בש"פ 5916/06 מדינת ישראל נ. עומר ארמין

1.ז והי בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב- 90 ימים נוספים, או עד למתן פסק דין בעניינו.

ביום 12.6.05 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב האישום, שבו הואשם המשיב בעבירות של קשירת קשר לפשע, סחר בנשק והובלת נשק. על פי המתואר בכתב האישום, המשיב, יחד עם אשרף אידריס (להלן – אידריס ), קשרו קשר עם אחרים לביצוע עבירות של רכישת נשק והובלתו שלא כדין. במסגרת הקשר, רכשו המשיב ואידריס (ביום 4.6.2005) 3 רובים מסוג קלצ'ניקוב, וכן 3 מחסניות לרובה, תמורת 7,500 ש"ח. לאחר ביצוע העסקה, הכניסו השניים את הרובים והמחסניות מתחת למושב האחורי של הרכב, נסעו מהמקום צפונה ונעצרו בסמוך לצומת דבירה.

2.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. זאת, בשל מסוכנתו ובשל החשש לשיבוש מהלכי משפט והדחת עדים. בעת הדיון בבקשה, חלק בא כוח המשיב על קיומן של ראיות לכאורה, אך הסכים כי קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, תקים עילת מעצר. בהחלטתו מיום 28.6.2005 קבע בית המשפט כי בנוגע לקשירת הקשר ולהובלת הנשק יש ראיות לכאורה. כן קבע כי מתקיימת במשיב עילת מעצר מכוח החוק, בהיות העבירה בנשק, לפי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, "עבירת בטחון" כמשמעותה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – החוק ). בית המשפט הוסיף וקבע בהחלטתו, כי גם לולא אותה עילת מעצר שבחוק, "מסוכנותו של המשיב הוכחה מעצם החזקת שלושה כלי נשק, עם מחסניות, על ידו ביחד עם אחר" (שם, פיסקה 9). משלא הוצעה לבית המשפט כל חלופת מעצר על ידי המשיב, הורה על מעצרו עד לתום ההליכים. עוד באותו יום, ביקש בא כוח המשיב להפנות את המשיב לשירות המבחן, ובית המשפט נעתר לבקשה.

שירות המבחן התרשם לחיוב מבן דודו של המשיב, שהוצע כערב, וציין כי הלה מהווה דמות משמעותית עבורו ויהיה מסוגל להציב לו גבולות. מנגד, ציין שירות המבחן, כי התקשה להעריך את רמת הסיכון בחלופת המעצר, וזאת, על רקע אורח החיים שמנהל המשיב, המאופיין בהעדר יציבות. על כן, לא בא שירות המבחן באותו שלב בהמלצה על שחרורו של המשיב. לאור זאת, ולאור העבירות החמורות המיוחסות למשיב, קבע בית המשפט (ביום 16.8.2005) כי חלופת המעצר שהוצעה אין בה כדי להוות חלופה. ערר שהגיש המשיב על החלטה זו נדחה ( השופטת ביניש ).

3.בתום תשעה חודשים מהגשת כתב האישום, ומשלא ניתן פסק דין בעניינו של המשיב, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים (בש"פ 1978/06). בהחלטתו, מיום 8.3.2006, נתן השופט לוי ביטוי ללבטיו:

"עתירה זו מעוררת לבטים, באשר המחוקק הביע את דעתו בסעיף 61 לחוק, כי יש לסיים את ההליכים בעניינו של נידון הנתון במעצר, תוך 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום ... נשוב ונדגיש, כי אל לנו לנהוג כאילו היה סעיף 62 הכלל, באשר הוא נועד לתת מענה למקרה החריג בלבד, ולפיכך מצווים הכל לעשות בו שימוש מדוד וזהיר, כדי שלא נימצא עושים את הוראת המחוקק בסעיף 61 פלסתר".

ולמטה מכך, לאחר שסקר את ההליכים שהתנהלו בתיק, הוסיף השופט לוי :

"לפיכך, ובנסיבות רגילות, נראה כי נכון היה לקבוע שהגיעה השעה להעדיף את זכותו של המשיב לחירות, על פני השיקולים האחרים המחייבים את מעצרו. ברם, מדובר במשיב שכבר ביצע בעבר עבירות בנשק, ואף נשא עקב כך במאסר ממושך (4 שנים). אכן, מאז אותה הרשעה חלפו שנים רבות, אולם עובדותיו של כתב האישום הנוכחי, אם תוכחנה, עלולות ללמד שהמשיב לא למד דבר מהתנסותו הקודמת. יתרה מכך, נשיאת נשק בימים אלה בהם אנשים תמי-לב מוצאים את עצמם קורבנות לירי על רקע פלילי או חבלני, היא תופעה בעלת חומרה מופלגת, ובית המשפט מצווה לתרום את תרומתו כדי למנוע אותה. במצב זה, וחרף השיהוי בהליכים, סבורני כי עתירת המדינה בדין יסודה, וכל שנותר הוא לקוות כי הערכאה הראשונה תעשה מאמץ לסיים את ההליכים בעניינו של המשיב, בהקדם".

השופט לוי האריך אפוא את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל מיום 12.3.2006.

4.ביום 8.5.2006 נשמעו סיכומי הצדדים בתיק. ביום 11.6.2005, שוב האריך בית משפט זה ( השופטת חיות ) את מעצרו של המשיב, זאת הפעם ל-45 ימים נוספים, בהסכמת הצדדים. מתן הכרעת הדין נקבע ליום 5.7.2006, אולם הכרעת הדין לא ניתנה באותו יום, ומועד נתינתה נדחה ליום 24.7.2006. דא עקא, שגם באותו יום לא ניתנה, והמועד נדחה שוב ליום 10.8.2006.

5.בבקשה שלפניי טוענת המדינה כי המעשים המיוחסים למשיב, בצירוף הרשעתו הקודמת בעבירות נשק (שהוזכרה בהחלטת השופט לוי ), מעידים על סכנתו הגבוהה לביטחון הציבור. לטענתה, לא ניתן להבטיח את שלום הציבור באמצעות חלופת מעצר. בטיעון לפניי הוסיפה באת כוח המדינה וטענה לחשש מפני הימלטותו של המשיב, וביקשה את הארכת המעצר, ולו לתקופה קצרה, "על מנת שנוכל להיווכח שהכרעת הדין ניתנת במועד". באת כוח המדינה ציינה כי על שותפו של המשיב בביצוע העבירה, אידריס, נגזרו 37 חודשי מאסר, חרף הודאתו במעשה וחרף עברו הנקי.

מנגד, בא כוח המשיב עמד על כך שזו כבר בקשה שלישית להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים. ב"כ המשיב הדגיש את חזקת חפותו של המשיב, וטען ש"אין המשיב אמור לסבול" מהעומס המוטל על בתי המשפט. בהתייחס להרשעתו הקודמת של המשיב, עמד בא כוחו על כך שעבירות אלו בוצעו לפני כ-20 שנה, וכי מאז לא הואשם המשיב במעשים דומים. עוד ציין, שהפרקליטות הציעה למשיב הסדר טיעון שבגדרו תבקש להשית על המשיב עונש של 24 חודשי מאסר בלבד, אך המשיב מיאן ליתן הסכמתו להסדר זה. בפועל, הוסיף ב"כ המשיב, מוחזק המשיב במעצר כבר 14 חודשים, כמעט כאורך תקופת המאסר שאותה היה מרצה לו היה מסכים להסדר הטיעון (בהנחה שהיה זוכה לניכוי שליש ממאסרו). ב"כ המשיב ביקש להורות על שחרורו בערובה של המשיב, בהציעו כערב את בן דודו של המשיב, שנבדק ונמצא מתאים על ידי שירות המבחן.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ולאחר ששקלתי את כל נסיבות העניין, החלטתי להיעתר לבקשה באופן חלקי ומותנה, כמבואר להלן.

כפי שקבע בית משפט זה לא אחת, חלוף הזמן יש בו כדי לשנות את נקודת האיזון הראויה בין אינטרס הציבור להגנה מפני הנאשם, לבין אינטרס הנאשם עצמו לחירות. בעניין שלפניי סבר השופט לוי , כבר לפני כארבעה חודשים, כי נכון היה לקבוע שהגיעה השעה להעדיף את זכותו של המשיב לחירות, על פני שיקולים אחרים. הזמן שחלף מאז אמר השופט לוי את דברו, וההשתהות בהליכים, כולל דחייה כפולה של מועד מתן הכרעת הדין, מטים עתה את הכף ביתר שאת לבחינתה של חלופת מעצר. זאת, בין היתר, בשל טענתו דלעיל של ב"כ המשיב, שאותה אישרה באת כוח המדינה, ולפיה הוצע למשיב הסדר טיעון של 24 חודשי מאסר, שהמשיב סירב לקבלו. הדעת מתקשה להסכין עם מצב כזה שבו נאשם, בטרם הוכחה אשמתו, יוחזק במעצר תקופה העולה על מחצית מהעונש אותו היה מרצה, לו היה בוחר שלא לנהל את משפטו. דברים אלו אמורים, כמובן, רק לעניין הערכת המסוכנות הנשקלת בגדר בקשה להארכת מעצר, לפי סעיף 62 לחוק, ולא מעבר לכך. פשיטא, שהדברים אינם אמורים ביחס לעונש שיושת על נאשם, שדחה הסדר טיעון והורשע לאחר ניהול הוכחות.

אומר עוד, כי אינני יודע מדוע נדחה פעמיים מועד מתן הכרעת הדין. מניח אני כי היו לכך סיבות מוצדקות. ואולם, בנסיבות התיק שלפניי, כפי שפורטו לעיל, נראה כי צודק המשיב בטענתו שאין עליו, פעם אחר פעם, לשלם בחירותו את מחיר הדחיות הללו, והתארכות ההליך עקב כך.

עם זאת, חרף דברים אלו, סברתי כי לאור עמדתו המסוייגת של שירות המבחן ביחס להתאמתו של המשיב לחלופת המעצר שהוצעה, יש להשתמש בה במשנה זהירות. מה עוד, שמועד הכרעת הדין כבר קבוע ועומד, וכאשר רחוק בעיני שיידחה זו הפעם השלישית. ואולם, אם מתן הכרעת הדין בכל זאת יידחה שוב, ישוחרר המשיב לחלופת המעצר שנבדקה על ידי שירות המבחן, קרי – למעצר בית מלא בבית בן דודו, האשם עראמין, בשכונת שועפאט בירושלים, בערבויות המתאימות.

לסיכום, אני מורה כלהלן:

א.מעצרו של המשיב מוארך בזאת עד ליום 13.8.2006.

ב.אם הכרעת הדין בעניינו לא תינתן ביום 10.8.2006 או קודם לכן, ישוחרר המשיב לא יאוחר מיום 13.8.2006, שעה 13:00, בערבותו העצמית, בערבות הערב האשם עראמין, ובתנאים כספיים ואחרים, כפי שייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ככל שיימצא לנכון.

ג.אם תינתן הכרעת הדין במועד הקבוע לה, והמשיב לא יימצא בה זכאי מכל העבירות שיוחסו לו, תוכל המדינה לעתור שוב להארכת מעצרו של המשיב.