בש"פ 9850/08 היועץ המשפטי לממשלה נ. גיא מאיו

1.

לבית משפט השלום בירושלים הוגשה בקשה למעצר המשיבים מכח סעיף 7 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, וזאת בעקבות בקשה שהגישה ארצות הברית להסגרתם. תמציתן של העובדות העומדות בבסיס הבקשה היא זו: המשיבים נמנים על ראשיה של חבורה שהפעילה, ממשרד ברמת גן, רשת מתוחכמת ורחבת היקף של הונאת קשישים תושבי ארה"ב. נטען, כי הם נהגו להתקשר לקורבנותיהם ולהציג בפניהם מצג שווא לפיו זכו בסכום כסף גדול בהגרלת הלוטו. הם הוסיפו וטענו בפני הקשישים כי עליהם להקדים ולשלם תשלומי מס שונים, וכמאה מאותם קשישים התפתו לעשות זאת, לאחר שהובטח להם כי בעקבות התשלום יועבר לידיהם סכום הזכייה. בעקבות פנייתה של הרשות הזרה נעצרו בחודש ספטמבר 2008 המשיבים וחמישה נוספים. מתוך בקשת המערער עולה, כי במהלך מעצרו של משיב 1, גיא מאיו, נתפסו ראיות מפלילות שיש בהן ללמד כי החשד שיוחס למשיבים לא היה חשד שווא, וראיות מפלילות נוספות מצויות באמרות שנרשמו מפיהן של שתי נשים שהיו מעורבות בפרשה – מורן גולדפרב ואורליה בלחסן. לגרסת המערער, הגיע שללם של המשיבים וחבריהם כתוצאה ממעשי המרמה לכ-2 מיליון דולר, ומתוך סכום זה נתפס במהלך החקירה חלקו בלבד.

2.

בתאריך 29.9.08 נעתר בית משפט השלום לבקשת המערער, והורה על מעצרם של המשיבים וחבריהם למשך 20 ימים. משנתבקשה הארכה של המעצר, החליט בית המשפט להיעתר לבקשת באי-כוחם של המשיבים, והורה לשרות המבחן להגיש תסקירים בהם יחווה את דעתו "אם המעצר דרוש להבטחת ההסגרה של כל משיב ומשיב או שניתן להבטיח את ההסגרה, אם תתבקש, על ידי חלופת מעצר" (ראו סעיף 14 להחלטה מיום 17.10.08). משהוגשו התסקירים, מצא בית המשפט כי הם חיוביים, אולם החליט שלא לעשות שימוש בחלופות מעצר, הואיל וסבר כי "אף אחת מהחלופות... שנבדקו על ידי שירות המבחן, איננה מבטיחה באופן וודאי את תנאי השחרור בערובה והמלטות המשיבים מאימת הדין...". בעקבות כך הוחלט על מעצרם של המשיבים בעשרים ימים נוספים.

3.

את השגותיהם כנגד אותה החלטה הביאו המשיבים בפני בית המשפט המחוזי. ביום כ"ג בחשון התשס"ט (21.11.08) החליט השופט המלומד של בית משפט קמא לאמץ את עמדת המשיבים, והורה על שחרורם למעצר בית מלא, שיהיה מלווה באיזוק אלקטרוני וערבויות (100 אלף ש"ח במזומן, ערבות צד ג' בסך 500 אלף ש"ח, והטלת עיקול על דירות הוריהם).

כנגד החלטה זו מופנה עררו של היועץ המשפטי לממשלה. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להתחייבותה הבינלאומית של מדינת ישראל במסגרת הליכי הסגרה; הוא התעלם מהנתונים המצביעים על חשש כי המשיבים ימלטו מאימת הדין; העבירות המיוחסות למשיבים הן חמורות וקדם להן תכנון ומחשבה; לא נכון היה לקבוע כי מששוחררו אחדים מהמעורבים בפרשה, המשך מעצרם של המשיבים כרוך באפליה; להשקפת העורר, לא ניתן לתת אמון במשיבים, ומסקנה זו מתחייבת גם מתסקירי המבחן שהוגשו בעניינם.

4.

בבש"פ 3947/07 אלכסנדר פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה , לא פורסם (2007), הזדמן לי להתייחס לשיקולים להם מצווה בית המשפט לתת את דעתו בבואו להחליט בשאלת מעצרו של מי שבעניינו הוגשה בקשת הסגרה, וכך נאמר באותה החלטה (ראו סעיפים 6, 7, 8 ו-10 להחלטה):

"המערכת הנורמטיבית... היא רחבה מזו העוסקת בחשוד או בנאשם בפלילים בתחומיה של מדינת ישראל. בהסגרה, מעצם מהותה, טבועים שני יסודות ייחודיים, המשליכים על הכרעה בשאלת המעצר. אחד הוא קיומו של חשש מוגבר מפני הימלטותו מאימת הדין של מבוקש, שאינו מוחזק במעצר, או מפני שיבושו את

ההליכים – חשש עליו מלמד יותר מכל סירובו להעמיד עצמו, מרצונו, למשפטה של המדינה המבקשת...

...יסוד שני

מצוי בכך שההחזקה במעצר טרם הסגרה שוב אינה משרתת אך את אינטרס הציבור בהרחקתו מן החברה של מי שלחובתו ראיות-לכאורה למעורבות בפלילים, בבחינת תרופה זמנית למסוכנותו, אלא פועלת היא להבטחת כושרה של המדינה-המתבקשת לקיים את התחייבויותיה שעל-פי הדין הבין-לאומי למדינה-המבקשת, ולמסור לידיה את האדם שהסגרתו נדרשת...

...על הבחינה הנערכת בשאלת המעצר להביא, אפוא, אינטרסים אלה בחשבונו של מאזן הערכים הכולל על-פיו ייקבע אם יש מקום להורות על חלופת מעצר, לצדם של אותם עניינים המשמשים ברגיל בהכרעה בסוגיה זו – זכותו של אדם לחירות, המסוכנות הנשקפת ממנו, סטטוס ההליך הבוחן את בקשת ההסגרה, משכו הצפוי ועוד...

...אמור, אפוא, כי אף בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. זאת, בלא תלות בטיבם או במידת חומרתם – כשהם לעצמם – של המעשים המיוחסים לאדם במדינה המבקשת".

5.

בחנתי את ההחלטה נגדה מופנה הערר ברוח האמור בפרשת פרצוב , ולסופו של יום הגעתי למסקנה כי בכפוף לתיקון מסוים אין מקום לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בעניינם של המשיבים. אכן, המעשים שיוחסו למשיבים קשים הם, וככל שיוכחו אפשר שהדבר יביא לכליאתם לתקופה ממושכת. עקב כך קיים חשש כי הם ימלטו מאימת הדין, ובדרך זו יסכלו את יכולתה של מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה במישור הבינלאומי. אולם, הפתרון לחשש זה אינו מצוי בהכרח בהשמתם של המשיבים מאחורי סורג ובריח, ולו מן הטעם שאשמתם טרם הוכחה. אדרבא, מקום בו ניתן לקבוע כי חלופה מוצעת עשויה לתת מענה הולם למטרות המעצר המשמשות אותנו בדרך כלל, כמו גם למניעת סיכולה של ההסגרה ככל שיוחלט עליה, יש לעשות שימוש בחלופה זו נוכח עקרון-העל בדבר זכותו של אדם לחירות. ברוח זו פעל השופט המלומד של בית משפט קמא, ואף שיש לי הסתייגויות אחדות מנימוקיו, ומקל וחומר מדרך הפעולה אותה הציע למותב שידון בבקשת ההסגרה גופה, שוכנעתי כי התוצאה אליה הגיע, בנסיבותיו של מקרה זה, נכונה היא. עם זאת, סבורני כי ראוי היה להחמיר בתנאי השחרור, ועל כן, ובכפוף לדחיית הערר, אני מורה כי ההפקדה במזומן בה חויב כל אחד מהמשיבים תעמוד על סכום של 175 אלף ש"ח. יתר תנאי השחרור יעמדו בעינם.