בש"פ 1185/08מדינת ישראל נ. ג'וליאן סופיר

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסה למשיב עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 14.5.07 שכר המשיב את שרותיו של נהג מונית וביקשו להסיעו לנתניה, שם עלה לדירה וחזר למונית מצויד בסכין. הוא הורה לנהג לנסוע לתל-אביב, שם הציע לו לעלות לדירתו. משהנהג עשה זאת, המתין לו המשיב מחוץ לחדר השירותים עם סכין בידו, ובצאתו משם דקר אותו 24 פעמים בצווארו ובעורפו. הנהג נפטר כתוצאה מפציעתו, והמשיב עזב את המקום לאחר שגנב מכיסו של המנוח סכום כסף ואת מפתחות המונית עמה הוא נסע לנתניה.

2.עם הגשתו של כתב-האישום, עתרה המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים. ברם, מחוות דעת שהגיש הפסיכיאטר המחוזי עלה כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין, ולא היה אחראי למעשיו מחמת מחלת נפש. בעקבות כך הוחלט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ונקבע כי הוא יוחזק בבית חולים. במהלך הדיונים באישום גופו ביקשה המדינה, בחודש ספטמבר 2007, לקבל חוות דעת עדכנית אודות מצבו של המשיב, ומשזו הוגשה התברר כי הפסיכיאטר המחוזי שוב אינו רואה מניעה לקיים את ההליך הפלילי, באשר המשיב נמצא כשיר לכך והוא אינו זקוק עוד לאשפוז פסיכיאטרי.

בחודש אוקטובר 2007 הודה המשיב בעובדותיו של כתב האישום, אולם טען לפטור מאחריות פלילית בגין מחלת נפש. העולה מהאמור הוא, שכל שנותר להכריע בו היא שאלת מצבו הנפשי של המשיב בעת ביצוע העבירה, וחקירתם של הרופאים עתידה להתחיל ביום 24.2.08 ולהימשך ביום 2.6.08.

3.עתה, משחלפו 9 חודשים מאז הגשתו של כתב האישום, עותרת המדינה להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. לבקשה זו מתנגדים באי-כוח המשיב, והם עותרים לכך ששולחם יוחזק בבית חולים, ולחלופין, כי תינתן הוראה לבית המשפט המחוזי לקבוע מועדי דיון נוספים בתקופה הקרובה.

4.כאמור, בחודש אלול התשס"ז (ספטמבר 2007) מצאה פסיכיאטרית שבדקה את המשיב, כי הוא מצוי כיום במצב של רמיסיה במחלתו ומסוגל להבחין ולעקוב אחר הליכי משפט, ועל כן הוא גם כשיר לעמוד בדין. זאת ועוד, באותו מסמך (ראו נספח י"ב לבקשה) נאמר, כי כיום לא זקוק המשיב לאשפוז פסיכיאטרי אלא לטיפול ומעקב אמבולטוריים.

נוכח אותה חוות דעת ברי כי בית המשפט לא יכול להורות על אשפוזו של המשיב בבית חולים לחולי נפש, כעתירתם של באי-כוחו, ולפיכך השאלה הנוספת היא כיצד נוהגים במשיב לאור השיהוי הניכר בהליכים בעניינו. שיהוי זה מקורו, ככל הנראה, בעומס הרב הרובץ על בית המשפט המחוזי, עומס שנדמה כי בשנה האחרונה הגיע לשיאים שלא ידענו כמותם. לעומס זה, בו כרוך עינוי דין לנאשמים והוא מלווה גם בלחץ בלתי נסבל על השופטים, צריך היה לתת זה מכבר מענה מערכתי, והתרשמותי שלי היא שלא נעשה בתחום זה די, אם בכלל.

באשר לעניינו של המשיב – נדמה כי לא יימצא חולק על חומרתם של המעשים המיוחסים לו, ועל כן שילוחו לחופשי או לחלופת מעצר, כמוה כהנחת סכנה מוחשית ומופלגת בחומרתה לפתחו של הצבור, ובעיקר לפתחם של בני מעוטים. לכך אין בית המשפט יכול לתת את ידו, ועל כן שוב אין מנוס מלהיעתר לבקשה שבפני. עם זאת, מתבקש בית המשפט המחוזי לשוב ולבחון את האפשרות לקבוע מועד קרוב נוסף לבירור שאלת מצבו הנפשי של המשיב בעת האירוע ואחריותו בפלילים, הואיל ואם לוח הזמנים שנקבע יישאר על כנו, עתידות להיות מוגשות בקשות מעצר נוספות מסוג זו שבפני, ועם כך אני מתקשה להשלים.

לפיכך, מוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 28.2.08 או עד למתן פסק-הדין בת.פ.ח. 1063/07 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.