בש"פ 9620/11 זאיד אבו גויעד נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אינפלד) מיום 29.11.11 בתיק מ"ת 24437-10-11, בו הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. עניינה של הפרשה – שוד ועבירות נוספות, והערר מכוון הן נגד קביעת קיומן של הראיות לכאורה הן נגד אי קביעת חלופה.

רקע

ב.

נגד העורר, יליד 1980, הוגש ביום 16.10.11 כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, פירוק חלק מרכב, חבלה במזיד ברכב, שימוש ברכב ללא רשות והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לפי המתואר בכתב האישום, סמוך ליום 15.9.11 קשרו העורר ושלושה נוספים - ביניהם סאלם אבו צלוב - קשר לגניבת חלקי רכב ומכונות חפירה וגריסה מחניון הסמוך למושב "כמהין"; הוסכם, כי העורר יעביר לסאלם בעבור חלקו 4,000 ₪. בהמשך, הגיעו הארבעה לחניון בתאריך 16.9.11 ברכב הנהוג בידי סאלם, התנפלו על שומר החניון (להלן המתלונן ), כיסו את ראשו בשק, קשרו את ידיו ורגליו באמצעות חבל והיכו אותו, כנטען. אחר כך, פירקו העורר וחבריו חלקים שונים ממכונות החפירה, וסאלם נסע משם ברכב. לאחר זמן מה חזר סאלם ברכב לחניון, והעורר וחבריו העמיסו על רכב המתלונן את החלקים שפירקו, ונסעו משם ברכב הגנוב תוך שהמתלונן נותר כפות וחבול.

ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 3.11.11 נקבע, כי קיימות ראיות המבססות לכאורה את האישומים המיוחסים לעורר. כן צויין, כי מהעורר נשקפת מסוכנות רבה, בשים לב לתכנון שנדרש להוצאת השוד אל הפועל, להימשכות השוד זמן רב, וכן, כפי כעולה מחומר הראיות כנטען, לחלקו העיקרי של העורר באירוע ביחס לחבריו. עם זאת, הוחלט להזמין תסקיר מעצר, אף כי בית המשפט ציין כי הסיכוי לשכנוע בדבר חלופה אינו גבוה.

ד.

שירות המבחן ציין (בתסקיר מיום 24.11.11), כי העורר סיים 6 שנות לימוד בלבד, ובהמשך הסתבך בפלילים; בשנת 2007 השתחרר ממאסר בן שלוש שנים וחצי, ומאז התקשה להשתלב בשוק העבודה; הוא נשוי לשלוש נשים ואב לשמונה ילדים. כן צוין, כי העורר נוטה לראות עצמו כקרבן ומתקשה לארגן את חייו. בסיכומם של אלה נקבע, כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות עבריינית. שירות המבחן פגש שני אנשים שהוצעו כחלופת מעצר: העיקרי, טלעת אבו ג'אמע, בעל חברת שמירה ושכנו של העורר, שלדבריו הוא נעדר עבר פלילי, והשירות התרשם כי הוא מבין את האחריות בתפקיד המפקח ונכון לעזור. המשני, פארס אבו ג'אמע, עובד בחברה הנמצאת בבעלות טלעת, אשר הוצע כמפקח בזמנים בהם ייעדר טלעת; לדבריו אין לו עבר פלילי, ומסר לשירות כי יוכל לפקח על העורר לכשיצטרך. עם זאת ציין השירות, כי נוכח מאפייני אישיותו של העורר והסיכון הגבוה להישנות התנהגות עבריינית, אין בחלופות שהוצעו כדי לצמצם את הסיכון, ועל כן לא המליץ על שחרורו לחלופה.

ה.

ביום 29.12.11 הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים. נקבע, כי נוכח התסקיר השלילי, לצד מסוכנות העורר הנשקפת מהעבירות כמתואר מעלה, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

הערר

ו.

נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים, במיוחד כאשר שותפו לעבירות, סאלם אבו צלוב, שוחרר לחלופה ביום 8.12.11, וזאת אף שהמלצת שירות המבחן גם בעניינו לא הייתה חיובית, ואף שרמת המסוכנות הנשקפת ממנו, לפי קביעת בית המשפט, גבוהה. עוד נטען, כי הראיות בתיק בעיקר נסיבתיות, וכי אין כל ראיה חד משמעית לפיה לקח העורר חלק בעבירות המתוארות. בהמשך לכך נטען, כי בניגוד לטענת המשיבה בשלבים מוקדמים, מכשיר הטלפון של העורר לא אוכן בסמוך לשעת האירוע בזירה, אלא יום קודם. כן נטען, כי האליבי של העורר, לפיו לא יצא מן הישוב בו התגורר בערב האירוע, לא הופרך, וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי. אשר לחלופת המעצר נטען, כי תסקיר שירות המבחן לא היה שלילי, וצוין בו מפורשות כי המפקחים המוצעים נורמטיביים ומודעים לאחריות הכרוכה בתפקיד המפקח; על כן, יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בפיקוח המפקחים שהוצעו, נבחנו ונמצאו מתאימים.

ז.

בדיון טען בא כוח העורר בנוגע לראיות לכאורה, כי הודעתו של סאלם בפני המדובב אינה ברורה, וכי לא ניתן להבין האם הוא מדבר בעורר - זאיד, או באחיו - זיאד; בנוסף אמר סאלם בסוף הודעתו, כי העורר לא היה עמו בזמן השוד. כן נטען, כי סאלם מקטין את חלקו שלו בביצוע המעשים, ועל כן ניכר כי אינו דובר אמת. אשר לטענת ההפליה נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה חלקו של סאלם קטן יותר שגויה, שכן סאלם מכונאי במקצועו, ועל כן סביר שהוא זה שפירק בפועל את החלקים. אשר לחלופת המעצר נטען, כי המפקחים שהוצגו בפני בית המשפט הם אנשים ראויים, בעלי חברת שמירה, אשר יכולים לפקח באופן אפקטיבי על העורר.

ח.

בא כוח המשיבה טען בנוגע לראיות, כי טענת בא כוח העורר לפיה בסוף הודעת סאלם בפני המדובב אמר שהעורר לא היה איתו בזמן השוד, היא טענה שגויה, וכי המדובב דיבר על אחיו של העורר, זיאד. אשר לטענת אליבי נטען, כי הוא אמנם לא הופרכה לחלוטין, אולם גם לא נתמכה בראיות נוספות. אשר לטענת ההפליה נטען, כי טענת העורר לחלקו הגדול יותר לכאורה של סאלם בביצוע העבירות, אינה מבוססת ואינה נתמכת בחומר הראיות. כן נטען, כי בעניינו של סאלם יש חולשה ראייתית, שאינה קיימת בעניינו של העורר, ומכאן שמעיקרא אין מעמדם שווה לעניין החלטת המעצר. לעניין חלופת המעצר נטען, כי שירות המבחן לא בא בהמלצת שחרור, ועל כן אין מקום לכך.

דיון והכרעה – ראיות לכאורה

ט.

הראיה העיקרית בתיק היא גרסתו של סאלם על אירועי הערב, כפי שמסר בפני המדובב. סאלם מסר מפורשות, כי זאיד - העורר - ניגש אליו וביקש ממנו שיסייע לו בביצוע השוד (ע' 4 לתמליל 46/11, להלן התמליל הראשון ), וכי תמורת נהיגתו ברכב בערב השוד, ישלם לו 4,000 ₪ (ע' 7 לתמליל הראשון, ש' 31-28). אשר בערב השוד עצמו אמר סאלם בפני המדובב, כי היו בסך הכל ארבעה אנשים - הוא, זאיד ושני נוספים (ע' 7 לתמליל הראשון, ש' 7-6). כן מסר סאלם, כי שלושת הנוספים קשרו את השומר, ואחר כך פירקו את חלקי הרכב במקצועיות (ע' 6 לתמליל הראשון, ש' 17-10).

י.

לא ראיתי להלום את טענת העורר, לפיה אין זה ברור האם מדובר בעורר או באחיו זיאד. שמו של העורר עולה מפורשות מספר פעמים כמי שנטל חלק משמעותי בארגון השוד ובהוצאתו אל הפועל, בעוד שמו של זיאד עולה בתחילה, אולם אחר כך מצין סאלם כי לא לקח חלק בשוד עצמו (ע' 7, ש' 5-3). אשר לטענת האליבי, אמנם, לא הופרכה טענת המבקש לפיה לא יצא מן הישוב, אולם הטענה גם לא נתמכה בחומר הראיות, ועל כן אינה מסייעת למבקש בטענותיו. אכן, ישנו קושי מובנה בהסתמכות על גרסתו של שותף לדבר עבירה, ובנידון דידן סאלם, והדברים מקבלים ביטוי מפורש בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, הקובע כי על מנת להרשיע נאשם על סמך גרסתו היחידה של שותפו, נדרש שימצא בחומר הראיות חיזוק לגרסה זו (ראו גם בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע , פ"ד סא(3) 93, פסקה 28 לפסק דינו של השופט לוי). אולם, בשלב זה נמצאים אנו בבחינת הראיות לכאורה לאשמת העורר, והפוטנציאל הראייתי הגלום בהן:

"ראיות לכאורה בהקשר להליך מעצר מחייבות לעולם הערכת סיכויים בדבר התפתחותם העתידה, ובחינת הכח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בהן. בשלב זה על השופט לשאול עצמו האם מדובר בראיה אשר, על פי טיבה, ועל רקע מכלול הראיות כולן, קים סיכוי סביר שהיא תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, או בהצטרפותה לראיות אחרות, ניתן יהיה לקבוע את אשמת הנאשם" (בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – פסקה 7 להחלטת השופטת פרוקצ'יה; לסוגיה הקונקרטית של הודעת שותף בהליכי מעצר ראו בש"פ 11429/05 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסם)).

יא.

בהודעותיו במשטרה הכחיש סאלם כל קשר לעבירות המיוחסות לו. בחקירתו הראשונית הודיע לו חוקר המשטרה, כי נמצאו טביעות אצבע שלו באירוע (הודעתו מיום 5.10.11, ע' 2, ש' 28-26), ולאחר החקירה, בפני המדובב, אמר "וואלה אני לא יודע מה לעשות" משנמצאו טביעות האצבע. בשלב זה החל סאלם לספר למדובב את כל האמור מעלה בנוגע לחלקו שלו ושל העורר בביצוע העבירות. כשעומת סאלם עם המידע בחקירתו התפרץ, קרא למדובב שקרן, ודרש שהמדובב יעיד על נכונות הדברים; כשהבין כי הדברים הוקלטו ולאחר שהושמעו לו, אמר "אני סתם אמרתי" (הודעתו מיום 10.10.11, ע' 3). בנוסף, בהודעתו שניתנה לפני פגישתו עם המדובב הכחיש סאלם את היכרותו עם העורר (הודעתו מיום 4.10.11, ע' 2, ש' 28-19), ולאחר שהושמעה לו גרסתו בפני המדובב, וכן מחקרי תקשורת המצביעים על שיחות טלפון שהתקיימו ביניהם, אמר כי לא מכיר אותו בשם "אבו גויעד", וכי לא זיהה אותו בתמונות. מן הפער בין הודאותיו של סאלם במשטרה לבין גרסתו בפני המדובב, אין

עולה מאמץ למזער את חלקו ולהטיל את מלוא האחריות על העורר, שכן אילו בכך חפץ, היה מעלה זאת בחקירתו מתחילה, ולכל הפחות לא היה מכחיש את הדברים לאחר שעומת עם גרסתו בפני המדובב. לזאת יש להוסיף את העובדה שהעורר הכחיש כל מעורבות בביצוע העבירות. בדברים המתוארים מעלה יש כדי לחזק את ההפללה על-ידי סאלם, או לכל הפחות טמון בהם פוטנציאל לכך. הדברים יתבררו, כאמור, בהליך העיקרי, ולשלב זה די במתואר כדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה.

דיון והכרעה - הפליה

יב.

נטען כאמור, כי העורר הופלה לעומת סאלם, אשר מעורבותו בפרשה אינה פחותה משלו, ואף יתכן כי גדולה הימנה בשל הכשרתו כמכונאי ומכאן יכולתו לפרק את חלקי הרכב. אין בידי לקבל טענה זו; חומר הראיות העומד לחובת המערער שונה מזה העומד לחובתו של סאלם. כעולה מן ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של סאלם מיום 20.11.11 בתיק מ"ת 24431-10-11, עיקר הראיות, לגביו כמו בעניינו של העורר,

הוא גרסתו לפני המדובב. ואולם, בגרסה זו חלקו של סאלם פחות בהרבה מזה של העורר, בעיקר בכך שלדבריו לא לקח חלק בקשירת השומר - "אני הגעתי אחרי תקופה, ראיתי שהם קשרו את השומר"

(ע' 6 לתמליל הראשון). שעה שזו הראיה העיקרית, והעורר, כאמור, מכחיש כל מעורבות בביצוע העבירות ועל כן אינו מתעמת ישירות עם גרסתו של סאלם, הסוגיה אם נטל סאלם חלק בקשירת השומר תתברר בהליך העיקרי. לעת הזאת, על סמך חומר הראיות שמוצג בפני בית המשפט, חלקו הלכאורי של סאלם בביצוע העבירות פחות מזה של העורר, ובית המשפט המחוזי קבע, כי והמסוכנות הנשקפת ממנו אינה בעוצמה העולה מכתב האישום (ע' 10 להחלטה מיום 20.11.11), וכן פחותה מזו של העורר. מכאן, שאין לקבל את טענת ההפליה.

דיון והכרעה – מסוכנות וחלופת מעצר

יג.

המסוכנות הנשקפת מן העורר ברורה מהעבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען. העורר, יחד עם אחרים, הוציא לכאורה לפועל שוד שתוכנן מבעוד מועד, ובמהלכו חבל בשומר החניון, והותיר אותו כפות ופצוע כשעזב. נוסף לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ניכר לכאורה מחומר הראיות שהעורר היה הרוח החיה מאחורי ארגון השוד והוצאתו לפועל. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי, הכולל 2 הרשעות קודמות בעבירות רבות של פריצה, חבלה החזקת סמים ועוד; בגין אלה עומד כנגדו מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום 6.4.11. ולבסוף, תסקיר שירות המבחן לא בא בהמלצת שחרור, שכן התרשם שלא יהיה בידי המפקחים שהוצעו כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. מכל הטעמים הללו סבורני, כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

יד.

אין בידי איפוא להיעתר לערר.