בש"פ 11429/05 מדינת ישראל נ. פריניאן שרון

לפניי עררה של המדינה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' רוזן ) מיום 29.11.05 ומיום 11.12.05, בהן נקבע כי המשיבים ישוחררו ממעצרם לחלופת מעצר.

1.בכתב האישום, שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, יוחסו לנאשמים עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ושל קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. על-פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש ספטמבר 1999 קשרו המשיבים קשר עם שמעון אלמקייס (להלן: אלמקייס ) ועם צחי בן אור (להלן: בן אור ) לרצוח את פנחס בוחבוט (להלן: בוחבוט ), אשר היה מאושפז באותה עת בבית חולים תל השומר, לאחר שניצל מניסיון קודם של התנקשות בחייו. על-פי הנטען, המשיבים שידלו את אלמקייס ובן אור לרצוח עבורם את בוחבוט, כאשר על-פי התכנית ילבשו השניים מדי שוטרים, יגיעו למחלקה שבה מאושפז בוחבוט, יציגו עצמם כשוטרים שבאו לחקור אותו ואז ירצחוהו. כתב האישום מפרט כי ביום 24.9.99 נפגשו המשיבים עם אלמקייס ובן אור בביתו של המשיב 2, שם מדדו אלמקייס ובן אור את מדי השוטרים. לאחר מכן הצטיידו השניים באקדחים, בידיעת ובהסכמת המשיבים, ונסעו לבית חולים תל השומר במטרה לבצע את הרצח. לבסוף, נטען בכתב האישום כי ביום 25.9.99 לפנות בוקר נכנסו אלמקייס ובן אור למחלקה בה היה מאושפז בוחבוט בתל השומר. השניים, כך נטען, שאלו את אחת האחיות במחלקה היכן שוכב בוחבוט, ניגשו לכיוון חדרו, ומשזיהו אותו ירה בו בן אור כדור אחד למצחו. כתוצאה מהירייה מת בוחבוט.

עם הגשת כתב-אישום, הגישה התביעה בקשה לבית המשפט המחוזי למעצר המשיבים עד תום ההליכים. התביעה טענה כי ברשותה ראיות לכאורה כנגד המשיבים, המצדיקות את מעצרם עד תום ההליכים, ובהן קלטת ובה שיחה בין אלמקייס לבן אור; שתי קלטות בהן משוחח אלמקייס עם חוקר משטרה, בחושבו שמדובר בשליח מטעמו של המשיב 2; עדות עדי ראיה אודות הרצח והזירה; הפרכת אליבי שמסר המשיב 1 וכן איכון מכשיר טלפון סלולרי שברשותו באזור בית חולים תל השומר כשעתיים לפני ביצוע הרצח; מחקרי תקשורת של מכשירי הטלפונים הסלולריים של המשיבים המצביעים על קשר בין כל המעורבים בפרשה; שתיקת המשיבים בחקירתם; והימלטותם מן המשטרה במשך כחודש ימים. לגבי עילת מעצר התבססה התביעה על סעיף 21(א)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, על עברם הפלילי של המשיבים, על הימלטותם מן המשטרה המקימה חשש משיבוש הליכי משפט ועל המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהם נוכח טיבה ונסיבותיה של העבירה המיוחסת להם - מעשה רצח מתוכנן ונועז שבוצע בתוך בית חולים.

2.בית המשפט קמא החליט לדחות את בקשת המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, וזאת על-פי קביעתו כי הראיות נגדם חלשות. בית המשפט סקר בהחלטתו בהרחבה את הראיות הקיימות כנגד המשיבים, אשר המרכזיות שבהן הן תמלילי האזנות סתר של שיחות בין אלמקייס לבין חוקר משטרתי המכונה "אלכס", שהתחזה לידידם של המשיבים הבא מטעמם לברר באם אלמקייס הסגירם למשטרה. בית המשפט קמא פרט בהחלטתו אמירות שונות של אלמקייס מתוך התמלילים האמורים, אשר יש בהן כדי ללמד על מעורבותם של המשיבים ברצח. בין היתר מצטט בית המשפט קמא את אמרתו של אלמקייס כי "אלי הם באו מלאים בלחץ, באו אלי בלחץ אנשים, שותפים שלי..." , ואלכס עונה "היית צריך להגיד לו עודד, שרון אני מכבד אתכם, מכבד אתכם, אבל... שאח שלכם המוכשר ילך יסיים..." . אלמקייס אומר בתגובה כי "...הם באו לי בסיפור השני, תראה ככה וככה קרה שמעון, אכלנו פאדיחה, אכלנו פאדיחה, אנחנו חייבים לתקן אותה, אתה מבין... הוא פחד שאם הוא יצא אז יהיה לו בלאגן". אלכס שואל "ליגאל?" ואלמקייס משיב "לא, לשני, אם ההוא יצא מבית חולים יהיה לו בלאגן לעודד ושרון" . ובהמשך אומר אלמקייס: "לא יודע מה היה הלחץ שלהם, תבצעו את זה" . נוסף על שני התמלילים בהם משוחח אלמקייס עם "אלכס", ציין בית המשפט קמא כי קיים תמליל נוסף, של שיחה בין אלמקייס לבן אור, שבו משוחחים השניים על מניעי הרצח של בוחבוט ביחס למשיבים. כן ציין בית המשפט קמא בהחלטתו תמליל של שיחה בין אלמקייס לאחיו, דוד, שבו אומר דוד לאלמקייס: "עכשיו גם תשמע לפי הסיפור אלה שרון ועודד אלה היזמים שלהם הם לא יקבלו אותה בשום דבר אתה מבין אתה כאילו נשארת בתיק לבד לבד לבד" , ואלמקייס משיב: "כן כן כן" . דוד מוסיף ואומר: "ואם הם לא היו לא היה רצח בכלל"

ואלמקייס עונה לו: "כן" . בית המשפט המחוזי קבע, אמנם, כי מהתמלילים ניתן ללמוד על מעורבותם העמוקה של המשיבים ברצח, אולם ציין כי התמונה המצטיירת מדברי אלמקייס בהקלטות תלויה במידה רבה על בלימה, וכי בדברי אלמקיים אין כדי לשמש עוגן איתן ומוצק להרשעת המשיבים.

לאחר שהתייחס לתמלילי השיחות, כאמור, בחן בית המשפט קמא את הראיות שביכולתן לחזק, לכאורה, את דברי אלמקייס. ראשית, ציין בית המשפט קמא את הפרכת האליבי של המשיב 1, אשר טען כי היה בליל הרצח עם בחורה באזור אשדוד וכן בתל אביב, באזור תל ברוך, יפו ואבולעפיה, והכחיש כי היה באזור בית חולים תל השומר. המשיב 1 לא מסר כל פרטים מזהים של אותה בחורה ולפי איכון מכשיר הטלפון הסלולרי "המבצעי", אשר התביעה מייחסת את החזקתו למשיב 1, היה המשיב 1 ביום הרצח בסביבות השעה 00:01 באזור בית חולים תל השומר. כן מציין בית המשפט קמא את פירוט השיחות שיצאו ממכשיר זה ביום 23.9.99, יום לאחר שבוחבוט הועבר מבית החולים סורוקה לבית חולים תל השומר. פירוט השיחות מעלה כי בוצעו מהמכשיר שיחות ל-144 ומיד לאחר מכן לבתי החולים סורוקה, קפלן והדסה. לאחר שיחה נוספת ל-144 בוצעה שיחה לבית חולים תל השומר, ולאחריה בוצעו רצף שיחות לבן אור, יגאל פריניאן, אהרון לוי ואלמקייס – כל המעורבים לכאורה ברצח. לאחר מספר שעות בוצעו שתי שיחות נוספות לבית חולים תל השומר. המשיב 1 לא סיפק כל הסבר לשיחות האמורות. דא עקא, שבית המשפט קמא קבע כי לא הובאו הוכחות חותכות לכך שאותו טלפון מבצעי אכן היה ברשות המשיב 1 באופן בלעדי, וכי קיימת אפשרות שהטלפון הוחזק על-ידי בני משפחתו האחרים של המשיב 1. על סמך האמור לעיל קבע בית המשפט קמא כי לדברי אלמקייס בתמלילים קיים חיזוק, אולם לא מדובר בחיזוק בעל עוצמה מכרעת, המעגן ראיות לכאורה נגד המשיבים באופן הנדרש במשפט פלילי. על כן נמנע בית המשפט קמא מלהורות על מעצר עד תום ההליכים, והחליט כי עוצמת הראיות נגדם מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר. לבקשת המדינה, עוכב שחרורם של המשיבים ב-48 שעות. עיכוב ביצוע החלטת השחרור הוארך, בהסכמת המשיבים, עד לקיום הדיון לפניי, בו הוריתי על מעצרם של המשיבים עד למתן החלטה אחרת.

3.על החלטת בית המשפט קמא שלא לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נסוב הערר שלפניי. טענת התביעה הינה כי התמלילים מציגים תמונה ברורה באשר למעורבות אלמקייס ברצח ובאשר לחלקם של המשיבים כמשדלים לביצועו. כן טוענת היא כי הנסיבות בהן מסר אלמקייס את גרסתו מחזקות את אמינותה ומהימנותה, ועל כן החיזוק הראייתי הדרוש לה אינו חייב להיות "בעל עוצמה מכרעת", כקביעת בית המשפט קמא. באשר לחיזוקים הקיימים לדברי אלמקייס מנתה התביעה את שתיקתם של המשיבים במשטרה; את התנהגותם המפלילה של המשיבים, אשר נמלטו מידי המשטרה במשך כחודש; את הפחד מפני המשיבים שבו היה נתון אלמקייס, אשר רעד ובכה במהלך שיחתו עם אלכס; את תמליל השיחה בין אלמקייס לבן אור משנת 2002 העוסקת ברצח ובמניעי המשיבים לביצועו; את תמליל שיחת הטלפון בין אלמקייס לאחיו, בו הודה אלמקייס כי לולא המשיבים לא היה מתבצע הרצח; וכן את איכון הטלפון הסלולרי המבצעי סמוך לזירת הרצח בליל ביצועו, כאשר לעניין זה טענה המדינה כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הטלפון עשוי היה להיות בחזקתו של אחר, משטענה זו לא הועלתה על ידי המשיב 1 בעצמו. התביעה טענה עוד כי ברצח מעין זה, אשר תוכנן בקפידה רבה ובוצע באופן נועז ביותר, אין חלופה אשר יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת לציבור מן המשיבים.

מנגד, טענו באי-כוח המשיבים כי התביעה לא הוכיחה את טיב המעורבות של המשיבים בפרשה, וכי הראיות שבידה אינן מצביעות על כך שמדובר במעורבות מפלילה דווקא. זאת, מאחר שמהתמלילים לא ברור מה חלקם של המשיבים בביצוע העבירה. כן טענו כי התביעה לא פרשה נכונה את דברי אלמקייס, אשר למעשה בחלקים המפלילים שבהם אינם מתייחסים למשיבים, אלא לבן אור ויגאל פריניאן, שהיו מעורבים בניסיון ההתנקשות הראשון. באי-כוח המשיבים טענו עוד כי עדותו של אלמקייס אינה עדות סדורה, כי לא עולה ממנה גרסה ברורה וכי האמרות השונות שבה ניתנות לכמה פרשנויות. יתרה מכך, לטענת באי-כוח המשיבים אלמקייס למעשה ניזון ממידע שהתפרסם באמצעי התקשורת, ועל כן המשקל שיש לייחס לדבריו נמוך עוד יותר. באשר לחיזוקים הדרושים לדברי אלמקייס טוענים באי-כוח המשיבים כי מאחר והתמלילים יוגשו, ככל הנראה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), ומאחר שמדובר בעדותו של שותף, הרי שהחיזוק הדרוש לדברים אלה הנו חיזוק כפול, ברמה של סיוע. עוד טענו בהקשר זה, כי החיזוקים אליהם מפנה התביעה כלל לא מתייחסים לדברי אלמקייס הטעונים חיזוק, וכי הנם רלוונטיים לגבי המשיב 1 בלבד. ביחס להפרכת האליבי של המשיב 1 טענו באי-כוחו כי מאחר ואלמקייס כלל לא התייחס בדבריו למקום הימצאו של המשיב 1 בעת הרצח, הרי שהפרכת האליבי אין בה כדי לחזק את דברי אלמקייס. לבסוף, טענו באי-כוח המשיבים כי החלופות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא הן חלופות ראויות, ועל כן ביקשו להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בטיעוני המדינה בכתב וכן בחומר החקירה, החלטתי כי דין הערר להתקבל. המשיבים אינם חולקים על כך כי קיימות בענייננו ראיות לכאורה אשר הצדיקו הגשת כתב אישום, ובדרך כלל כאשר קיימות ראיות לכאורה בעבירת רצח ייטה בית המשפט לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. אכן כלל הוא, כי בבחינת חומר ראיות לכאורה צריכה להיבחן עוצמת הראיות, שכן על-פי הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133) בוחן בית המשפט ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להרשעה. הראיות בעניין שלפנינו הן בעלות אופי מיוחד נוכח הנסיבות יוצאות הדופן של פרשת הרצח אשר בגינה הועמדו המשיבים לדין, והן בנויות על פסיפס של נתונים ראייתיים שעל פניהם מובילים לגרסה המפלילה את המשיבים. התביעה עצמה אינה רואה באלמקייס, העד המרכזי מטעמה, עד המספר גרסה שלמה, והיא מבקשת להסתמך על תמלילים של שיחות מוקלטות, שבהן נשמעים דבריו בקולו. כאמור, שני התמלילים העיקריים הנם של שיחות מוקלטות עם חוקר משטרתי המכונה "אלכס", אשר התחזה לידידם של המשיבים, הבא מטעמם לברר אם אלמקייס לא הסגירם למשטרה בעת שנחקר בפרשה. ניכר מתוך התמלילים כי אלמקייס נאמן למשיבים ואינו מוכן לספר למשטרה על מעורבותם. כן עולה מהם התרשמות ברורה כי אלמקייס נרגש וחושש שמא יחשדו בו המשיבים כי יפלילם. על כך יש להוסיף, כי ניכר מהתמלילים שהתבטאויותיו של אלמקייס באותן שיחות מתומללות הן זהירות ומסויגות. הסנגורים ניסו לתת פרשנות דו-משמעית לדברים הנאמרים באותם תמלילים ולבקש להסיק שלא משתמעת מהם גרסה מפלילה כלפי המשיבים. בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי דברי אלמקייס בתמלילים האמורים מלמדים על מעורבות המשיבים ברצח, ויכולים, על כן, לשמש בסיס ראייתי כנגדם, אולם קבע כי "בסיס זה אינו בבחינת בסיס איתן ומוצק" להרשעת המשיבים, ונדרש לו חיזוק ראייתי ברמה גבוהה. מקבלת אני את קביעתו של בית המשפט קמא לפיה קיימות כנגד המשיבים ראיות לכאורה. יחד עם זאת, לא אוכל לקבל את דברי בית המשפט קמא, כי התמונה המצטיירת מדברי אלמקייס בתמלילים " תלויה, במידה רבה, על בלימה ", כפי שהתבטא השופט של בית המשפט קמא. גם אינני סבורה כי הפרשנות, על פני הדברים, של התמלילים, הנה כפי שקבע בית המשפט קמא, כי בניסיון ההתנקשות הראשון לא היו המשיבים מעורבים כלל. מתוכן הדברים ניתן להסיק לכאורה כי קשר שכזה דווקא קיים, אם מקבלים את ההנחה לפיה המשיבים אכן פנו אליו בבקשה שיתקן את "הפאדיחה", הלא היא הניסיון הכושל לחסל את בוחבוט. מעבר לכך, איני רואה צורך בפירוט קטעי התמלילים המכילים אמירות מפלילות של אלמקייס כלפי המשיבים, שכן העוצמה הטמונה בתמלילים עולה דווקא מקריאתם כמקשה אחת, ועולה מהם ההתרשמות כי מדובר בשיחה אוטנטית אותה מנהל אלמקייס עם מי שהוא סבור שהינו ידידם של המשיבים. משיחתם של השניים מתגבשת תמונה המסבכת את אלמקייס עצמו בביצוע הרצח, ומלמדת על מעורבותם של המשיבים כמי שיזמו את ביצועו. אין בידי לקבל את טענת המשיבים, לפיה גם אם דברי אלמקייס מצביעים על מעורבות כלשהי של המשיבים במעשה הרצח, הרי שאין מדובר ב"מעורבות מפלילה". מהתמלילים עולה בבירור כי אלמקייס ו"אלכס" משוחחים על הרצח של בוחבוט בבית החולים, כאשר שני הדוברים יודעים על הרצח ובסיס השיחה הוא ידיעה של השניים כיצד בוצע הרצח ומי היו המעורבים בו. עוד עולה מהתמלילים על פניהם, כי המשיבים הם שיזמו את ביצוע מעשה הרצח. בתמליל מיום 12.9.05 אומר אלמקייס ל"אלכס": "אני התנדבתי, באו אמרו לי ככה וככה המצב... ואני לא יכולתי להשאיר את עודד ככה" , אלכס שואל: "למה לא אמרת לעודד כשהוא בא אליך תיגש ליגאל?" ואלמקייס משיב: "כי לא היה לי את הסמכות הזאתי להגיד לו תלך ליגאל, כי הסיפור לא היה בדיוק של יגאל, הסיפור היה של עודד על ההתחלה, זה היה הסיפור שלו..." . בהמשך אומר אלמקייס: "אלי הם באו מלאים בלחץ, באו אליי בלחץ אנשים, שותפים שלי..." ואף מסביר כי: "... אם ההוא יצא מבית חולים יהיה לו בלגאן לעודד ושרון" ומוסיף "לא יודע מה היה הלחץ שלהם, תבצעו את זה" . בתמליל השיחה בין אלמקייס ובן אור משוחחים השניים על המניעים של המשיבים לפגוע בבוחבוט. בן אור שואל את אלמקייס: "למה מה היה לעודד, שרון שרף לו את המרצדס, מה היה לעודד?" ואלמקייס משיב: "לא, כי הוא לכלך על עודד... לכלך עליו אמר שהוא עד תביעה..." . מאמירות אלה ומהתמלילים בכללותם מצטיירת לכאורה תמונה בדבר מעורבותם הממשית של המשיבים בביצוע מעשה הרצח כמשדלים, אשר מיוחס להם ייזום מעשה הרצח, ובהיותם בעלי העניין בביצועו.

5.נקודת המוצא של התביעה בהוכחת התיק מביאה בחשבון כי אלמקייס לא יהיה עד המשתף פעולה עם התביעה, ולפיכך יהיה עליה להגיש את תמליל השיחות על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות. צדק, אפוא, בית המשפט קמא בקביעתו כי דברי אלמקייס, בנסיבות ובאופן שבו ניתן להביאם לבית המשפט, מחייבים חיזוק משמעותי. התביעה הצביעה, כאמור, על שורה של חיזוקים, אשר ייבחנו במהלך הבאת הראיות במשפט עצמו. יצוין, כי בית המשפט קמא הציע כהשערות מטעמו הסברים אפשריים שיש בהם להחליש מעוצמת החיזוקים. גישה זו אינה מקובלת עלי, כיון שהמשיבים לא סיפקו הסברים ושתקו בחקירתם, ואין בית המשפט יכול ליתן את ההסברים החסרים. לפיכך, אין להמעיט ממשמעותם של החיזוקים עליהם עמד בית המשפט קמא בהחלטתו. חיזוקים אלה ועוצמתם ייבחנו במהלך משפטם של המשיבים ומשקלם ייבחן עת יעמדו במבחני החקירה בבית המשפט.

הנה כי כן, על-פי הפירוט האמור, קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים המסבכות אותם בשידול לביצוע מעשה הרצח ואף יש בהן פוטנציאל להרשעתם. אשר על כן, משקבע בית המשפט קמא כי יש ראיות לכאורה נגד המשיבים בפרשת רצח "מוזמן" ו"מקצועי", המלמד על-פי אופיו על מסוכנות גבוהה הנשקפת מן המשיבים, אין ההחלטה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר יכולה לעמוד; לפיכך החלטתי לקבל את העורר ולהורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.