בש"פ 10916/08 כהן אברהם (סאם ארתור סילברמן) נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן עמי) מיום 17.12.08 בב"ש 5463/08, לעצור את העורר עד למתן החלטה בעתירה להסגרתו (העומדת להידון ביום 15.1.09).

ב.

כנגד העורר הוגשו ב-1997-1996 במדינת אורגון שבארצות הברית שני כתבי אישום, בהם הואשם במספר מקרים של מעשה סדום והתעללות מינית, שביצע ב- 1996-1995 בקטינים. העורר הודה ב-1997 בשני אישומים של התעללות מינית. לפי החוק באורגון, צפוי היה העורר לעונש מינימום של 75 חודשי מאסר בפועל; אך בית המשפט קיבל את טענתו, כי בנסיבות מדובר בעונש "אכזרי ובלתי אנושי" ועל כן לא-חוקתי, וגזר עליו 120 ימי מאסר בפועל ותקופת מבחן בת 10 שנים לכל הרשעה. ערעור התביעה לבית המשפט לערעורים של אורגון התקבל; תוארו תולדות העורר בנושאים הכרוכים בתחום המיני, נקבע כי עונש החובה אינו "אכזרי ובלתי אנושי", והתיק הושב לערכאה הראשונה לגזירת עונש חדש. ערעוריו של העורר לבית המשפט העליון של אורגון ולבית המשפט העליון של ארצות הברית נדחו (ב-30.11.99 וב-2.10.2000, בהתאמה). דיון למתן גזר דין חדש נקבע ליום 7.5.01.

ג.

ביני לביני, ביום 12.11.2000, נשא העורר רגליו ועלה לישראל (לימים - 2004 - שינה את שמו מסמואל ארתור סילברמן לאברהם כהן). ביום 28.11.2000 הוצאו כנגדו צוי מעצר באורגון, בגין הפרת תנאי פיקוח. ביום 9.10.07 הגישה ארצות הברית בקשת הסגרה. ביום 18.11.08 נעצר העורר, והוגשה בקשה לקבעו כבר-הסגרה, וכן בקשה למעצר עד תום הליכי ההסגרה.

ד.

ביום 26.11.08 הורה בית המשפט על הגשת חוות דעת רופא של שירות בתי הסוהר, באשר לשאלה אם העורר יוכל לקבל את הטיפול הנחוץ לו בבית המעצר, וכיצד עשוי המעצר להשפיע על מצב בריאותו. ביום 17.12.08 הורה בית המשפט, כאמור, על מעצר עד תום הליכי ההסגרה. נקבע, כי נשקפת מן העורר מסוכנות, נוכח העבירות בהן הואשם, וכי קיים חשש להימלטות מאימת הדין. באשר למצבו הרפואי של העורר צויין, על יסוד מסמכים רפואיים מטעם שב"ס מ-27..11.08 ו- 14.12.08, כי התקבל לבית המעצר עם רקע של יתר לחץ דם ופרפור פרוזדורים, והוא מטופל בטיפול תרופתי קבוע (לפי מסמך מיום 27.11.08); וכי נבדק פעמיים, ללא תלונות, ונמצא כי מצבו הכללי משביע רצון, ללא ממצאים חדשים או חריגים, וללא מצוקה המצריכה טיפול נוסף. על כן נקבע, כי אין מקום לשחרור לחלופת מעצר. עוד הוזכר, כי העורר הגיש במקביל עתירת אסיר בעניין מצבו הרפואי.

ה.

בערר נטען, בעיקרו של דבר , כי העורר אינו מקבל טיפול והשגחה רפואיים נאותים במעצר, וכי מצבו הבריאותי הידרדר משמעותית; נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מחוות דעת מומחה מטעם העורר (מיום 24.11.08), לפיה המשך המעצר מהוה סכנה לבריאותו, וכי היה על בית המשפט לקבל תסקיר מעצר, וחוות דעת רפואית משלימה מטעם שירות בתי הסוהר. כן נטען, כי לא נשקפת מן העורר מסוכנות, הואיל והעבירות בגינן הורשע נעברו בשנים 1995­1996, ומאז לא הואשם העורר בעבירות נוספות, עבר טיפול, התחרט על מעשיו, "השלים עם משפחות הקרבנות, הזדקן וחלה". נטען, כי את החשש מהימלטות ניתן לאיין באמצעות תנאים מגבילים, לרבות איזוק אלקטרוני, ערבות והשגחה.

ו.

בדיון טען עו"ד בן יוסף, כי על פי הפסיקה כיום חלות נורמות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 על תיקי הסגרה, ובנידון דידן מדובר באיש כבן 70, חולה לב, שביצע עבירות לפני כ-14 שנה, ולכן מוצדקת עריכת תסקיר לעניין מסוכנות ולעניין חלופת מעצר שתבטיח אי הימלטות. אין, לשיטת העורר, בסיס לקביעת מסוכנות באשר להימלטות, ויש אפשרות למעצר בית מלא ואיזוק, אצל בני דוד הגרים בירושלים. עוד נטען, כי ההליכים יימשכו זמן רב, תוך שבדעת העורר להיעזר במומחים בינלאומיים בטענה שאינו בר הסגרה. נתבקשה הכנת תסקיר.

ז.

בא כוח המדינה טען כי תיק זה אינו מתאים לתסקיר מעצר. התקבלו חוות דעת של רופאי שב"ס והעורר יקבל טיפול כנחוץ; אך יש לזכור - כך נטען - כי המדובר במי שהורשע וחזקת החפות אינה עומדת לו; המדובר בפגיעה מינית בקטינים, חבריו של בנו של העורר, והנושא הגיע לבית המשפט העליון בארה"ב. עילת המסוכנות בשל מעשי העורר מצטרפת לעילת ההימלטות ולקיום התחייבויות המדינה, ועל כן אין מקום לחלופה. הדיון בעתירה להסגרה, כך לשיטת המדינה, יהא קצר.

ח.

עיינתי בחומר שהגישו הצדדים. על תולדות התיק בארה"ב אין מחלוקת. הנושאים שיש להידרש להם הם ההימלטות, וכן המצב הרפואי.

ט.

אשר להימלטות, הליכי הסגרה לעולם עניינם במי שמבקש להימלט מאימת הדין במדינה המבקשת, שאילולא כן לא היה צורך בהליכים כאלה. יש הנמלטים משנפתחת חקירה, יש הנמלטים משהוגש כתב אישום, ויש הנמלטים משקרבה האש ללחכם, בשלבים שונים במשפטם או אף לאחריו. ליהודים מדינת ישראל היא ארץ שבות, שמשטר הישיבה בה מוכוון במידה רבה על-ידי חוק השבות, תש"י-1950. על כן לא אחת יהודים ממדינות אחרות, שהסתבכו בעבירות, עולים על מטוס ומגיעים ארצה, ולעתים אף נעלמים בתוך הציבור. הדין הבסיסי והאינהרנטי בכגון דא הוא מעצר, כדי שניתן יהא להבטיח את ההסגרה אם יוחלט עליה, ואת קיום התחייבויות המדינה (ב"ש 500/86 פרידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(2) 797, 799, מפי השופט גולדברג; בש"פ 4442/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, מפי השופטת - כתארה אז - ביניש); שחרור הוא החריג, כפי שכבר ציין השופט - כתארו אז - מצא בבש"פ 5704/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), באמרו שדרך השחרור בהליכי הסגרה, "שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם אין גם שמץ של חשש שהמבוקש ינצל לרעה את השחרור, יימלט מתחומי המדינה או יסתתר, באופן שבפועל יסכל את האפשרות להסגירו...". ברוח דומה ראו דברי השופטת ארבל בבש"פ 5448/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

י.

אכן, עם זאת, כפי שציין השופט לוי בבש"פ 3947/07 פרצוב נ' היועץ המשפט לממשלה

(לא פורסם) (צוטט על-ידיו גם בבש"פ 9850/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' גיא מאיו ) (לא פורסם)):

"המערכת הנורמטיבית... היא רחבה מזו העוסקת בחשוד או בנאשם בפלילים בתחומיה של מדינת ישראל. בהסגרה, מעצם מהותה, טבועים שני יסודות ייחודיים, המשליכים על הכרעה בשאלת המעצר. אחד הוא קיומו של חשש מוגבר מפני הימלטותו מאימת הדין של מבוקש, שאינו מוחזק במעצר, או מפני שיבושו את

ההליכים – חשש עליו מלמד יותר מכל סירובו להעמיד עצמו, מרצונו, למשפטה של המדינה המבקשת...

...יסוד שני

מצוי בכך שההחזקה במעצר טרם הסגרה שוב אינה משרתת אך את אינטרס הציבור בהרחקתו מן החברה של מי שלחובתו ראיות-לכאורה למעורבות בפלילים, בבחינת תרופה זמנית למסוכנותו, אלא פועלת היא להבטחת כושרה של המדינה-המתבקשת לקיים את התחייבויותיה שעל-פי הדין הבין-לאומי למדינה-המבקשת, ולמסור לידיה את האדם שהסגרתו נדרשת...

...על הבחינה הנערכת בשאלת המעצר להביא, אפוא, אינטרסים אלה בחשבונו של מאזן הערכים הכולל על-פיו ייקבע אם יש מקום להורות על חלופת מעצר, לצדם של אותם עניינים המשמשים ברגיל בהכרעה בסוגיה זו – זכותו של אדם לחירות, המסוכנות הנשקפת ממנו, סטטוס ההליך הבוחן את בקשת ההסגרה, משכו הצפוי ועוד...

...אמור, אפוא, כי אף בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. זאת, בלא תלות בטיבם או במידת חומרתם – כשהם לעצמם – של המעשים המיוחסים לאדם במדינה המבקשת".

בפרשת פרצוב לא שוחרר העורר לחלופה, מה שאין כן בפרשת מאיו. יהיו איפוא מקרים שבהם תאושר חלופה, אף בתיקי הסגרה, על פי נסיבותיהם והשכל הישר, ומקרים אחרים שבהם לא יצדיקו זאת הנסיבות.

י"א.

אשר לנושא הרפואי הנוגע לעורר, לבית המשפט המחוזי הוגשה תחילה חוות דעת מיום 27.11.08 מאת רופאת בית המעצר בירושלים, שציינה את בעיותיו הרפואיות של העורר (לא אפרט מתוך כיבוד פרטיותו), וכי הוא מטופל תרופתית במעצר, ומצבו הכללי משביע רצון ללא מצוקה רפואית או ממצאים חדשים. מטעם העורר הוגשה חוות דעת רופאו של העורר מיום 24.11.08, ובה תוארו עיקרי המצב הרפואי, וכן נמסר כי העורר עבר לפני שנתיים ניתוח רציני (שוב, לא אפרט), והובע חשש פן מעצר מאחורי סורג ובריח ידרדר את מצבו הרפואי, ועל כן יש סכנה לבריאותו – ואילו מעצר בית בתנאים מגבילים יאפשר לו לשרוד. בתעודה רפואית נוספת מטעם רופאת בית המעצר, מיום 14.12.08, צוין שוב כי העורר מטופל בטיפול תרופתי מסודר ומצבו הכללי משביע רצון. אוסיף, כי הוגשה גם עתירת אסיר.

י"ב.

לאחר העיון, החלטתי שלא להיעתר לערר, בנתון לאמור להלן.

י"ג.

השיקול העיקרי העומד במובהק לחובת העורר הוא חשש ההימלטות. המדובר במי שאין חזרת החפות עומדת לו עוד, שהרי על הרשעתו כשלעצמה בעבירות חמורות, בהסדר טיעון, אין חולק. בואו ארצה קדם למתן גזר דינו, ודומה שאין חולק כי הגיע ארצה כדי להימלט מאימת הדין, משנשתנה סיכון הענישה לכיוון של מאסר לא קצר. על כן מה ממנו יהלוך לנסות לשוב ולהימלט. בכך שונה המקרה מפרשת מאיו, שבה ציין השופט לוי, בין השאר, כי אשמת המשיבים דשם טרם הוכחה. הקושי העיקרי הוא התגברות על חשש הימלטות, שכן את המסוכנות בגדר העבירות לגופן, ככל שהיא נטענת, אולי ניתן היה לנטרל בחלופה "הדוקה", משאין טענה כי בשמונה שנותיו בארץ עבר העורר עבירות. חוששני כי עניין ההימלטות מטה את הכף לחובת העורר, ונזכור כי התיק עומד להישמע בתוך פחות משבועיים. ועדיין ניצבת שאלת בריאותו של העורר, ובנושא זה רופאת שב"ס בשתי תעודות סברה כי מצבו סביר – אוסיף,

שברי כי תנאי מעצר או מאסר קשים לכל אדם - והוא מקבל את הטיפול הנכון. מנגד, העורר הציג תעודה רפואית מאת רופאו כאמור. תעודה זו צריך שתהא מוצגת לרופאי שב"ס (אין התיחסות אליה בפי רופאת בית המעצר בתעודתה השניה, שניתנה לאחר מכתבו של רופא העורר) כדי שהטיפול והתנאים יהיו כדבעי בנסיבות. אני מקוה ומניח כי שב"ס ער לנושא זה, וקיימת כאמור גם עתירת אסיר. כבר צוין כי העתירה לגופה תישמע בתוך שבועיים, ויתכן - כדברי המדינה - שהדיון לא יארך. על כן איני רואה לעת הזאת מקום להזמנת תסקיר.

י"ד.

ככל שיחולו שינויים בנסיבות, כגון חלילה במצב בריאותו של העורר, או ככל שיתמשך זמן ההליכים מעבר לצפוי, בידי העורר לשוב ולפנות לעיון חוזר, לרבות לעניין הזמנת תסקיר, ואיני מביע כל דעה לעניין זה.

ט"ו.

בנתון לאלה איני נעתר לערר, ותשומת לבו של שב"ס מופנית לנושא הרפואי.