פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
744/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1. מנחם אדרי
2. יצחק זוהר
בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים
לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בת"פ 11982-05-10
תאריך הישיבה:
כ"ז
בשבט התשע"א
(1.2.2011)
בשם המבקשת:
עו"ד עדי שגב
בשם המשיב 1:
עו"ד שלמה גיגי; עו"ד נעם אברהם
בשם המשיב 2:
עו"ד אליה שלמה
החלטה
לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרם של המשיבים, החל מיום 7.2.2011, בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בת"פ 11982-05-10 המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.
המשיבים עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים באשמת ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, ירי באזור מגורים והיזק בזדון. למשיב 1 מיוחסות גם שתי עבירות של איומים ועבירה של הדחה בחקירה. וכך עולה מכתב האישום המתוקן שהוגש כנגדם: המשיבים קשרו קשר לחבול חבלה חמורה באדם להם היכרות מוקדמת עימו (להלן: ליברטי ). במסגרת הקשר ולשם קידומו התקשר המשיב 1 ביום 9.1.2010 לליברטי וקבע עימו פגישה. במהלך הפגישה, הוציא המשיב 1 אקדח מכליו אשר למראהו פתח ליברטי במנוסה והמשיבים, בתגובה, החלו לדלוק אחריו ברחובות תוך שהמשיב 1 יורה מספר פעמים לעבר רגלו. כל אותה העת, נכחו ברחוב אנשים רבים ואחד מן הרכבים אשר עמד שם חונה נפגע כתוצאה מהירי. שניים מן הקליעים שנורו מאקדחו של המשיב 1 פגעו ברגלו של ליברטי והוא נפל. המשיב 1 קרב אליו והחל להכותו תוך שהוא מאיים עליו כי עליו להיזהר. בזמן זה, עודד המשיב 2 את המשיב 1 להוסיף ולהכות את ליברטי באומרו "תן לו עוד, תן לו עוד." עוד מצוין בכתב האישום, כי עובר לאירועים הנ"ל התקשר המשיב 1 לחברתו של ליברטי וביקש לאיים עליו דרכה. וכן, כי לאחר האירועים הללו הורה המשיב 1 לליברטי שלא לדבר על האירוע ואיים עליו, וכן העביר לו ולמשפחתו סכומי כסף גדולים ואף העיד לטובתו בבית המשפט, וכל זאת במטרה להניאו מלהפלילו.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 22.6.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבים הגישו ערר לבית משפט זה אשר נדחה ביום 29.7.2010. ביום 25.12.2010 הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בנימוק שמועד ההוכחות שהיה קבוע התבטל עקב שביתת הפרקליטים. בית המשפט המחוזי הורה למבקשת להגיב לבקשה בתוך 15 יום והמשיבים הגישו לבית משפט זה ערר על ההחלטה אשר נמחק ביום 30.12.2010 עם סיום השביתה. ביום 11.1.2011 התקיים דיון בבקשה לעיון חוזר ובית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי אמנם יש טעם בטענתם של המשיבים כי חלפו למעלה מ-8 חודשים מיום מעצרם ומשפטם טרם התחיל. אך עם זאת, לאור מסוכנותם של המשיבים נוטה הכף להשארתם במעצר בשלב זה, כאשר לאחר שמיעתו של העד המרכזי בתיק (ליברטי) וקביעת המשך הדיונים יבשילו התנאים לדון בבקשה לשחררם לחלופת מעצר בעילה של חלוף הזמן והימשכות ההליכים.
בחינת מהלך הדיונים בתיק העיקרי, מעלה כי בתיק היו מספר דחיות במועדי הדיונים, לעיתים בעטייה של המבקשת ולעיתים בעטיים של המשיבים. ביום 25.1.2010 התקיימה ישיבת הוכחות בה החלה עדותו של ליברטי, ובית המשפט המחוזי קבע מועדים נוספים להוכחות לימים 3.3.2011 וה- 8.3.2011, כאשר מועד נוסף שהוצע על ידו (14.2.2011) נדחה על ידי בא כוח המשיב 2.
משפטם של המשיבים לא הסתיים, ולכן בחלוף תשעת החודשים כמצוות סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים, הוגשה בקשה זו שבפניי.
המבקשת טוענת כי מסוכנותם הגבוהה של המשיבים עולה מן המעשים המיוחסים להם, וכי זו לא קהתה בחלוף הזמן. משכך, ומשנקבעו שני דיוני הוכחות לחודש מרץ ולבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לקביעת מועדים נוספים, יש להאריך לטענתה את מעצרם של המשיבים.
המשיבים מצידם, מתנגדים לקבלת הבקשה. בא כוחו של המשיב 1 טען בפניי כי המשפט מתנהל בקצב איטי ביותר, שלא באשמת המשיבים, כאשר 50 עדים הצפויים למסור את עדותם בתיק טרם נשמעו. במצב דברים זה, לא ניתן לטענתו להפעיל את החריג לכלל הקבוע בחוק המעצרים ולהורות על המשך מעצרו של המשיב 1. בייחוד כך, כאשר מדובר בנאשם הטוען לחפותו וסיכויי הרשעתו קלושים ביותר לטענתו. לכך מוסיף הוא, כי העד המרכזי בפרשה כבר נתן את עדותו בפני בית המשפט המחוזי ולפיכך טענת המבקשת כי קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה מצידו של מרשו איבדה מכוחה.
בא כוחו של המשיב 2 טען בפניי אף הוא לגבי התמשכותם הנוכחית והעתידית של הליכי המשפט בעניינו של מרשו, שלא באשמת המשיבים, כאשר הוא מצידו הדגיש כי העד המרכזי טרם סיים את עדותו משלא נחקר בחקירה נגדית על ידי המשיבים. לעניין מסוכנותו של המשיב 2, טען כי חשוב להפריד בין חלקו של המשיב 1 לזה של המשיב 2 שכן, על פי כתב האישום, המשיב 2 רדף אחר ליברטי ועודד את המשיב 1 במעשיו, אך עם זאת הוא לא נקט באלימות פיזית בעצמו ומשכך מסוכנותו קטנה מזו של המשיב 1. בנוסף, לטענתו אין ללמוד מעברו הפלילי של המשיב 2 על מסוכנותו, שכן זה איננו מכביד ביחס לתיק זה.
לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
כידוע, סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים משמיעים כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר,
אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת מעצרו (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002), וכבר נקבע כי " ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)).
עם זאת, ולאור שיקולים של קצב התקדמותו של המשפט מן העבר האחד ואופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם מן העבר השני, יש ואין מנוס מלהורות על הארכת מעצרו של הנאשם (ראו בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).
במקרה שלפנינו, אף על פי שקצב התקדמותו של המשפט איננו משביע רצון, ועוד אגע בכך בהמשך, הרי שהמסוכנות הנשקפת מהמשיבים, יחד ולחוד, הינה מסוכנות רבה אשר יש בה כדי להכריע את הכף לעבר קבלת הבקשה והארכת המעצר. בכל הנוגע למשיב הראשון, דומה שהמעשים המיוחסים לו ונסיבות ביצועם מעידים כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה, כאשר מסקנה זו מתחזקת נוכח עברו הפלילי המכביד. על פי הנטען, המשיב תכנן והוציא לפועל מתקפה כנגד אדם אחר, ולא שעה במהלכה לסבלו של אותו אדם ולסכנות שהתנהגותו מייצרת בעבור עוברי האורח שבמקום. מאוחר יותר, אף ניסה להתחמק ממרותו של החוק כשניסה לשבש הליכי חקירה בדרך של איומים והרעפת טובות הנאה. לעניין זה יש להעיר, כי טענות בא כוחו של המשיב 1, שעניינן בסיכויי הרשעתו, אינן מוסיפות ואינן מורידות ממסקנתי באשר למסוכנותו. שהרי, הדיון בבקשה להארכת מעצר יוצא מתוך נקודת הנחה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, ומנקודת מבט זו גם נבחנת מסוכנותו. עוד יש לציין, כי לא שוכנעתי שהחשש מפני שיבוש הליכים מצידו של המשיב 1 נגוז ונעלם בשלב זה של משפטו. ראשית, העד המרכזי בפרשה טרם סיים את מתן עדותו. ושנית, נכון אמנם כי עיקר מאמצי שיבוש החקירה והמשפט מצידו של המשיב 1 הופנו כלפי העד המרכזי בפרשה, אך במעשים נטענים אלו יש כדי ללמד על נכונותו ומסוגלותו של המשיב 1 לשבש הליכי חקירה וייתכן שהחשש המדובר יעמוד בעינו אף לאחר עדותו של העד המרכזי. בכל הנוגע למשיב השני, מקובל עליי כי ייתכן שמסוכנותו פחותה במעט מזו של המשיב 1 שכן, עברו הפלילי איננו מכביד והוא איננו מואשם בעבירות של שיבוש הליכי חקירה ומשפט. עם זאת, הדבר איננו מלמד כמובן כי אין נשקפת מהמשיב 2 מסוכנות כלל. שהרי, הדברים שנאמרו לעיל ביחס למעשים המיוחסים למשיב 1 ונסיבות ביצועם יפים גם בעבור המשיב 2 ומלמדים הם על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו. נמצא אם כן, שבשלב זה האינטרס הציבורי שבהמשך מעצרם של
המשיבים גובר על זכותם לחירות, ויש לקבל את בקשת המדינה.
לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 7.2.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 11982-05-10 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם. עם זאת, כפי שכבר הערתי, קצב הדיונים בתיק זה איננו משביע רצון, ואין די בשני המועדים שנקבעו. בית המשפט המחוזי מתבקש לקבוע מועדים נוספים לפי תפוסת יומנו להמשך שמיעת הוכחות בתיק וכל זאת במהלך שלושת החודשים הקרובים.
ניתנה היום, כ"ח בשבט התשע"א (2.2.2011).
ש ו פ ט