בש"פ 9847/06 מדינת ישראל נ. איברהים אבו סבחה

השופטת ד' ברלינר:

בקשה שישית להארכת מעצר מכֹח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996.

1.נגד המשיבים בתיק זה הוגש כתב האישום המייחס להם סדרת עבירות שקשות מהם לא קיימות בספר החוקים. העבירה הראשונה היא עבירת רצח שאליה נלוות עבירה של שוד מזוין, וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי הנטען בכתב האישום המשיבים שאינם תושבי הארץ ושהו בישראל שלא כחוק, תכננו לשדוד מאבטחים של חברת ברינקס כאשר אלו יגיעו לאחד משני סניפי הבנקים המצויים בטירה על מנת להביא כסף. התכנון היה מדוקדק וכלל עשרות תצפיות לעבר אזור סניף הבנק ורכב הברינקס, על מנת ללמוד על דרך ההתנהלות של המאבטחים. הקשר שקשרו המשיבים (הכל על פי הנטען) היה מדוקדק, כלל גם הצטיידות בנשק חם וכן מיכל גז, תכנון מדוייק של חלקו של כל אחד מהמעורבים, תוכנית מילוט וחלוקת שלל. בתאריך 6.12.04 בוצעה התוכנית. מוטי כהן (להלן: המנוח ) - ראש צוות המאבטחים, נורה על ידי המערערים בשעה שביצע את תפקידו. המנוח נפגע בחמישה קליעים לפחות ומת כתוצאה מהפגיעות שספג. מאבטח נוסף נפגע בעיניו. המשיבים לקחו את השלל שהתכוונו לקחת והגיעו גם לשלב חלוקת השלל. רק מספר ימים לאחר מכן נתפסו בכפר חלחול.

2.כתב האישום בתיק זה הוגש בתאריך 10.2.05 ומעצרם של כל המשיבים הוארך בהסכמה עד לתום ההליכים. להסכמה המקורית נלוו מספר הסכמות מאוחרות יותר. בתאריך 20.7.06 הוארך מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, אף זאת בהסכמה, על ידי כבוד השופטת מ' נאור. בתאריך 7.11.06 הוארך המעצר פעם נוספת, הפעם שלא בהסכמה, על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין. ההארכה היתה לתקופה של 30 יום בלבד. בהחלטתו כתב השופט רובינשטיין כי בהתחשב במיעוט המועדים שנקבעו לשמיעת תיק זה ובקצב הבלתי ראוי שהוא מתנהל, יש מקום להארכה של 30 יום בלבד "כדי לאפשר לצדדים לפנות במשותף לבית המשפט המחוזי לקביעת מועדים נוספים בתקופה הקרובה כאמור". בפני טוענים המשיבים היום כי הגם שפנו לבית המשפט המחוזי - נקבעו שני מועדים נוספים בלבד. לעת הזו קבועים סך הכל חמישה ימי דיונים, שלושה מהם בחודש ינואר 2007 (מועדים שהיו קבועים לפני שניתנה החלטתו של כבוד השופט רובינשטיין) וכאמור, רק שני מועדים נתווספו בעקבות אותה החלטה וזאת בחודש מרץ 2007. בא-כֹח המשיבים 2 ו-3 טען כי לו ידע השופט רובינשטיין עובר למתן החלטתו כי יתווספו שני מועדים בלבד, הדעת נותנת כי לא היה מורה על הארכת המעצר גם לא לתקופה המינימאלית של 30 יום. עוד טוענים המשיבים כי הערכתה של התביעה לפיה בתוך אותם חמישה מועדים שנקצבו לשמיעת התיק תסתיים פרשת התביעה - היא הערכה שאיננה ריאלית. למעשה לא היתה התקדמות של ממש בשמיעת התיק עד היום ומספרם של עדי התביעה מצביע על כך כי תידרש תקופה ארוכה לצורך השלמת פרשת התביעה, שלא לדבר על פרשת ההגנה וסיום הדיון כולו.

3.בבקשת ההארכה, שבה המדינה ומדגישה את מסוכנותם של המשיבים כולם כפי שהיא משתקפת מכתב האישום. מדובר במסוכנות מוחשית המחייבת את המשך מעצרם. עוד טוענת המדינה כי המשיבים כולם ביצעו את העבירות כאשר הם שוהים בארץ שלא כדין ומכאן שקיים חשש ממשי ששחרורם יביא להימלטותם מן הדין. המדינה מפנה לדברים שנאמרו בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 589 שם נקבע כי:

"כבוד האדם וחירותו הם גם מזכויותיו של האזרח מן השורה שנפגע, נפצע, נדרס, נאנס ונסחט. מבטו של בית המשפט חייב להיות מקיף ומאוזן ואל לו להיות מכוון לגיזרה אנושית אחת בלבד".

הסנגורים סבורים כי בנקודת הזמן הנוכחית, בהתחשב בדרך התנהלות הדיון כפי שפורט בהחלטתו של השופט רובינשטיין, הגיע הזמן לתת את המשקל הראוי לחזקת החפות של המשיבים.

הארכת המעצר המתבקשת כרגע, תהווה בעליל רק פתיח בדרך להארכות מעצר נוספות ומשכך - אין לה מקום. סמכותו של בית משפט זה הינה להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. כאשר על פניו ברור, שהארכת המעצר הנוכחית תלווה בהארכות מעצר נוספות, הרי שיש בכך הארכה העולה על התקופה שקצב המחוקק ולכך בית משפט זה אינו מוסמך. זאת ועוד, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, ככל שתקופת המעצר מתארכת נקודת האיזון זזה לכיוון שחרורם של המשיבים. כיון שמדובר בהארכת מעצר שישית, הרי האיזון הראוי מחייב שחרורם. בא כוחו של משיב 1 טען כי יש מקום להטלתם של תנאי שחרור בערובה קשים במיוחד, ולו גם תנאים שהמשיבים לא יוכלו לעמוד בהם, אף זאת כדי לשמור על נקודת האיזון הראויה. בא כוחו של נאשם מספר 4 טען כי יש מקום לאבחן בין המשיבים וכי חלקו של המשיב 4 אותו הוא מייצג קטן מזה של חבריו.

5.שקלתי את טענות הצדדים ודעתי היא כי יש להיענות לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים.

סדרת העבירות שבהם מואשמים המשיבים הינה מן הקשות והחמורות שאותן ניתן להעלות על הדעת. התכנון המדויק, ההצטיידות, המעקבים וכגולת הכותרת הרצח – מצביעים כולם יחד על מסוכנות מובהקת שלא תירתע מפני מאום. המסוכנות כנלמדת מהמעשים, כשהיא מצטרפת לכך שמדובר במי שאינם חיים בארץ וביצעו את העבירות כשוהים בלתי חוקיים, מצביעה על כך שגם החשש להימלטות מן הדין איננו חשש תיאורטי. מסוכנות זו לא קהתה עם הזמן. הדעת נותנת כי אותו חוסר מעצורים שאפיין את דרך פעולתם של המשיבים מלכתחילה, ילווה אותם גם בעתיד. מדובר במסוכנות אינהרנטית שככלל מצדיקה ואפילו מחייבת מעצר עד תום ההליכים.

6.באשר לנקודת האיזון. מקובל עלי כי חלוף הזמן אכן מביא להסטת נקודת האיזון. הדברים נאמרו לא אחת בפסיקה וראה לענין זה בש"פ 3328/05 מדינת ישראל נ' פינטו (לא פורסם). יחד עם זאת, גם כאשר נקודת האיזון זזה, אין מדובר בהכרח בתזוזה "תזזיתית" שמביאה אותה באחת מן הקצה האחד אל הקצה השני. קצב התזוזה מוכתב על ידי הנסיבות. לענין זה כשמדובר במסוכנות שלא קהתה, הדעת נותנת שהתזוזה תהיה איטית יותר ותשקלל גם את אינטרס הציבור ואת הצורך בהגנה עליו מפני אנשים חסרי מעצורים כדוגמת המשיבים שבפני.

7.באשר לטענה בדבר משמעות ההארכה בתשעים יום כאשר ברור שלא יהיה בה די ויהיה צורך בהארכות נוספות. נזדמן לי לדון בטענה זו בדיוק בבש"פ 7738/06 מדינת ישראל נ' פריניאן (טרם פורסם). כיון שהטענות זהות ארשה לעצמי להביא דברים שאמרתי שם כדלקמן:

"אין ממש בטענה כי הארכת מעצר לשלושה חודשים שלאחריה, ככל הנראה, תבוא הארכה נוספת, יש בה משום חריגה מסמכות. ההארכה היא אכן לתשעים יום כאשר בסופה של תקופה זו ייבחן הענין פעם נוספת. לכך התכוון המחוקק והוראתו נשמרת בקפידה. המחוקק לא הגביל את מספר הפעמים בהם ניתן להאריך מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. מכאן, שצפה את האפשרות כי ייעשה שימוש בהוראת סעיף 62 לתקופה מתחדשת מדי פעם, כפי שיכתיב הצורך במקרה זה או אחר . . . ריבויים של המקרים שבהם נעתר בית המשפט לבקשות המעצר הוא השתקפות המציאות בראי בית המשפט, בהבדל משינוי מדיניות מוכתב, וסטייה מכוונתו המקורית של המחוקק. אין לך החלטה שאיננה מתמודדת עם הנסיבות הספציפיות הכרוכות בה ואשר איננה משתדלת למזער ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של נאשם המצוי במעצר. על אמון הציבור יש לשמור אך ורק באמצעות אותה בחינה עניינית הנעשית בכל מקרה מחדש ולא על-ידי יצירתו של מדגם סטטיסטי המחייב מִתְאָם בין מספרן של העתירות להארכת מעצר שתיעננה, לבין אלה שידחו".

אינני רואה לנכון לאמץ גם את הצעתו של עורך הדין נחמני לשחרר את המשיבים בתנאים קשים במיוחד. כאשר מחליט בית המשפט על שחרור הרי זה משום שהוא סבור כי זוהי הדרך הנכונה. אין מקום "לשחרור למראית עין" שזוהי למעשה הצעתו של הסנגור.

8.באשר למדרג בין המשיבים השונים שיביא לשחרור מי מהם. מכתב האישום עולה כי כל אחד מהמשיבים היווה חוליה חיונית ונטל חלק פעיל בביצוע המעשים. ספציפית באשר למשיב מספר 4 – הוא ריסס את פניו של המאבטח בגז ואיפשר בכך את הירי לעברו של המנוח. זאת, בנוסף לחלקו בתכנון, בהצטיידות, בבריחה ובחלוקת השלל.

9.הסוגיה הקשה כמובן הינה קצב התנהלות בדיונים. לצערי, בנושא זה לא אוכל לחדש מאום. אין ספק שעל פני הדברים, הארכת מעצר שישית צריכה היתה להביא לכך שהתיק יהיה בשלבים מתקדמים ביותר אם לא לקראת סיום. בפרשת פריניאן המוזכרת לעיל, ציינתי כי עומס התיקים בבית המשפט בתל-אביב הוא כמעט מן המפורסמות. התיק הנוכחי מצטרף לשורה ארוכה של תיקים שבהם עומס זה מביא להתמשכות לא ראויה של ההליכים. מדובר בבעיה כללית שצריכה לבוא על פתרונה, אלא שאינני סבורה כי הפיתרון הראוי לאותה בעייתיות הוא בשחרורם של מי שמסוכנותם מובהקת כמו המשיבים שבפנינו.

סוף דבר

אני נענית לבקשת המדינה ומאריכה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים שתחילתם ביום 5.12.06 או עד למתן פסק דין בת.פ. 1029/05 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.

המותב השומע את התיק יעשה כל מאמץ להוסיף תאריכים לשמיעתו של תיק זה.