בש"פ 9991/08יצחק אברג'יל נ. מדינת ישראל

1.

יצחק אברג'יל, אחיו מאיר, ששון בראשי וישראל אוזיפה, העוררים בבקשה שבפני, נחשדים בידי שלטונות ארצות-הברית כמי שהיו מעורבים, יחד עם אחרים, בעבירות שכוונו נגד אותה מדינה. בתאריכים 20.8.08 ו-21.8.08 העבירו האמריקנים באמצעות שגרירותם בישראל בקשה למשרד המשפטים לעוצרם מעצר ארעי, לקראת הגשתה של בקשה להסגרתם לארצות-הברית. בתאריך 20.10.08 הוגש למשרד המשפטים מסמך מקיף, החובק את עיקרי הראיות שנאספו בארה"ב נגד הארבעה. מטבע הדברים הוגש החומר בשפה האנגלית, והוא לא תורגם לעברית, לא בידי האמריקנים ולא בידי שום גורם אחר. עד היום הזה לא הוגש כל מסמך הנושא את הכותרת הרשמית בקשת הסגרה או כיתוב ברוח דומה.

2.

העוררים הושמו במעצר אשר הוארך מעת לעת בהתאם להוראות שבסעיפים

7-6 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. ביום 30.10.08 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, להכריז על העוררים בני הסגרה לארה"ב, ועתירה זו עודנה תלויה ועומדת. בד בבד, התבקש בית-המשפט המחוזי להורות על מעצרם של הארבעה "עד למתן החלטה באותה עתירה" – לשונו של סעיף 5 לחוק ההסגרה, והוא נענה לבקשה והורה כמבוקש. על כך נסוב ערר זה שבפני.

3.

בתמצית, טענותיהם של העוררים זהות לאלו ששטחו בפני הערכאה קמא, היינו, כי הואיל ובענינם לא הוגשה בקשת הסגרה רשמית, לא היה היועץ המשפטי לממשלה רשאי לפנות לבית-המשפט המחוזי בעתירה כאמור, וממילא לא ניתן להוסיף ולהחזיקם במעצר, אשר על-פי חוק, כל עוד לא הוגשה העתירה, פִּרקוֹ מוגבל ובענינם של העוררים חלף הוא ועבר זה מכבר. עוד נטען כי למסמכי ההסגרה, ובעקבות כך למעצר שעל יסודם, ממילא אין כל תוקף באשר לא קוימה הוראתם של סעיף 10 לאמנת ההסגרה הדו-צדדית בין ישראל לארה"ב ושל סעיף 6 לפרוטוקול המתקן לה, המחייבים את תרגומם של המסמכים לשפתו של האדם שאת הסגרתו מבקשים.

4.

טענות אלו, שתיהן, נכוחות הן, ומחייבות להשקפתי את המדינה לנקוט ללא דיחוי בענינם של העותרים, כמו גם במקרים דומים בעתיד, את הצעדים הנדרשים על-פי דין. דבר זה מתחייב מאופיים המיוחד של הליכי ההסגרה, שפגיעתם בזכויות יסודיות של מי שהסגרתם מתבקשת היא קשה ובולטת (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל , בפסקה 37 (טרם פורסם, 30.11.05)). בענינים כגון דא נדרשת המדינה לקיים, ככתבן וכלשונן, את הוראותיהם של חוק ההסגרה ושל האמנה עליה מושתתים יחסי ההסגרה בין מדינת ישראל לבין עמיתתה שמעבר לים. הוראות אלו לא באו לעולם כדי לעטר את דיני ההסגרה של משפטנו, אלא מתוך התכליות הברורות עליהן מושתתים אותם דינים, לאמור, ההסגרה תיעשה בהקפדה יתרה על זכותו של המוסגר להליך הוגן ( שם , בפסקה 54), וכי קודם שתבוצע יתאפשר לו להתגונן כל צורכו מפניה, כמו גם מפני האשמה שתולה בו המדינה המבקשת את ההסגרה. ככל שהדברים אמורים במעצר שלפני הסגרה, מבטאים דיני ההסגרה רציונל נוסף. "בשהות במעצר קודם להכרזה, ובפרט כשלעולם קיימת אפשרות כי לסופה של בחינה לא יוכרז אותו אדם בר הסגרה, טמונה פגיעה קשה בחירות" (בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 14 (טרם פורסם, 20.5.07)). פגיעה זו מתחדדת נוכח כך שבניגוד למעצר לאחר הגשתו של כתב אישום בישראל, עיקר תכליתו של המעצר בטרם הסגרה אינה להרחיק מן החברה אדם שיש לכאורה ראיות למעורבותו בפלילים, כי אם להבטחת היכולת להסגירו ככל שיימצא לכך מקום ( שם , בפסקה השביעית; בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 493, 497 (1992)).

5.

עם זאת, אותם רציונלים בדבר קיומו של הליך הוגן וצמצומה של הפגיעה בחירות למידה המתחייבת, הם גם שקוראים לבחינה מהותית, ולא פורמליסטית, של הנסיבות הנדונות. כשם שבמקום בו ההבטחה להליך הוגן אינה אלא מעטפת לכאורית של פרוצדורה שאין בסיסה הוגנות אמת, נתקשה לקבוע כי אותה זכות עמדה לו לאדם שאת הסגרתו מבקשים, כך גם במקום שבו לא קוימו כל דרישותיו הפורמאליות של הדין אך יסוד ההגינות נשמר, ניתן יהיה לפסוק כי ההליך הוא הוגן על אף הפגמים שנפלו בו. בדומה, כשהפגיעה בחירותו של עצור שקולה כנגד החשש מפני סיכולם העתידי של הליכי הסגרה כאשר קיימת אפשרות ממשית כי יצאו אל הפועל, הרי שבכוחו של חשש זה לגבור אף הוא על פגמים כאמור. במלים אחרות, במקום שבו מגלה בחינה מהותית של מכלול הנסיבות כי בענינו של אדם עשוי לקום יסוד להסגרה, וכי אם לא יוחזק במעצר עלול הדבר להביא לסיכול המהלך, כי אז בפגמים אשר נפלו בבקשה להסגירו לא יהא כדי להוביל, א-פריורי, למסקנה כי יש לשחררו מן המעצר.

6.

כאלה הם פני הדברים בענינם של העוררים שבפני. המסמכים שהוגשו מטעמה של ממשלת ארצות-הברית אמנם חסרים, כפי שתואר לעיל, מרכיבים אותם היית מצפה למצוא בבקשה רשמית להסגרתו של אדם בידי מדינת ישראל. דבר זה מעורר תמיהה, שכן דומה כי תיקונם של אותם פגמים אינו משימה כה כבדת משקל, עד כי הגורמים העוסקים בדבר בארה"ב, שניכר בהם כי טרחו ועמלו משך זמן רב על גיבוש הראיות שבתיק, ואף לא עמיתיהם כאן שאינם חוסכים מאמץ כדי לשכנע את בית-המשפט המחוזי כי ההסגרה היא ראויה, לא יכלו לה. אולם, חסרון זה אין בו כדי לטשטש את דמותו של ההליך שננקט והוא, מבחינה מהותית, עתירת-הסגרה לכל דבר וענין. אותה עתירה מקיפה את עיקרי החשדות נגד העוררים ואת הראיות שנאספו נגדם. היא מזהה את העוררים על פרטיהם המלאים. היא מפרטת את העילה בגינה סבורה ארצות-הברית כי יש מקום להסגירם מישראל. היא מגובה בנתונים מפורטים ונתמכת במסמכים רלוואנטיים. "הכוונה הנלמדת ממנה", לשון הכרעתי בע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 5.10.00, בפסקה השביעית) היא כי זוהי בקשה להסגיר את העוררים לארצות-הברית.

7.

בשלב מקדמי זה בו נבחנת שאלת המעצר, אף איני מוצא יסוד מהותי לחשש כי הגינותו של ההליך נפגמה בשל כך שהמסמכים לא תורגמו לעברית. לא אטעה אם אומר כי תוכנה ופשרה של בקשת ההסגרה נהירים לעוררים ולבאי-כוחם. לו ביקשו לעשות כן, היה בכוחם להציג טיעונים היורדים לתוכנה של הבקשה ואינם נעצרים על ספה, כפי שמשום מה בחרו לעשות. מעמדה של השפה העברית ענין חשוב הוא להגות בו, אך אין הוא נוגע כלל לעניננו, שהרי לא כבודה של השפה הוא העומד למבחן כי אם חירותם של העוררים.

8.

לאור כל אלה, השאלה היחידה בה היה עלי לעסוק, כדרכה של ערכאת ערר על מעצר בטרם הסגרה, היא כלום קיים חשש לסיכולה של ההסגרה, ככל שיוחלט עליה בהמשכו של ההליך, אשר מצדיק את המשך מעצרם של העוררים. אלא שבאי-כוחם של העוררים, כולם, לא העלו כל טענה לגופם של דברים, ואת שהחסירו לא אוכל אני להשלים במקומם.

9.

התוצאה היא כי הערר נדחה. אך מובן הוא, עם זאת, כי כוחה של הכרעתי מגביל עצמו לגדריה של סוגית המעצר, בנסיבותיה לעת הזו. טוב תעשה, אפוא, המשיבה אם תקדים ותתקן את הליקויים שנפלו, בטרם יתבקשו הערכאות לשוב ולהידרש להם בהמשכה של הדרך.