.

לאור האמור, במקרה דנן, גוברים השיקולים בעד פרסומה של ההחלטה על השיקולים להגנת שמו וכבודו של המשיב ומשכך אין מקום לאסור את פרסום ההחלטה.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת במובן זה שההחלטה בבש"פ 5152/11 ו-5405/11 מיום 21.7.11 תותר לפרסום.