בש"פ 7895/06 מדינת ישראל נ. רפי אוחנה

1.זוהי בקשה תשיעית להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 15.10.2006, או עד למתן פסק דין בתפ"ח (ת"א) 1120/04, לפי המוקדם ביניהם.

2.כתב האישום, המופנה נגד שלושת המשיבים ושני נאשמים נוספים, הוגש ביום 23.6.2004. כתב האישום מייחס למשיבים עבירות חמורות ביותר, וביניהן רצח בכוונה תחילה, ניסיון לרצח, הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות.

כתב האישום מתאר קשר שקשרו המשיבים 2-1 (להלן – האחים אוחנה ), ובבסיסו החלטתם להביא למותם של כל מי שקשור לרצח אחיהם (שאירע בשנת 2003), ובכללם אף מי שהביע סיפוק ממותו של האח. במסגרת קשר זה, כך נטען בכתב האישום, פעלו אנשים נוספים יחד עם האחים אוחנה על מנת להגשים את מזימותיהם. בין אנשים אלו: ירון סנקר (להלן – סנקר ), אסיר נמלט שחבר לאחים אוחנה והיה המבצע בפועל העיקרי (כלומר, האצבע שלחצה על ההדק) במרבית העבירות נשוא כתב האישום נגד המשיבים (יצוין כבר כאן, כי סנקר הועמד לדין בכתב אישום נפרד והורשע לאחרונה בכל העבירות שיוחסו לו); המשיב 3 (להלן – שטרית ), אשר שימש כאיש קשר בין האחים אוחנה לבין סנקר, היה אחראי על הובלתם של מבצעי העבירות בפועל אל זירות האירועים ועל הספקת אמצעים לביצוע העבירות; הנאשם מס' 4 בכתב האישום (להלן – עקיבא ), חוקר פרטי שסייע בהשגת מידע לצורך ביצוע חלק מהעבירות המיוחסות למשיבים; וכן הנאשם מס' 5 בכתב האישום (להלן – בוגנים ), אשר היה מעורב פעיל באחד מן האירועים (אישום אחד מתוך חמישה).

3.לאחר הגשת כתב האישום נגד חמשת הנאשמים, הוארך מעצרם עד תום ההליכים נגדם. בחלוף תשעה חודשים הוארך מעצרם בבית משפט זה. ביום 7.6.2005 התקבלה בקשתו של עקיבא לעיון חוזר במעצרו, והוא שוחרר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים נוספים. לבקשת המדינה, האריך בית משפט זה את מעצרם של יתר הארבעה, פעם אחר פעם. ביום 25.4.2006, לאחר שבית משפט זה האריך את מעצרם בפעם השביעית – לתקופות של תשעים יום או פחות מכך – נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו של בוגנים לעיון חוזר, ושחררו למעצר בית מוחלט בתנאים מגבילים נוספים. לאחר מכן הוארך מעצרם של שלושת המשיבים, בפעם השמינית, בתשעים ימים נוספים.

4.נכון להיום, התקיימו בתיק העיקרי למעלה מארבעים ישיבות (האחרונה שבהן ביום 22.10.2006), שבהן נשמעו כמאה ועשרים עדי תביעה. נותרו עוד כשלושים עדי תביעה, ביניהם עד התביעה המרכזי סנקר. המבקשת הודיעה לבית המשפט המחוזי כי תזדקק לעוד כעשרים וחמישה עד שלושים מועדים נוספים להשלמת פרשת התביעה. העדתו של סנקר התאפשרה בינתיים. זאת, הן לאור ביטולה של הלכת קינזי (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר-שבע , ניתן ביום 8.10.2006), והן משום שבינתיים ניתן פסק הדין בעניינו של סנקר, שבו הורשע בעבירות החמורות שיוחסו לו והוטלו עליו, בין היתר, שני מאסרי עולם מצטברים (תפ"ח (ת"א) 1119/04 מדינת ישראל נ' סנקר , ניתן ביום 15.10.2006). עם זאת, המשך שמיעת ההוכחות במשפטם של המשיבים, ובכלל זה עדותו של סנקר, נקבע רק לחודש ינואר 2007 (כאמור בהודעת ב"כ המשיבים מיום 22.10.2006).

5.בבקשתה הנוכחית להארכה נוספת של מעצרם, מציינת המבקשת, כי המשיבים מואשמים במעורבות בשורת מעשי התנקשות וניסיונות רצח. לטענתה, מסוכנותם הינה "מוחשית ומופלגת" וחלוף הזמן לא הקהה אותה. לפיכך, כך המשיבה, משקלו של האינטרס בהגנה על ביטחון הציבור ושלומו מפני מסוכנות זו עולה באופן ניכר על אינטרס המשיבים בשחרורם. המשיבה מציינת, כי התארכות המשפט המתנהל נגד המשיבים הינה תוצאה של העומס המוטל על מערכת בתי המשפט, בהוסיפה כי המשפט מורכב ועתיר עדים, וכי המבקשת עושה מאמצים כדי לקדמו (בכלל זה הגישה עתירה, שהתקבלה כאמור, לביטול הלכת קינזי).

מנגד, מדגישים המשיבים את חזקת חפותם ומציינים בהקשר זה כי עד כה העידו במשפט רק "עדי מעטפת" וכי טרם עלה העד היחיד שמפליל אותם (סנקר). הם מלינים על כך שמשפטם מתנהל מזה שנתיים וארבעה חודשים, תוך מודעות "המערכת" והתעלמותה מכך שהם מוחזקים במעצר. לטענתם, בנסיבות אלו מעצרם הינו "בלתי חוקתי". לדידם, אפשר וצריך לשמוע את המשפט מיום ליום, כפי שקבע המחוקק, ומן הראוי "לתת החלטה אמיצה", אשר תמנע התעלמות ממעצרים ממושכים של מי שעדיין בחזקת חף. המשיבים מציינים כי המבקשת התעקשה בזמנו גם על מעצרם של עקיבא ושל בוגנים, בטענה כי הם מסוכנים, אך הנה, בסופו של יום, שוחררו השניים למעצר בית והם מתייצבים לכל הדיונים, מבלי לנצל את שחרורם להימלטות מן הדין. עוד טוענים המשיבים, כי עם חלוף הזמן השתנתה נקודת האיזון בין הצורך במעצרם בשל מסוכנותם לבין זכותם להשבת חירותם ולשחרורם. לטענתם, הגיעה העת להורות על שחרורם, או לפחות על הגשת תסקירי מעצר, לצורך שקילת חלופות מעצר.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

למרבה הצער, הארכות מעצר מעבר לתשעה חודשים אינן נדירות. מצב זה אינו רצוי כלל וכלל, שהרי, כדברי המשיבים, מי שמוחזק במעצר – בטרם הורשע בדין – הינו בחזקת חף. כידוע, מצב בעייתי זה נוצר כתוצאה מהעומס הכבד המוטל על בתי המשפט, הגורם להתנהלות אטית של משפטים, ובמיוחד להתמשכותם של משפטים פליליים מורכבים. לטענת המשיבים, אין די בהסבר זה כדי להותירם במעצר, ודאי לא כאשר חלפו כבר כשנתיים וחצי מאז תחילת מעצרם. ברם, חרף טענותיהם והשגותיהם המובנות של המשיבים נגד מצב בלתי נסבל זה, אין מנוס מבחינת כל מקרה לגופו, שקלול מכלול נסיבותיו ובחינת נקודת האיזון בין האינטרס שלא להאריך את מעצרם של נאשמים שטרם הוכרע דינם לבין האינטרס שבשמירה על בטחון הציבור והבטחת תקינותו של ההליך המשפטי.

אכן, "ככל שמשפטו של נאשם מתארך, נוטות כפות המאזניים לכיוונו וערך חירותו האישית גובר לעומת אינטרס ההגנה על הציבור" (בש"פ 6347/05 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתנה ביום 7.8.2005, מפי השופטת פרוקצ'יה , פסקה 7). ואולם, גם לאחר מעצר כה ארוך ומטריד של נאשמים, זכאי הציבור לכך שזכותו לביטחון תישקל אל מול זכותם לחירות ושחרורם ממעצר. אף אמון הציבור בשופטיו יישמר אך ורק אם בית המשפט יקפיד על בחינה עניינית של כל מקרה ומקרה לגופו, ולא יקבל "החלטות אמיצות" העלולות לסכנו באופן חמור וממשי (וראו, לאחרונה, דברי חברתי השופטת ברלינר בבש"פ 7738/06 מדינת ישראל נ' פריניאן , ניתנה ביום 5.10.2006, פסקה 11 ובבש"פ 7619/06 מדינת ישראל נ' ז'אנו , ניתנה ביום 15.10.2006, פסקה 6).

אוסיף בעניין זה את המובן מאליו: הקביעה כי "נקודת האיזון" נעה עם חלוף הזמן לכיוון שחרור נאשמים ממעצר, אינה סיסמא ריקה מתוכן. העיקרון לפיו נקודת האיזון משתנה עם חלוף הזמן, כך שיש לשוב ולבחון את שאלת הצורך בהמשך מעצרם של נאשמים בכל מקרה נתון לפי נסיבותיו, תוך מתן משקל גובר לחלוף הזמן כשיקול הדוחק לשחרורם, הוא עיקרון שריר וקיים אף כאשר עסקינן "בפרשיות החמורות ביותר" (ראו דברי השופטת ביניש , כתוארה אז, בהחלטתה על הארכת המעצר הרביעית של המשיבים; בש"פ 8026/05 מדינת ישראל נ' אוחנה , ניתנה ביום 6.9.2005).

7.ומן הכלל אל הפרט. במקרה שלפניי מדובר בהארכה תשיעית של מעצר המשיבים, כאשר מאז הגשת כתב האישום עצורים המשיבים מזה כשנתיים וארבעה חודשים, זמן רב לכל הדעות. ואולם, מנגד, לא ניתן להתעלם מהמסוכנות הרבה ביותר המתגלית מהמעשים המיוחסים להם. לפי כתב האישום, היו המשיבים 2-1 (האחים אוחנה) היוזמים והמפקחים על כל פעולות החיסול וניסיונות החיסול המתוארים בו. המשיב 3 (שטרית), על פי כתב האישום, היה המביא והמוציא העיקרי של פעולות אלו, ביחד עם סנקר. מדובר בפשיעה חמורה ביותר, בהחלטות על נטילת חיים המתבצעות תוך תכנון ובקור רוח. התנהלות פלילית זו חורגת באופן קיצוני אף מן המסגרות הפליליות המוכרות למערכת אכיפת החוק (השוו בש"פ 8793/04 מדינת ישראל נ' קקון , ניתנה ביום 20.10.2004, מפי השופטת פרוקצ'יה , פסקה 7). החלק המיוחס למשיבים (על בסיס הראיות לכאורה) במסכת האירועים המתוארת בכתב האישום הוא חלק מרכזי וחמור לאין שיעור לעומת תפקידם של עקיבא ובוגנים, ששוחררו בינתיים למעצר בית מלא.

בנסיבות אלו, אף שאיני מקבל את טענת המבקשת כי "חלוף הזמן לא הקהה" מהסכנה הטמונה במשיבים, הרי שמשוכנע אני, כי לפחות בשלב זה, מעצרם הממושך לא הפחית ממסוכנותם במידה כזו שיש בה כדי להטות את כפות המאזניים לעבר שקילת שחרורם.

8.מהודעת ב"כ המשיבים מיום 22.10.2006 נמצאתי למד כי המועד הבא לשמיעת עדי התביעה מתוכנן לחודש ינואר 2007, ולא זו בלבד, אלא שהמועד המדויק טרם נקבע. מצב זה רחוק מאוד מלהניח את הדעת. המבקשת ציינה, כי עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה להעיד עוד כשלושים עדים, שלשמיעת כולם תיזקק לעוד כשלושים מועדים. אין בכך כדי לשנות ממסקנתי כי אין לשקול בשלב זה את שחרורם של המשיבים. לעומת זאת, במצב דברים זה חיוני הוא שבית המשפט המחוזי יקבע כבר עתה את המועדים – רבים ככל האפשר – לשמיעת המשך ההוכחות.

9.סוף דבר: אני נעתר לבקשה, ומורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים החל מיום 15.10.2006, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1120/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.